ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2006

 

סיפורי ברלין (נו, הכותרת מתבקשת)

קמה בבוקר. לוקחת את המזוודה הקטנה שלי, עקבים גבוהים, מדמיינת לעצמי שאני אשת העולם הגדול, ויוצאת אל המטוס לברלין.

 

ובשדה"ת בברלין אני יוצאת אל המוניות, ומגלה שורה של מרצדס נושנות בצבע בז'. המושב האחורי במונית חורק קפיצים, ומייד מעלה לי זיכרון מהפורד אסקורט של סבא דב, אי שם בתחילת האייטיז. "אל הקודאם!" אני מצווה באושר על נהג המונית.

 

הקודאם, או בשמו המלא קורפורטסנדאם או משהו כזה, בטוח פיספסתי איזה אות, הוא כידוע רחוב הקניות הראשי של ברלין. ובדיוק שם, ולא במקרה, בחרו ההורים שלי את המלון. במלון חיכו לי ההורים, ואחרי התרעננות קצרה (למה שלא תעשי פיפי בשירותים שלנו? תהה אבא שלי, למה את צריכה ללכת לחדר שלך בשביל זה? מה יש להתבייש? הסברתי שלא יוצא אם אני יודעת שיש אנשים מהצד השני של הדלת).

 

קצת התאכזבתי לשמוע שההורים שלי כבר היו בגן החיות באותו בוקר, הרי תיכננתי לצלם את שלט תחנת הרכבת, אותו שלט שאמיל הסתכל עליו עת התעורר ברכבת אחרי שנשדד. בלית ברירה נסחבו ההורים שלי איתי בחזרה לגן החיות של ברלין, כדי שאוכל לצלם את השלט.

 

(זה, כמובן, אינו השלט שאמיל ראה. השלט הזה, כמו התחנה כולה, מודרני לחלוטין, ולא הצלחתי למצוא את השלט שמתואר כל כך בבירור בספר. ההורים שלי הסתכלו עליי במבט קצת מוזר, אבל נסחבו איתי לחפש. לא הלך).

 

פינת הביזאר: בדרך אל הגן הזואולוגי מצאנו מוזיאון. והחלטנו להיכנס. עד כאן נשמע הגיוני. עדי מבלה עם ההורים שלה במוזיאון בברלין. הקטע הביזאר עד חולני מתחיל עם הפרט הבא: זה היה המוזיאון לסקס. עכשיו, כשתסיימו להקיא, אני אסביר: פשוט, חלפנו על פניו, ונורא הסתקרנתי, ורציתי לראות, וחשבתי שלא נורא, אני אכנס עם ההורים שלי, ואז אלך בנפרד, כי יש גבול ואי אפשר לשמוע הערות של הורים במוזיאון לסקס. אז הכל התנהל בסימן הביזאר: אבא שלי שילם עליי בכניסה למוזיאון הסקס, ואחרי זה נכנסנו כולנו, אני מקפידה לצעוד עשרה מטרים לפני ההורים שלי ולבחון לבד את המוצגים. היה דווקא די מעניין, אם כי התחיל לחזור על עצמו באיזשהו שלב, ולכן אמא שלי שאלה באיזשהו שלב איפה היציאה, ואני עניתי: "שם, ליד הזין הענק". שזה מצחיק באופן כללי, ומצחיק עוד יותר בהתחשב בזה שחצי מהמוצגים היו זין ענק. לכי תאתרי את היציאה.

 

אחרי זה, טוב, אני לא אכנס לפרטים, אבל אני חייבת לציין שכל ביקור במוזיאון אני מסיימת בביקור בחנות של המוזיאון. ומה מוכרת החנות של המוזיאון לסקס? נכון, חנות סקס. הייתי עם ההורים שלי גם בחנות סקס, וסביר להניח שזיעזעתי את אבא שלי עם הבקיאות שהראיתי במוצרים. לפחות לא קניתי כלום. זה היה יכול להיות שיא היותר מדיי אם אבא שלי היה משלם לי על צעצועים.

 

אחרי פינת הביזאר הזו יצאנו לטייל בקודאם, ונתקלנו, כמובן, בכנסיית קייזר וילהלם, שנהרסה ברובה במלחמה. יש משהו חזק מאוד במראה של הכנסייה ההרוסה, שהגרמנים בחרו להשאיר כמו שהיא, לצורך הזיכרון.

 

 

 

ליד הכנסייה הזו נבנתה כנסייה חדשה, שונה לגמרי מהקודמת – מודרנית לגמרי. גם בפנים העיצוב הוא חדשני ושונה מהכנסיות המסורתיות, ועם זאת מתכתב במשהו עם העיצוב המסורתי.

