ארכיון – עדי בעולם, אוקטובר 2009

10/2009

נפתח ברגוע

את בוקר שישי פתחתי בהשתתפות בחתונה. אני מודה שאני לא מתה על חתונות – מאות אנשים, מוזיקה רועשת, שתי שמלות באלפי שקלים,  סידורי פרחים שאף אחד לא זוכר וכו. האנרגיה המיותרת והכסף המיותר שנשפכים על האירועים האלה לא מובנים לי, זה הרי בבסיס טקס בין שני אנשים שאוהבים, לא עדיף לחגוג אותו באירוע קטן, אינטימי, רק עם אנשים שאתם באמת מכירים?

 

אז אני שמחה לומר שהחתונה הפעם הייתה שונה מהרגיל. 11 בבוקר יום שישי, 60 מוזמנים, ללא דיג'יי ורחבת ריקודים, רק שירים שהחתן והכלה (שהיא האישה ששיכנעה אותי לפתוח בלוג, אי שם לפני כמעט חמש שנים, בטענה שכדאי לי לכתוב ברשת חוויות משבדיה) אוהבים. היה נעים ושלו, השמלה הייתה של נעמה בצלאל, כלומר יפה ולא יקרה מדי, נעלי הכלה היו אדומות (צל"ש!) (וכן, אנפוקוסד, אני יודעת מי עוד נעלה נעליים אדומות בחתונתה), הקהל היה בעיקר בני משפחה וחברים קרובים, והכל היה רגוע. ככה כיף.

 

רגע לפני החופה, החתן פורש את ההינומה.

 

 

מזל טוב חגית.

(הלינק מוביל ישירות אל הפוסט שבו היא מחביאה את הצעת הנישואים בסופו. את לא יודעת שכותרת שמים בהתחלה?)

 

 

 


 

 

 

"שמפניה ליצ'י זה כל מה שאדם צריך כדי לפתוח את הבוקר שלו"

(מארי אנטואנט בעולם)

 

כן, שוב פתחתי השבוע את הבוקר במאנטה ריי. פשוט הייתה לי אורחת מחו"ל וזה נראה לי מקום הולם לקחת אותה (ותירוץ מצוין לשבור את מדיניות החיסכון במיתון).

 

 

(אני מתה על זה שעם כל הפנסיות של המסעדה הם עדיין חברותיים לחתולים. החתול הזה היה כה שבע שאף על פי ששולחנות אחרים הציעו לו אוכל, הוא נשאר לידינו רק בשביל הליטופים).

 

 

 


 

 

 

אחרי חודש וחצי סיימתי סוף סוף את Night Watch של שרה ווטרס. איך לומר את זה במילים עדינות-נוט – היה קשה ואני לא ממליצה. על פניו דווקא נשמע ספר מבטיח, המספר על לונדון בימי הבליץ ואחריו. הוא שייך לספרות ההומו-לסבית, ואני דווקא מחבבת את זרם האמנות הזה ("הר ברוקבק" הוא אחד מסרטי האהבה הכי מרגשים בעיני), אבל הדמויות לא מעוררות אמפתיה בכלל אלא הן שוב מז'אנר הדמויות שבא לכם להעיף להן סטירה כדי שיתעוררו ויתחילו לחיות כמו שצריך (לזרוק את האהבה שפוגעת בהם/להתאושש מחוויה קשה ולצאת לחיים האמיתיים/ללכת לטיפול ודחוף). ומילא הדמויות, אבל הספר איטי ולוקח שנים עד שקורה משהו. זה מתואר על ידי המבקרים כ"מלא אווירה", ואני הייתי מקצרת ואומרת "מלא אוויר".

הספר אגב תורגם לעברית ושמו "משמר הלילה". אך שוב, קראו רק אם אתם מתים על תיאורים של לונדון, מתים על שנות ה-40 וגם לא מתעקשים להזדהות עם הדמויות.

