ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2008

8/2008

קיץ, ים, אבטיח, פפריקה

סיפור שהיה באמת:

אחינו הקטן הולך לים. כהרגלו הוא מתיישב בצל ומוציא ספר. תוך כדי קריאה הוא שם לב שיושב לידו מישהו. המישו הזה מתגלה כשחור עם הבעת פנים נוגה. אחינו הקטן מייד מעריך שמדובר בעובד זר המהרהר בסבל הקשה שהוא עובר בארץ. ליבו של אחינו הקטן נכמר, והוא מייד מחליט לעזור לו.

 

אחינו הקטן (באנגלית): הכל בסדר?

העובד: כן, אני פשוט חושב על המשפחה שהשארתי מאחור, הגעגועים הורגים אותי

אחינו הקטן (בקול מלא אמפתיה): מאיפה אתה?

העובד: מחוף השנהב. אבא שלי נהרג במלחמה ואמא שלי ואחי עברו לארה"ב

אחינו הקטן (כולו סימפטיה): אני מבין שקשה, אני מקווה שתעבור את התקופה הזו בקלות

העובד: כן, ועכשיו אני גם פצוע (מצביע על רגלו הנפוחה), אז אני לא יכול לעבוד

אחינו הקטן (עוד שנייה מחייג בשבילו ל"קו לעובד"): אני מקווה שיש לך ביטוח רפואי, או מישהו שמשלם לך על הטיפול הרפואי

העובד: זה בסדר, המעביד שלי משלם לי הוצאות רפואיות

אחינו הקטן (מתרשם מאוד): יופי, יופי. הוא גם סידר לך מגורים?

העובד: עוד לא מצאו לי דירה, אז בינתיים שיכנו אותי במלון

אחינו הקטן (מניח שמדובר בחור מעופש באלנבי, שורץ פשפשים וזונות): איזה מלון?

העובד (מסתובב אחורה ומצביע): ממש כאן, קראון פלאזה

אחינו הקטן (בשוק): סליחה? מי המעביד שלך?

העובד: מכבי תל אביב

אחינו הקטן: אבל אתה קצת נמוך, לא?

העובד (בכעס): בכדורגל

אחינו הקטן: איך נמני, שחקן טוב, אה?

העובד: הוא לא שחקן, הוא המנג'ר

אחינו הקטן: אה, טוב, אני באמצע הספר שלי, שיהיה לך בהצלחה (קובר את ראשו בספר)

 

 


 

 

אוף, שוק הנדל"ן המעפן הזה. מי שוכר דירות במחירים האלה? זה מבריח מתל אביב מלא אנשים שאני אוהבת. אחינו הקטן כבר נשבר ועובר לדירה בעיר סמוכה (משופצת כחדשה, כמובן פחות ממה שהיה יוצא לו בתל אביב), בן דודי אוהד ואשתו גם חתכו. אז מי כן שוכר כאן? ואל תגידו לי צרפתים. רר.

 

מה שכן, אם אתם שומעים על דירת שלושה חדרים, במרכז העיר, משופצת פלוס חניה, בבקשה לומר כאן.

(המלוכסנת, תרגישי חופשייה).

 

 


 

 

זה רק אני, או שמטבע השנקל הזה הוא סאמת'ינג סאמתי'נג? גיליתי שאני לא מסוגלת לשלם בו, כי הוא כזה חמוד. כך יוצא שאני אוגרת אותם בארנק.

וגם את שטרות העשרים שקל. איזה כיף השטרות החדשים האלה.

(אכן, תחביב מוזר יש לי)

 

 

 


 

 

אני הופכת לחננה שאין כמוה. אני פשוט רואה עכשיו רק "בטלסטאר גלאקטיקה", "באפי" ו"אנג'ל". אלוהים, בתיכון הייתי פחות נרדית.

 

 


 

 

שונאת את הקיץ. חם מדי. אבל לפחות הפירות הכי שווים. הפרי שאני הכי אוהבת: תאנה. הפרי השני שאני הכי אוהבת: אבטיח. פשוט מעולה.