 

 

 

פינת סרט האימה: בערב חזרנו אל המלון, וצנחתי אל המיטה. נרדמתי מהר מאוד, נהנית מהחדר הגדול שקיבלתי, מהשמיכה העבה, מכרית הענק. באמצע הלילה התעוררתי. פקחתי את עיני, ומולי עמדה אישה. לא ראיתי את הפנים שלה, שהיו בצל, ראיתי רעמת תלתלים בהירה ושמלה לא ברורה. לא היה אמור להיות אף אחד בחדר שלי. הרגשתי את האימה בכל הגוף. מצמצתי כמה פעמים, ואחרי כמה שניות היא נעלמה. פשוט לא היתה שם יותר. היא נעלמה, אבל הדופק שלי בהחלט לא נעלם. הרגשתי את דפיקות הלב במשך דקות ארוכות. לקח לי המון זמן להירגע, להוכיח לעצמי שאני לבד בחדר, ושאני יכולה להירדם שוב. בבוקר התעוררתי ונזכרתי מייד. סיפרתי להורים שלי בארוחת הבוקר והפחדתי את אמא שלי לגמרי. השתעשעתי ברעיון ללכת לשאול בקבלה אם מישהו פעם מת בחדר שאני ישנה בו, אבל החלטתי שעדיף לא לדעת. אז או שראיתי רוח, או שאני מאבדת את שפיותי.

 

אניווי, למחרת, אחרי ארוחת בוקר משובחת, אפילו בסטנדרטים של מלונות שווים בישראל (אבל אל תתפסו אותי במילה – אני, תנו לי קרואסון טרי לארוחת בוקר עם ריבה איכותית, וקניתם אותי) יצאנו אל ההקאשה מרקט, בהמלצתה של דריה. ההקאשה הוא השינקין הגרמני, או לפחות מה שהיה שינקין לפני הפיכתו למפלצת הממוסחרת שהוא היום. היה פשוט מקסים. חנויות קטנות ומקסימות, בתי קפה אינטימיים, ואווירה, המון אווירה.

 

הפינה היהודית: ממש ליד ההקאשה נמצא בית הכנסת הגדול של ברלין, זה שנשרף בליל הבדולח. חזיתו שרדה, כיפת הזהב שלו מרשימה, והכתובת הכה כואבת שחקוקה שם היא "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק" (ציטוט חופשי, אבל זה היה ברוח הזו), וכתובת כזו בגרמניה חייבת לעורר מחשבות.

 

ובקישור ישיר, פינת השואה: מההקאשה לקחנו רכבת בחזרה אל הקודאם. באחת התחנות נעצרה הרכבת, רוב הנוסעים ירדו ורק בודדים נותרו. אז עלה לקרון שוטר גרמני, וצעק: "ראוס". כל השיערות נעמדו לי. אני כמובן שמעתי "יודן ראוס". גם ההורים שלי נראו אחוזי חלחלה. בדיעבד מתברר שחייבים להחליף רכבת בתחנה הזו. אבל קשה להתאושש משוטר גרמני שצועק ראוס. מזל שלא היה לו כלב.

 

ואם זה לא מספיק, אז כשבסוף הגענו לקודאם ויצאנו מהתחנה, גילינו את השלט הזה:

 

גם אם אתם לא מבינים גרמנית, אתם בטח מזהים את השמות על השלט. הכתובת על השלט אומרת משהו כמו "את הזוועות האלה אסור לנו לשכוח", ולראות שלט כזה בדרך לקניות היה די מטלטל.

 

אבל אחרי סט צילומים ודקת דומייה ספונטנית, התאוששנו.

 

פינת הקניות: קודם כל הלכנו לק-ד-וו, הכלבו הענק והראוי של ברלין. בקומה השישית, יספר לכם כל ספר תיירות, ישנה קומת המזון המרשימה של הכלבו. מה שנכון נכון. פשוט מהמם. קצת הזכיר לי את יפן, קומות האוכל המדהימות של הכלבואים. אז התהלכנו שם, אמא שלי מתפתה בכל פעם לקנות איזה שוקולד שנראה מעולה אבל עולה את משקלו בזהב, ואחרי קצת הזלת ריר יצאנו משם. יש עוד חנויות.

 

וכך, באחד הכלבואים שקענו לגמרי בקניות. אמא שלי בחרה בגדים בעוד אני נעלמתי לכיוון מחלקת התחתונים והחזיות. ובעודי בוחנת איזה סט סקסי במיוחד, הופיע אבא שלי ואמר במקסימות: "אני משלם על כל מה שאת קונה! תני לי עכשיו את זה!". עכשיו, מוזיאון סקס זה דבר אחד, אבל לתת לאבא שלי את החוטיני שבחרתי כדי שישלם עבורו זה כבר מוגזם. "הממ, לא בחרתי כלום", אמרתי בפנים סמוקות וביצעתי נסיגה טקטית אל מחלקה אחרת של החנות. וככה, במקום סט סקסי, בחרתי כותנת לילה מטריקו עם ציור של סנופי עליה. אבא שלי הנהן באישור וקנה לי אותה. כל הצדדים מרוצים.

 

חזרנו אל המלון. פרקנו את הקניות (החלק הכי שווה – ספירת השלל). אמא שלי גילתה שהיא לא יכולה לדחוס הכל למזוודה, אני גיליתי שאני מפחדת לישון בחדר בגלל הביקור של הרוח, אבל לא אמרתי כלום, ואחרי ארוחת ערב הלכנו לישון.