 

וכל ההקדמה הספרותית הזו היא כדי לציין שמועדון הספרים שמארגנת קוקס קורם עור וגידים. אני עוד לא יודעת אם אוכל להגיע למפגש הראשון (זמן, עבודה וכו), אבל הספר שנבחר למפגש הראשון הוא "אלגנטיות של קיפוד", שאני מודה בבושה שעד שיח המיילים של המועדון בכלל לא שמעתי עליו. אבל הוא נשמע מבטיח, ולכן כרגע רשימת הספרים שאני רוצה לקנות/להשיג נראית ככה:

 

"נערה עם קעקוע דרקון" – שגם חבריי הישראלים וגם חבריי השבדים המליצו, וחוץ מזה אני נוטה לקרוא ספרים סקנדינבים בשל סיבות נוסטלגיה. אני מודה שהתלבטתי לשנייה אם לקנות אותו פשוט בשבדית ולעבוד קשה, אבל אז בחרתי בדרך הקלה. ממ.

 

"אלגנטיות של קיפוד" – כאמור, המועדון וכו

 

"הדרך" – עושה רושם שכל המחלקה שלי בעבודה קראה אותו וכולם מתעלפים

 

היו עוד כמה אבל שוב מכה בי האלצהיימר. ואני שולחת מכאן קריאה לחברותיי – אנא הצילו אותי מבזבוז מעותיי המעוטות ואם יש לכן את אחד מהספרים האלה אשמח לשאול אותו. תודה.

וכן, אני עדיין מתכננת פוסט ספרותי מורחב יותר על "משימות מיוחדות" של אקונין ועל "חייו המופלאים והקצרים של אוסקר וואו". וגם "האבודים", אם אצליח לסכם אפוס כה מופלא.

 

 


 

 

וגם בערב נדיר שבו גם אני וגם האופנוען לא עבדנו הצלחנו ללכת לסרט. הלכנו ל"ממזרים חסרי כבוד", ובתור חובבי טרנטינו וגם דור שלישי (אני) ושני (הוא) לשואה היינו מלאי ציפיות. והיה פשוט כיף. ממש מומלץ!

ולמי שראה יש לי רק שתי מילים לומר – בון ג'ורנו! (לקרוא במבטא אמריקאי כבד. רק אצל טרנטינו הרגע הכי מותח הוא גם ההפוגה הקומית המשעשעת ביותר).

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/10/2009 17:08   בקטגוריות ספריםטלוויזיה וסרטים   
87 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של ב-10/11/2009 19:28

 

 


 

לוס אנג'לס. ניו יורק. תל אביב

הפוסט הבא הוא הפוסט המסכם של טיול ארה"ב מהקיץ, פשוט כי הגיע הזמן לסיים, בכל זאת כבר אוקטובר. חוץ מזה, להבדיל מהטיולים הרבים שעשינו בחלק הראשון של הטיול, את חלקו השני הקדשנו לביקורים במקומות שכבר היינו בהם, והרעיון היה פחות תיירות ויותר פגישות עם אנשים שאנחנו אוהבים. מטבע הדברים, הפוסט הזה פחות ימליץ על מקומות לטייל בהם. אלא אם כן אתם מחשיבים מסעדות בניו יורק, כמובן..

 

 

ביום החזרה ללוס אנג'לס חזרנו האופנוען ואני לבית של עוז וקרן ומייד זרקנו את כל בגדי המסע שלנו לכביסה, כי בכל זאת, שמונה ימים לבשנו אותם. החום הנעים של לוס אנג'לס היה מעולה, קסמיו של האחיין לא הרוו אותנו וביקשנו עוד ועוד, וגם ישבנו לארוחת ערב נעימה עם עוז וקרן ובכלל היה כיף.