 

 


 

 

פעם, לפני חמש שנים, עשיתי טיול רכבות באירופה ובין היתר הגעתי לבודפשט. זה היה הקיץ החם ההוא, שאיזה 14 אלף קשישים צרפתים מתו בו מהחום. ביום שהגעתי לבודפשט היה גל חום מטורף, והטמפרטורות נסקו ל-40 מעלות.

 

אף בירה אירופית לא יפה ב-40 מעלות. מלחיתה כבוקסרית, מזיעה כחזרזירה, מפתחת אלרגיה לפפריקה, ברחתי אחרי יומיים בחזרה לווינה ונשבעתי שלא אחזור.

 

טוב, לא נשבעתי, החלטתי. והחלטות נועדו להשתנות, כנראה. בסופ"ש הקרוב אני נוסעת לבודפשט. האופנוען, שמכיר את העיר מצוין, מבטיח שיהיה מעולה. אני מקווה שהוא יזכור לדבר עם האחראי על מזג האוויר, אבל לפי התחזית עושה רושם שיהיה בסדר. 12 מעלות בלילה – וויהי!!

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/8/2008 01:45   בקטגוריות אחינו הקטן   
94 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/9/2008 12:20

 

 


 

טיול לירושלים

"את לא נורמלית", נזף בי ב' מהעבודה, "להיתקע ככה בפרדס? יכולת לחזור מהטיול לגולן בצורת המבורגר".

אמר והוסיף בקול חשוד: "המבורגר כמו הג'אנק שמתברר שאת מחבבת".

ומייד שלח אותי לטיול אחר, קרוב יותר, ובו אוכל משובח.

 

אז בשבע וחצי בבוקר בשבת השכים אותי האופנוען. הוא עוד קם חצי שעה לפני, התאמן, שתה קפה, וכשהגיע להעיר אותי היה מצב רוחו מרומם. אין דבר ששנוא עליי יותר מאנשים ששמחים בבוקר. בעודי רוטנת שהוא טעה ולא ייתכן שהגיעה השעה לקום, הוא לא התרגש והדליק את האור. אאוץ'.

 

אז קמתי, כולי זועפת. ואז קרה הבלתי ייאמן. אני נוסעת עם אוזניות האייפוד באוזניים, ושומעת מוזיקה תוך כדי נסיעה. ואיכשהו, בשמונה בבוקר, יום שבת, השמש זורחת, אנחנו נוסעים באיילון, באוזניים מתנגנים להם Carter USM, ומצב רוחי התרומם. אני, הרגשתי עליזות, בשמונה בבוקר, בשבת. אין ספק שאני חולה.

 

ראשית נסענו לנס הרים, שזה ליד בית שמש. בנס הרים יש מקום שנקרא "בר בהר", והוא בעל מרפסת עם נוף מהמם.

 

 

מדובר במקום מפגש ותיק של אופנוענים ורוכבי אופניים, אבל ב', שהוא לא זה ולא זה, שלח אותנו לשם כדי לטעום את האוכל הביתי.

אלא שהשעה הייתה תשע בבוקר, כשהאופנוען שאל: "על מה ב' המליץ?"

אני: על האוכל הביתי

המלצרית: היום יש קציצות

שנינו: אז ניקח שקשוקה

בכל זאת, תשע בבוקר. עם זאת, יש לציין שב' המליץ גם על פיתות הבית, שהן מן פיתות דרוזיות הנאפות במקום ויוצאות חמות ונימוחות.

 

(צילום: האופנוען)

 

הבעיה במקום שהוא מלא ברוכבי אופניים ספורטיבים כאלה. ובעוד כולם סביבנו יושבים בטייטס ובגופיות ספורט, אחרי שהם רכבו המון קילומטרים כי הם נורא בריאים, ועוד אוכלים כל מיני סלטים, הרגשנו קצת רע שאנחנו גם לא הזזנו שריר בשביל להגיע לשם וגם תוקעים שקשוקה.