 

הלילה עבר ללא ביקורים לא רצויים, ובבוקר למחרת נסענו לשדה. בטיימינג מופלא, למרות שהיינו בשתי טיסות שונות היינו צריכים להיות בשדה באותו הזמן. תיכננו לבלות עוד קצת ביחד, אבל ההורים שלי טסו באל על. אז את הטרמינל שלהם זיהינו לפי הנגמ"ש שעמד לידו, ואני לא צוחקת. ואת המיון עשו להם עוד לפני הכניסה לטרמינל, ובלי כרטיסים אי אפשר להיכנס. אז ויתרתי על זה. אמרנו שלום יפה, ואני לא זוכרת אם אמרתי תודה רבה, למרות שבהחלט מגיעה להורים שלי תודה רבה גדולה מאוד, על האירוח הנדיב שהם נתנו לי בברלין. אז שחור על גבי בלוג – תודה רבה אבא ואמא.

 

מובן ששנייה אחרי שאמרתי להם שלום ונכנסתי לדיוטי פרי גיליתי ארנק יקר בטירוף, וקניתי אותו, על חשבוני. איך העולם הזה עובד, שההורים שלי מוכנים לרכוש לי כל מה שאני ארצה ואני לא מוצאת כלום, ואז בשנייה שהם לא איתי אני מוצאת ארנק שעולה הון – נשגב מבינתי. אבל לא נורא, עכשיו אני בעליו הגאה של ארנק "פוסיל". ירוק. יש למישהו בעיה עם זה?

 

וזהו, נחתתי במולדת הוויקינגים הנורדים, או ברוח הפוסט, במולדת הוויקינגים הארים, בצהרי היום, ומיהרתי למשרד. חזל"ש.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/8/2006 21:36   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של קפטן ג'ק ב-12/12/2006 09:35

 

 


 

תולדות האהבה

קצת לפני שנסעתי לברלין סיימתי את "תולדות האהבה" של ניקול קראוס. אני יודעת שהמון מדברים עליו כעל ספר שהוא נקודת דרך, ואני מודה שלפני הקריאה בניתי כזה הר של ציפיות, שהיה אך צפוי שאתאכזב.

 

לא התאכזבתי. כלומר, לא ממש. הספר טוב, אין מה לומר. בעיני יותר טוב מזה שכתב בעלה של קראוס (ג'ונתן ספרן פויר, "הכל מואר"), שגם הוא זכה לשבחים. ויש גם נקודות מבריקות, כאלה שעצרתי לחשוב בהן. כמו זו:

 

אחד הגיבורים, שברח מפולין קצת לפני השואה לדרום אמריקה, לאט לאט מגלה מה עלה בגורל המשפחה שהותיר מאחור. איך מתמודדים עם מידע כזה?

"הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עימה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להידחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו" (עמ' 169).

 

יש לנו כאן שני סיפורים מקבילים, וביניהם ספר אחד, פיקטיבי, שגם שמו הוא "תולדות האהבה". גיבורת סיפור אחד היא אלמה זינגר, נערה חכמה, מקורית, חושבת, שמתגעגעת לאביה המת שהיה ישראלי, ומנסה להוציא את אמה מהאבל עליו. גיבור הסיפור השני הוא ליאו, קשיש שגר לבד בארה"ב, כל משפחתו מתה בשואה, מי שאהב אינה יכולה להיות איתו בקשר. הוא בודד, עושה דברים במשך היום רק כדי שאנשים אחרים ישגיחו בו. ובין ליאו ואלמה קושר קשר אחד – הספר "תולדות האהבה".

 

 

אם "הכל מואר" נגע בשואה, אז "תולדות האהבה" מהלך לידה. אין ממש סיפורים מהשואה, אבל יש את מי שכמעט היה שם, ואת המחשבות שלהם. השואה היא כמו נוכחת נפקדת בסיפור. מצד אחד לא בדיוק שם, מצד שני מן מאורע מחולל של כל מה שקרה, לפחות בסיפור של ליאו. אמרה פארה בתגובות, וצדקה, שהספר נותן תחושה כאילו הוא משלים את "הכל מואר". יש בזה הרבה אמת. אני הרגשתי שזה כאילו ספר נוסף לספר ההוא, מעין המשך לרוחב. אולי בגלל שבשני המקרים מדובר ביהודים אמריקאים שכותבים על השורשים שלהם, או אולי בגלל שרוח הכתיבה מועברת מעל שולחן האוכל בבית משפחת ספרן-פויר-קראוס.

 

יש בספר כמה נקודות שאפשר לחוש את הלב עוצר. אני לא אגיד מהן כדי לא לספיילר, אבל זה ספר שמרגישים.