 

שלושת הימים האחרונים בל.א הוקדשו לפגישות משפחתיות. ראשית הגיע ללוס אנג'לס בן דודנו עודד, שעשה עלייה מקליפורניה ובעצם זה ביקור בית בשבילו. עודד והאופנוען הריצו את האחיין בטורניר כדורסל שבו הם יושבים והוא מביא להם את הכדור ומורה להם לאן לזרוק אותו. הייתם חושבים שהוא יתעייף קודם, אבל מתברר שלילדים יש מקור אנרגיה פשוט אחר משל מבוגרים.

 

 

 

 

כל משתתפי טורניר הכדורסל.

 

באחד הערבים הלכנו לאכול במסעדה מקומית חביבה, עם ניחוח היפי, ושם הצטרף אלינו גם דוד שלי, אבא של עודד. היה משפחתי ונעים להפליא.

 

למחרת היום הודיעה התחזית על גלים גבוהים, ועוז ועודד הכריזו שהם יוצאים לגלוש. האופנוען, גולש מתחיל, הצטרף, ועוז ועודד הבטיחו לי מאחורי גבו שהם ישמרו עליו. בדרך התקלקל האוטו של עודד, אבל הוא, כמו גולש אמיתי, נטש אותו בצד הדרך והמשיך לים. "היו גלים טובים", הסביר לי בתמיהה כששאלתי אותו אחר כך. זה גולש עם מסירות.

 

וכך, בגלישה, במפגשים משפחתיים וגם בקצת סיבובים בעיר בילינו את הימים האחרונים בלוס אנג'לס.

השלב הבא בטיול: ניו יורק.

 

הטיסה לניו יורק הייתה טיסת לילה. כזו שיוצאים בעשר בערב מלוס אנג'לס, ואחרי חמש שעות, בגלל הבדלי השעות, נוחתים בניו יורק בשבע בבוקר. יצא שבאותו לילה ישנו שעתיים בקושי. אבל מה זה משנה, מספיק להרגיש את ניו יורק בשביל אדרנלין שמחזיק אותך ער.

השארנו את התיקים במלון (ותודה לרוחל'ה על המלון המוצלח במיקום המרכזי ברחוב 42) ועברנו למה שסיכמנו מראש: זמן קניות בנפרד. היי, אם אני לבשתי שמונה ימים את אותם בגדים, הרווחתי את זכותי להסתובב בחנויות בשקט!

וגם חייבים לציין נקודה חשובה: ביליתי בחיי כמה חודשים בניו יורק, וגם האופנוען כבר היה שם, כך שבעצם לא באנו לראות אטרקציות תיירותיות אלא פשוט כי אנחנו אוהבים את העיר. הביקור הוגדר מראש כזמן בילוי במקומות שאהבנו ופגישות עם חברים וקרובים, שלשנינו יש הרבה מהם בעיר.

 

וכך ביום הראשון יצא האופנוען לצלם נופים ניו יורקים, ואילו אני יצאתי למייסי'ז, אל קומת החזיות המופלאה (רבע מחיר מהארץ), אל הספורה הגדול ברחוב 34, ואל שאר החנויות שאני הכי אוהבת. הזמן טס.

אבל לפחות נשארה עדות לפרי עמלו של האופנוען באותו יום:

 

(צילומים: האופנוען)

 

 

באותו ערב פגשנו שנינו את החברים שלי משטוקהולם, רוית ודימה, שעברו לניו יורק. הם בחרו את המקום, המסעדה הטרנדית Spice Market שבווילג', ועל בקבוק יין שקענו בארוחה אסייאתית טובה. זה היה יום הולדתו של דימה, ועל כן תיכננתי להביא לו את הספר המצוין שקראתי בטיול האופנוע, "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", אלא שהצלחתי לשכוח אותו במלון ורציתי לבעוט בעצמי.

 

אחרי הארוחה המצויינת יצאנו האופנוען ואני בהליכה מהווילג' אל המלון, שכשזכור היה ברחוב 42. הליכה של איזה 30 בלוקים פלוס חצייה ממערב למזרח,

 אבל למי איכפת כשאתה בערב ניו יורקי חמים ונעים.