 

אבל עבר לנו. ב' המליץ לנו גם על חוות גבינות עיזים, שנמצאת ממש ליד, אלא שבעשר בבוקר שנינו חישבנו להקיא מרוב שאכלנו, ופשוט לא היינו מסוגלים ללכת לקנות עוד אוכל. בפעם הבאה.

 

במקום זה נסענו לירושלים, לעין כרם. ממש ממש יפה שם (כן, אני מגלה את אמריקה. מה לעשות, ירושלים היא מן אזור מסתורי בשבילי).

 

 

 

החלטנו לטפס אל הכנסייה העתיקה שם, Church of Visitation, שאין לי מושג איך לתרגם. אל הכנסייה מטפסים במדרון, די תלול. לקראת סופו בונים מדרגות. וכשאני אומרת "בונים" אני מתכוונת לזה שבזמן שהמטיילים מטפסים לשם, עמלים פועלים על הקרקע, כשהמטיילים ממש דורכים ביניהם. זה לא יכול להיות נוח להם.

 

 

 

ואכן, אחד הפועלים צעק בזעם בערבית בכל פעם שהמטיילים עברו שם. הרגיש קצת עוין.

או כמו שאמר האופנוען: "אם זה ממשיך ככה הוא מוציא רישיון על דחפור".

 

הכנסייה עצמה מהממת.

 

 

 

(צילום: האופנוען)

 

וזה עוד החלק הפחות מרשים שלה. בפנים יש המון ציורים עתיקים, על כל הקירות. ממש יפים.

בכניסה לכנסייה עמד נזיר. הוא היה לבוש ממש כמו הנזירים מהעונה החמישית של באפי. האופנוען נאלץ לעצור אותי מללכת לשאול אותו אם הוא מכיר את דון.

 

פצחנו בנסיעה הביתה. אוזניות אייפוד באוזניים. הרגע הכי סוריאליסטי: באמצע הצהריים, השמש קופחת על קסדותינו, כל סנטימטר שאינו מכוסה מפתח נמרצות סרטן עור, אנחנו מזיעים כמו שני חזרזירים במנגל, ובאוזניות מתנגת לה זמרת הסיקסטיז השבדית מוניקה זטרלונד, בשירה Sakta gå hem genom stan, ובו המשפט "יורד שלג ושטוקהולם הלבנה היא שלנו" (תרגום ממש חופשי). אהה.

 

הגענו הביתה בשלוש בצהריים. צנחתי למיטה כמו בול עץ. אין כמו שלאף שטונדה.

 

 


 

 

חוק: בכל פעם שאגיע למכונת החטיפים בעבודה, הביסלי הבא שיהיה שם הוא ביסלי ברביקיו. הביסלי שיחכה במכונה לעולם לא יהיה פלאפל.

חוק מספר 2: בכל פעם שאתייאש ואמצא ג'אנק אחר לאכול, כלומר כבר אבזבז עליו את הקלוריות, יופיע אלון כשהוא נוגס בביסלי פלאפל, וימשוך בכתפיו בתמימות ,"זה מה שיצא". רר.

 

 


 

 

יש לי חשק עז לכתוב פוסט על "אשה בורחת מבשורה", אבל זה ספר כל כך טוב, שהוא ראוי לפוסט ממש מושקע. אני חושבת שאקרא אותו שוב, הפעם לאט, כדי לכתוב עליו. רק למי שהתלבט: כן, תקראו אותו. ספר מעולה.

 

 


 

 

ופתאום עלה במוחי הרעיון שייתכן שאתם לא מכירים את Carter USM, שהיא באמת להקה משובחת. אז הנה, השיר הכי מוכר שלהם, בטוח הכרתם, גם אם לא ידעתם שזה הם.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/8/2008 02:35   
115 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של ljrvojos ב-17/2/2013 10:13

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s