 

 


 

 

והנה בונוס ספרותי: יגאל מפרסם בבלוגו את הפרק הראשון של "מות אכילס", הלא הוא החלק הרביעי של סידרת פנדורין, שעוד לא יצא לאור. סבבה לנו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/8/2006 23:29   בקטגוריות ספרים   
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/4/2008 02:52

 

 


 

העלמה פוני יוצאת לדרך

סמס מאמא: "ד"ש מאבא ואמא, שעכשיו בברלין"

סמס מעדי: "וואו! חבל שלא אמרתם לי, הייתי מצטרפת"

סמס מאמא: "עוד לא מאוחר, אנחנו פה עד יום שלישי. המלון יושב ממש על הקופורטסנדאם"

~שואפת אוויר עמוק – אני מתה על הקו-דאם! – עושה הפסקה מסמסים, בודקת מחירים באינטרנט, מוצאת כרטיס ב-200 דולר~

סמס מעדי: "אני אגיע ביום ראשון בצהריים"

 

עברו חמש שנים בדיוק מאז הביקור האחרון שלי בברלין. הייתי אז במשלחת מהעבודה, ולמרות הלו"ז הצפוף היה ברור שברלין ממש כיפית (נו, למרות הנסיבות ההיסטוריות והכל, ברור שאני עדיין אלך לאנדרטה של השואה). יש לי כמה מקומות ששמרתי בזיכרון, והייתי ברוב הקלאסיקות (הרייכסטאג, צ'ק פוינט צ'ארלי וכו) אבל אם מישהו רוצה להמליץ על מסעדה טובה/חנות מעניינת/מקום טוב לראות, אני אשמח.

 

אבא שלי רק ציין שנלך לגן החיות. גן החיות של ברלין. האם אני היחידה שישר חשבה על זה? –

 

"בינתיים האטה הרכבת את מהלכה. לעיני אמיל הבהיקה מבעד לחלון רשת מסילות הברזל, המשתרעת לכל צד. הנה הגיעו לרציף. שני סבלים אצים אל הקרונות, בתקוותם להשתכר משהו.

הרכבת עצרה ונעמדה!

הביט אמיל בחלון וראה שלט גדול תלוי מעל לפסים ועליו כתובת באותיות שחורות:

תחנת הגן הזואולוגי"

(אמיל והבלשים, בתירגומו של אלתר אילי, 1956, עמ' 66).

 

אני יוצאת בעקבות אמיל!

 

 


 

 

ובמעבר חד: חזרתי לעשות מרתונים של הסידרה המשובחת "באפי". אויש, איזה סידרה מבריקה ומפוספסת על ידי מבוגרים. אניווי, באחד הפרקים מופיע סקופילד מפריזון ברייק, שווה שכמוהו. הוא משחק שחיין בנבחרת השחייה של בית הספר. ברור שהוא מת (בערך) בסוף, אבל הבשורה המשמחת היא שעכשיו הוא מופיע בתמונות הפתיחה של הסידרה בכל פרק. שמחה בעיניים.

 

 


 

 

לפני שני פוסטים התוודיתי שלפעמים אני מאמינה בהורוסקופ. שרייק התנדב לעשות לי מפה אסטרולוגית, ושכה יהיה לי טוב, צדק בהמון דברים. אז עכשיו יש לי תירוץ אסטרולוגי להרבה דברים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/8/2006 12:53   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
64 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של קפטן ג'ק ב-12/12/2006 09:40

 

 

קסדה בראש טוב

יום שני בבוקר, היום הראשון של השבוע, אני יוצאת לעבודה. במעבר החצייה שממש קרוב למשרד אני מאיצה קצת. כמו תמיד ברכיבה מהירה, אני נעמדת על האופניים. הסנדלים גבוהי העקב שלי לא מיועדים לזה. אני מתחילה להיעמד, הסנדל מחליק, אני עפה מהאופניים, מתרסקת על הכביש, האופניים עפים עליי.

 

עוברת שנייה של הלם, הכל משדר לי כאב, ואז אני מתאוששת קצת, מסתכלת על המכוניות שעצרו במעבר החצייה. שורה של נהגים שבדים מחזירים לי מבט אטום. אני קמה, בקושי, מרימה את האופניים וצולעת אל המדרכה. על המדרכה יש כמה הולכי רגל, שנעצרו גם הם כדי להתבונן במחזה. אני בוחנת נזקים: מרפק חבול, רגל חבולה עוד יותר. במשרד אני אגלה שחסר לי צמיד מהשניים שהיו לי על היד, כנראה התרסק על הכביש. אחרי זה אני אגלה גם שאחד מהסנדלים המהממים (500 שקל ב"שופרא" בדיזינגוף) השתפשף, ועכשיו נראה כמו משהו ממש מרוט.

 

בקרת נזקים אחרי יומיים: סימנים כחולים מהממים על היד והרגל, צליעה קלה ("עכשיו את גם צולעת", החמיא אורן), שרירים תפוסים (זה הופיע יום אחרי, התעוררתי עם חצי גוף תפוס). צילמתי את המרפק שלי, אבל התמונה הצליחה להגעיל אותי, אז אני מוותרת.

 

עם כזאת התחלה של השבוע, הייתי צריכה פשוט לסוב על עקביי, לחזור הביתה, לזחול למיטה ולא לצאת ממנה עד שבוע הבא.

 

 


 

 

וכך, אחרי שאופסנה אחר כבוד בארון לפני שנה, הוצאתי לאיוורור את קסדת האופניים שלי. זה שהיה נס פעם אחת ולא נפגעתי בראש (שלא לומר – בפנים. אמאל'ה), אסור למתוח מדיי את הגורל.