 

 

 

   

 

 

למחרת בבוקר יצאנו שוב כל אחד לעיסוקיו. אני יצאתי לפגוש את בני דודיי ג'וש ומארק ללאנץ' ואילו האופנוען יצא לחנות של אפל להתבאס עוד קצת מזה שהוא לא גר בארה"ב ולקנות אייפון זה ממש לא נוח כשאתה ישראלי. ג'וש ומארק סחבו אותי למסעדת סושי שווה, Yama, שמגישה נתחי סשימי עצומים (וזה חשוב כשאת לא אוכלת אורז לבן). היה תענוג.

 

בינתיים יצא האופנוען לפגוש את חבריו שלו, באזור הפייננשל דיסטריקט, ואילו אני הסתובבתי קצת בקולומבוס סירקל, בגשם שוטף. ולקראת ערב נפגשנו בבארנס אנד נובל ביוניון סקוור. ושוב: אני רוצה לגור בניו יורק. או שלפחות יביאו ברנס אנד נובל אמיתי לארץ.

 

 

 

 

האופנוען שקע ארוכות בחלק של ספרי הצילום, בעוד אני נדדתי בין ספרי הבישול לקולנוע לאמנות לפרוזה. כתמיד הזמן היה קצר מדי.

אחרי המון מסעדות בכמה ימים החלטנו שאנחנו רוצים לאכול משהו פשוט וטוב שמאפיין את ניו יורק. אז סחבתי את האופנוען לאפר ווסט סייד, שם זכרתי מקום מצוין של פיצה. לא הצלחתי למצוא אותו, אבל לא נורא, אכלנו פיצה לא פחות טובה באיזה מקום שמצאנו במקרה. אין כמו פיצה בניו יורק.

 

את יום המחרת, הוא שבת, בילינו בסנטרל פארק. אין כמו הסנטרל פארק. אני רוצה לעבור לניו יורק. או לפחות שיעשו סנטרל פארק בארץ. טוב, לא משנה.

האופנוען מצלם בסנטרל פארק:

 

(צילום: האופנוען)

 

לארוחת ערב הזמנו שולחן במקום שחבריו של האופנוען המליצו לו: מסעדה מקסיקנית ליד יוניון סקוור בשם Rosa Mexicana. המקום נוטף היפ, והרגשנו כה ניו יורקים מעודכנים.

 

 

 

 

מלבד המרגריטות המשמחות (ולא הסתפקנו באחת) גולת הכותרת הייתה הגואקמולי. אתם מזמינים קערת גואקומולי לשניים, ומול עיניכם המשתאות מתייצב מלצר עם עגלה ועליה ערימת אבוקדו ותבלינים. מול עיניכם הוא מקלף, מועך, מוסיף עגבניות, כוסברה ושאר תבלינים, ואתם מתעלפים. היה גואקמולי כה מצוין ששכחתי לצלם עד שכמעט גמרנו אותו.

 

 

 

 

שיט, איך בא לי גואקמולי עכשיו. וזה היה רק המתאבן, עוד אכלנו שלל אוכל מקסיקני פלוס קינוח פצצת שוקולד. יצאנו משם שמנים בקילו, שזה מצער, כי מראש הגענו לניו יורק שמנים בשני קילו ממה שיצאנו מהארץ. כן, קשה לשמור על תפריט לא חזירי בארה"ב. הלכנו ברגל למלון, וכנראה הורדנו חצי צ'יפס אחד עם גרם אחד של גואקמולי מתוך מאה הצ'יפסים וטון הגואקמולי שאכלנו. יופי.

 

למחרת בבוקר, יום המראתנו חזרה לארץ, הייתה לנו תוכנית עמוסה: קבעתי עם בת דודי, הלא היא בת הדוד מהגליל שהפכה לבת הדוד מניו יורק לבראנץ' ב-12:00, אבל עוד לפני זה שאפנו האופנוען ואני לבקר במומה, המוזיאון לאמנות מודרנית. גילינו שביום ראשון הוא נפתח בעשר, ולכן החלטנו להתייצב בשעריו בעשר בדיוק.