 

מובן שהיום כבר שכחתי את הקסדה בבית.

 

 


 

 

תחביב מטריד שפיתחתי: להיכנס לבלוגים של פקאצות ולתקן להן את שגיאות הכתיב בתגובות. מעולם לא הרגשתי מורתית יותר.

 

 

 


 

 

סבא וסבתא מעפולה שלחו לי חבילת ביסלי ענקית. הטעם השלט, לבקשתי, הוא כמובן פלאפל, משום שידוע שביסלי פלאפל הוא הטוב ביותר. חוץ מזה יש גם ביסלי פיצה, כי ביקשתי בשביל אורן, וגם כי זה הכי טעים אחרי פלאפל. הבעיה היא שמאז שהחבילה הגיעה אני מחסלת שקית ביסלי ליום, ואני מדברת כמובן על שקיות גדולות. אוי.

 

 


 

 

 

תאריך חשוב לחברות שלי היום: יום הולדת גם לגילה (מזל טוב יקירתי) וגם לשרה האיטלקיה. כיוון שמדובר בשתי חברות טובות, ויש לי עוד שתי חברות טובות שנולדו בספטמבר (כן איריס וחגית, אני מדברת עליכן!)*, וארבעתן מזל בתולה, אני לא יכולה שלא לתהות אם זה קשור להורוסקופ**. אולי בנות עקרב פשוט מתקשרות טוב עם בנות בתולה?

 

*(גדי, לא שכחתי אותך, אני פשוט מדברת כאן על חברות, לא על בנים. אני יודעת שגם לך יש יומולדת פעוט בספטמבר).

**(וכך, במחי פיסקה, הרסתי את תדמיתי האינטלקטואלית והלא שטחית).

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/8/2006 12:11   
80 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-31/8/2006 17:00

 

 


 

פוסט תמונות

זו עונת הגלדיולות.

 

 

 


 

 

הסופ"ש הוקדש לנופים שבדים קלאסים.

 

בשבת, נסיעה לארכיפלג של שטוקהולם, אל האי סנדהם (Sandhamn). אי של אנשים עשירים, מחנים את היאכטה ועולים אל בית הקיץ.

 

 

בהשראת פוסט בית הקיץ של שצה, צילמתי גם אני כמה בתים שלא היה איכפת לי לגור בהם בקיץ.

 

 

  

 

חוץ מיאכטות ובתי קיץ, יש באי גם חוף

 

 

 

 

כשנמאס מהים, אפשר לטייל ביער

 

 

 

 

ובדרך חזרה, שיט במעבורת בין איי הארכיפלג, בשקיעה.

 

 


 

 

ביום ראשון – אופסלה, עיר האוניברסיטה. העיר מפורסמת גם בשל הקתדרלה שבה, כפולת הצריחים.

 

 

 

למרות שבעצם יש שלושה.

 

 

הקתדרלה מרשימה מאוד בפנים, קבורים שם כמה מלכים של שבדיה, והכל שקט ואומר כבוד. ביציאה – ספר אורחים, וכל אחד מוזמן לכתוב את שמו. רוב האורחים כותבים את שמם וכמה מילות תודה, בכתב מסודר ונקי. כל זה נכון כמובן לאורחים שאינם מישראל. הישראלי המכוער הגיע גם לכאן.

 

 

 

אז כמו שאנחנו רואים כאן, הישראלי שביקר ב-20.8, כלומר אתמול, בכנסייה באופסלה חשב שהוא פשוט חייב להשאיר את חותמו חסר הטעם בספר האורחים, ולמה שורה אחת כמו כולם אם הוא יכול לקשקש על שלושת רבעי עמוד? עושה רושם ששמו רותם פיזנטי. ובכן, רותם פיזנטי, הרשה לי לערוך לך היכרות עם עצמך – אתה הישראלי המכוער. בגלל אנשים כמוך הרבה מקומות בעולם לא שמחים לארח ישראלים. ואחרי שאני רואה את ההקדשה המטופשת שלך, אני יכולה להבין אותם.

 

אם זה לא מספיק, אז רותם פיזנטי, שקורא לעצמו מלך אבל הוא בעצם אידיוט, הרגיש חובה לעצמו להוסיף בסוגריים למטה "from Israel". אה יופי, האנשים המעטים שלא זיהו שזה עברית, יידעו עכשיו לשייך את המיצג המכוער הזה.

 

בלית ברירה יצאתי להירגע קצת ולנשום אוויר נקי בגנים הבוטנים של אופסלה.

 

 

 

והביתה, לעוד שבוע של עבודה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/8/2006 11:38   בקטגוריות תמונות בירוק או אפורישראלית   
74 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של זוארץ ב-30/8/2006 08:14

 

 


 

פגישות

זה התחיל בזה שחברתי הטובה חגית הגיעה לשטוקהולם. היא, בעלה והילדים עושים קרוז צפון אירופה, ולכבוד זה הם הגיעו לכמה שעות בשטוקהולם. הכל הלך טוב, רק עם בעיה אחת קטנה: איך שהם עגנו היא קלטה שאין לה את המספרים שלי איתה. באותו זמן בדיוק אני קלטתי שאני לא יודעת עם איזה סלולרי היא. אופס.

 

עברה שעה של תיאומים: היא התקשרה לישראל כדי שאבא שלה ימצא באינטרנט את מספר הטלפון של המשרד שלי, וחמש דקות אחרי גם אני התקשרתי לישראל, גם אני לאבא שלה (מצחיק לגלות שגם 14 שנה אחרי התיכון אמרתי בטון הכי מנומס "שלום משה, זו עדי חברה של חגית, מה שלומך") לבקש את הסלולרי שלה. ואז כשסוף סוף הצלחנו לדבר גילינו שאוטוטו נגמרת לה הבטרייה בסלולרי. בשניות הסלולריות האחרונות קבענו.

 

וככה יצאתי ללאנץ', פגשתי את חגית (בעלה נשאר עם הילדים בסקאנסן), והלכנו לאן.קיי, הלא הוא הכלבו הכי יוקרתי והכי שווה בשטוקהולם, שבמרכזו יש מסעדה שמגישה לאנצ'ים חביבים. ושם ישבנו. איזה כיף ההרגשה הזו שלא משנה שעברו 14 שנה מהיום שישבנו ביחד והתכתבנו במחברת ההתכתבויות שלנו, ושמאז שתינו עברנו יבשות, אני החלפתי חברים והיא התחתנה וילדה, אנחנו עדיין אותן שתי ילדות בנות 17 שחולקות בורקס בהפסקה. ואם במקרה הפלתי את שלה כשהבאתי, אז אני אחלוק איתה את שלי.

 

 


 

 

ובערב צלצל הסלולרי שלי. ועל המסך היה מספר לא מוכר. "שלום, זו מיס וגל"! וכך יצאתי אל דייט הישרא הרביעי שלי. מיס וגל, הפרעסר וחבריהם ניקוס והאנה הופיעו בשטוקהולם במסגרת מסע הקמפינג הסקנדינבי שהם עושים. נפגשנו במסעדה-בר ניו-אורלינסית, היחידה שמצאתי שהמטבח שלה פתוח עד חצות.

 

היה מצחיק. מיס וגל מקסימה, בדיוק כמו שדימיינתי אותה, גם חיצונית. הפרעסר נראה בדיוק כמו ציור המיז שרעייתו עשתה עבורו. ישבנו עד אחת בלילה, שבשבילי בימי עבודה זה כמו לילה לבן (ואכן, הפלאתי לאחר לעבודה היום). מיס וגל ואני מצאנו עוד נקודות משיקות בחיינו (אנחנו ללא ספק מקבילות אחת של השנייה). אפשר לומר שלא סתמתי את הפה, ניקוס והאנה נראו קצת המומים מהישראלית שמדברת המון, ואני מקווה שחבורת ההולנדים לא חטפה כאב ראש גדול מדיי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/8/2006 16:26   בקטגוריות מפגשי ישרא-בלוג   
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Miss Vegel ב-22/8/2006 11:33

 

 


 

על ההגדרות הגמישות של חוק, פוליטיקה וגזענות בשבדיה

לפני כשבוע התקיימה הפגנה נגד ישראל במאלמו. לכאורה, לא אירוע יוצא דופן, בימים אלו עושה רושם שיש יותר ימים עם הפגנות נגד ישראל בשבדיה מימים בלי. רק שבעוד בהפגנות הרגילות יש כמה מהגרים לצד שבדים, שנושאים דגלי לבנון, דגלי חיזבאללה ותמונות נסראללה, בהפגנה הזו הם נשאו גם דגלים ששילבו בין דגלי ישראל וצלבי קרס. אז אוקיי, אולי זה חוקי להניף כאן דגלי חיזבאללה (סססאמק), אבל בהחלט אפשר להתווכח על חוקיות צלבי קרס.

 

הקהילה היהודית במאלמו לא חיבבה במיוחד את ההפגנה הזו. מאלמו, יש לציין, היא עיר דרומית בשבדיה, השלישית בגודלה במדינה, קרובה מאוד לגבול עם דנמרק, ומלאה במהגרים מוסלמים. נדמה לי שהיא העיר עם האחוז הכי גבוה של מהגרים. אניווי, הקהילה היהודית פנתה אל התובע המחוזי של מאלמו, והתלוננה.

 

רק שלהבדיל ממה שהייתם מצפים מתובע מחוזי במדינה דמוקרטית, בואו נגיד, שיעיין בחוק, התבלבל התובע בין תפקידו לדעתו האישית, משך בכתפיו וענה: "אין לי בעיה עם הנפת דגלי צלבי הקרס. גם אני חושב שמה שהישראלים עושים דומה למה שעשו הנאצים בגרמניה".