 

הו, תמימים שכמונו. כשהגענו בעשר אל המומה גילינו שזו בדיוק הייתה התוכנית של עוד כמה רבבות אנשים. התור השתרע מקופת הכרטיסים של המוזיאון ועד כמה בלוקים ממנו. כיוון שמראש היה לנו רק שעה, והיה ברור שעם התור הזה ייקח לפחות שלושת רבעי שעה להיכנס, זה היה מאוד מבאס. הדרך היחידה להיכנס בלי תור הייתה למי שלא צריך לקנות כרטיס.

שזה, בדיוק, אני. כי הגעתי עם מן הסדר שמאפשר לי כרטיס חינם, ולמעשה היינו צריכים את התור רק בשביל לקנות כרטיס לאופנוען. ייאמר לזכותו שהוא ידע לפרגן: במקום שנוותר שנינו על המוזיאון, הוא אמר, בצער ניכר, שהוא מוותר – ויאללה, שאני אנצל את האפשרות להיכנס בלי תור ומהר בשעה שיש לי. רשמתי לעצמי להודות לו מתישהו ברצינות, וטסתי לבפנים.

 

אחח, איזה מוזיאון תענוג.

 

 

חלק מחללי התצוגה:

 

 

 

ציורים מפורסמים כמובן מושכים יותר אנשים:

 

 

 

 

 

ציור של פרידה קאלו שהיא נתנה במתנה לחברה טובה. היא נתנה לה אותו מראש עם מראה ממוסגרת באותה מסגרת, כדי שכך, כשחברה מתבוננת במראה, שתיהן יופיעו אחת ליד השנייה על הקיר.

 

 

 

 

 

קיר שלם של המרקים של אנדי וורהול. הידעתם שהוא צייר כל כך הרבה סוגים?

 

 

 

 

 

רוי ליכטנשטיין אהובי:

 

 

 

 

ותמונה מושלמת להבעת דעתי על הסיור הקצר במומה וסיום הטיול בכלל:

 

 

 

 

 

ביציאה מהמוזיאון פגשתי את האופנוען, ובמזג אוויר גשום קלות יצאנו לפגוש את בת דודי ומשפחתה. זה היה מקום לבראנץ' שהמליץ דימה, שידידותי לילדים, כיאה לשלושת הילדים של בת הדוד, ועל אוכל הבראנץ' ישבנו לעדכונים משפחתיים. בת הדוד מניו יורק היא אינטלקטואלית מקסימה, ובעלה ושלושת הילדים לא מפגרים מאחור. האופנוען ואני הוקסמנו כיאות. הענקתי לה את "מועדון גרנזי לפאי קליפות תפודים וספרים" (ייתכן שבלבלתי את השם), וסיימנו את הארוחה בעונג.

 

וכך בעצם נגמר זמננו בניו יורק. בת הדוד ומשפחתה הקפיצו אותנו אל המלון, לקחנו את המזוודות ויאללה, לשדה התעופה.

ממתינים לטיסה עוד הספקתי לקנות מיטב מגזיני זבל, כי אין כמו טראש להעביר טיסות, וגם קצת M&M, כי אם כבר השמנתי אז שיהיה לגמרי, במילא נשבעתי שבארץ אעבור לקישואים לנצח.

(יה רייט, שבועות אחרי זה עוד אכלתי את אספקת השוקולדים שהבאתי מחו"ל )

ואחרי הרבה הרבה שעות טיסה נחתנו בישראל.

ובכך סיכמנו טיול של שלושה שבועות, אותם ניתן לסכם במילה אחת: אמריקה.

 

בקרוב: חזרה לשגרה. פוסטים מהארץ פלוס פוסט ספרותי מורחב על כמה וכמה ספרים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/10/2009 00:34   
74 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של נעמי ב-22/10/2009 18:07

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s