 

הקהילה היהודית, שגם ככה לא מרגישה פופולרית במיוחד בשבדיה בימים אלו, החליטה להמשיך עם זה הלאה. אז בעקבות תגובת התובע המחוזי, הם הגישו תלונה אל היועץ המשפטי בשבדיה, יוראן למברץ, בתקווה שזה ייזכר ששבדיה היא מדינת חוק. עוד אין תשובה, אבל אל תטפחו תקוות. למברץ הוא זה שאמר לפני כמה חודשים, אחרי הסתה שהיתה במסגד בשטוקהולם (ובה השווו את היהודים לקופים וחזירים וקראו למותם), שהוא יכול להבין את זה, עם מה שקורה במזרח התיכון (על הפרשה ההיא אפשר לקרוא באנגלית כאן וכאן), וסגר את החקירה בעניין. כשנשאל אם לא מפריע לו שזה הסתה נגד יהודים, כלומר הסתה על רקע דתי ולא על רקע פוליטי, והרי יש גם שבדים יהודים, הוא גימגם משהו (והנה דעה בשבדית על הפקרת יהודי שבדיה לגזענות בגלל דעות פוליטיות). איכשהו, לא נראה לי שמכאן ייצא הצדק.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/8/2006 17:03   בקטגוריות מהנעשה בשבדיה   
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-16/8/2006 12:38

 

 

ריגה. הצד החיובי (גילה)

את הלילה הראשון באונייה העברנו הבנזוג ואני בשתי דרכים שונות: הבנזוג דישדש יחף בקטקומבת השינה שלנו, נכנס יחף לצינוק המקלחת, והתכסה בלי שום בעיה בשמיכות של הספינה. אני, ממש כמו בצבא, הצטיידתי בכפכפים, לא נגעתי בכלום בתא, עשיתי פיפי באוויר (על מספר 2 ממש לא היה על מה לדבר, ממש כמו בצבא, שמרתי את המאורע לרגע שאני אגיע הביתה), וכשהגיע הרגע לישון נכנסתי למיטה משתדלת לא לגעת בשום דבר שלא וידאתי לפני שהוא נקי.

 

היינו אמורים להגיע לריגה ב-11:00, וכיוון שכך כיוונו שעון לעשר וחצי, מתוך חישוב של חצי שעה התלבשנו וירדנו לחוף. תמימים שכמונו. בשמונה וחצי הדהד גונג בתא שלנו, ומרמקולים שהתברר שמותקנים בתקרת התא הדהד קול של דיילת במונולוג ארוך ברוסית (בסדר בסדר, אסטונית, ווטאבר) שלאחריו פצחה במונולוג שווה באורכו בשבדית במבטא רוסי כבד (אסטוני, ווטאבר), שבו הכריזה שהשעה שמונה וחצי בבוקר, וכדאי לנו למהר אל חנויות הדיוטי פרי, שייסגרו כשנגיע לריגה, וכדאי גם להספיק לבופה ארוחת הבוקר. הבנזוג קילל משהו על בופה ודגים, והתעלמנו מהדיילת. שמצידה התעלמה בחזרה, ושעה אחרי פצחה שוב במונולוג ארוך ברוסית (אסטונית) ובשבדית על נהלי הירידה לחוף.

 

אז כשהגיעה שעתנו לקום קמנו טרוטים משהו. אבל אני הייתי מלאת התלהבות, כי על החוף ציפתה לי גילה, חברה אהובה מהארץ. יוהוהו!! כמה זמן לא היה לי זמן בנות עם חברה טובה באמת כמו אלה שיש לי בארץ. התלבשות, יציאה אל הסיפון, ירידה אל החוף, ביקורת דרכונים (הבנזוג עובר במהירות הבזק, ואילו שוטרת הגבול מעקמת את האף מול הפספורט הישראלי ומעיינת בו שעה ארוכה, כאילו יש טרנד של ישראלים שבאים להיות עובדים זרים בלטביה או משהו), אני פוגשת את הבנזוג אחרי ביקורת הגבולות, הבנזוג צוחק עליי עשר דקות שהפספורט שלי מעכב אותי תמיד כאילו הגעתי ממדינת עולם שלישי, ואנחנו יוצאים אל ריגה.

 

ובטרמינל של האונייה מצפים לנו גילה, בנזוגה, שני הילדים שלהם (כולל התינוקת המקסימה שגדלה המון!!) והילדה של אחיה. חיבוקים ארוכים, ואנחנו יוצאים במסע רגלי אל העיר. הבנזוג ואני צועדים במרץ, ומגלים שכשצועדים עם שני ילדים בני שלוש וקצת, הקצב הרבה יותר איטי. גילה ובנזוגה מלמדים אותנו שיש עצירת בננה, עצירת שתייה, עצירת קינוח אף, וכו. הבנזוג ואני רושמים לעצמנו שילדים זה דבר שדורש המון סבלנות, ומעריצים לנצח את גילה ובנזוגה, שמגלים אורך רוח מדהים.

 

ואז מגיעים למגרש משחקים, שם התיכנון המקורי הוא להשאיר את הבנזוג של גילה עם הילדים, ורצוי גם את הבנזוג שלי, כדי שגילה ואני נוכל לדבר שיחת בנות. הבנזוג המתחשב של גילה עוגן בגינת המשחקים יחד עם שני הילדים הגדולים יותר (התינוקת ממשיכה איתי ועם גילה), רק שהבנזוג מציין שהוא לא אכל ארוחת בוקר, ובניגוד לכל התוכניות הוא מצטרף אליי ואל גילה לבית הקפה. אופס.

 

בית הקפה מתגלה כבדיוק מה שחסר לי בשבדיה – בית קפה שאופה דברים במקום, כולל בורקס!! (בשבדיה אפשר למצוא מאפים טריים, אבל לעולם לא מלוחים. רק מיני דייניש וסינבונים). אני מתאפקת לא להתעלף מהתרגשות, וקונה בורקס בכל המילויים – גבינה, ביצה ובצל, ובשר. פלוס מים מינרלים, זה עולה לי פחות מעשרה שקלים. בשבדיה זה היה עולה לפחות כפול, ואני מייד רושמת נקודת זכות לריגה.הבנזוג מתיישב איתנו לארוחת הבוקר, ובהחלט לוקח את זמנו. ובינתיים, זמן שיחת הבנות שלי אוזל!!! אחרי רמזים עבים כפיל ("למה שלא תלך לקרוא קצת בבית הקפה המקסים ממול?") הבנזוג אומר "טוב, אני אשאיר אתכן לבד", ואני סוף סוף נותרת לשיחת בנות מתומצתת עם גילה. אחח, התענוג.

 

תוך כדי שיחה אנחנו מטיילות ברחובות הסמוכים. ריגה, מתברר, היא פנינת אדריכלות קלאסית, ומסביב בניינים משופצים מקסימים. לצידם בניינים מפוייחים והרוסים, אבל רואים שיש להם פוטנציאל עצום, וברור שגם הם ישופצו יום אחד ויהיו בניינים מקסימים. קצת כמו הבניינים המדהימים שלפעמים רואים באלנבי, עם כל מיני מרפסות שובות לב שאני פשוט מתה שישפצו אותם ויהיה אפשר לגור בהם.

 

השעה עם גילה עוברת ביעף (תודה יקירתי, על עצות מועילות ועל אוזן קשבת), ואנחנו חוזרות לאסוף את הבנזוג, שקורא בניחותא בפארק. גילה ממהרת אל הבית של אחיה, שכן הם יוצאים לטיול סופ"ש, ואילו אני והבנזוג יוצאים אל העיר העתיקה של ריגה, שהיא האטרקציה התיירותית של העיר.

 

בדרך אנחנו עוברים על גשר, ומגלים משהו מוזר:

 

 

 

ממבט ראשון חשבתי שהמנעולים הם רק הדרך הלטבית לתחזק גשרים, אבל במבט שני אנחנו מגלים שעל כל מנעול יש הקדשה חרוטה או כתובה. כמו זו:

 

 

אנחנו לא מבינים רוסית (לטבית. ווטאבר), אבל כיוון שעל כל המנעולים היו שמות של זוגות ובד"כ גם תאריך, התיאוריה שלנו היא שהגשר הזה הוא מקום קבוע לזוגות שמתחתנים, שבאורח סימבולי שמים מנעול על הגשר לסמן את הקשר ביניהם. הבנזוג ואני מוקסמים כראוי.

 

את העיר העתיקה מצאנו בלי בעיה. וגילינו שהיא מקסימה:

 

  

 

 

העברנו שם שעתיים וחצי כמו כלום, ואז הגיע הזמן לחזור אל האונייה. בדרך עברנו במכולת, הצטיידנו בהמון מים מינרלים וג'אנק פוד, ושילמנו על זה משהו כמו שלושים שקל. ריגה זה מקום מאוד שווה לקניות, מתברר.

 

עם חזרתנו לאונייה נפלה קצת רוחי, כי כאמור, ג'יפה שם ברמות. הבנזוג ניסה לרומם את רוחי והזכיר שרק נישן קצת, ובתשע בבוקר אנחנו כבר בחזרה בשטוקהולם. ואכן, בשבע בבוקר כבר השכים אותנו המונולוג ברוסית (אסטונית, ווטאבר), שהודיע שאוטוטו אנחנו בשטוקהולם וכדאי שננצל את חנויות הדיוטי פרי. שקעתי לי בפנטזיות על השירותים הנקיים בבית, וכשקמנו החלטתי אפילו לא לעשות את הפיפי של הבוקר באונייה, כי למה לעשות פיפי באוויר אם אפשר לשבת בניחותא במושב המלכותי בבית. ירדנו מהאונייה, הבנזוג עבר ביעף את ביקורת הדרכונים ואילו בי נעצה שוטרת הגבולות מבט שאמר "פויה, היהודייה הזאת גונבת לנו ממיטב הגברים השבדים", ואני רק נדנדתי את הרגל כי באמת רציתי פיפי.

 

בדרך הביתה התחרינו הבנזוג ואני באימרות "אני ראשונה בשירותים!" "לא, אני ראשון!" וכאלה. שעה אחרי, אחרי מקלחות ארוכות והשלכת כל תכולת התיק שלנו לכביסה, נרדמתי לשנ"צ משובחת.

 

ולקינוח, תמונת סיום. מצד אחד שקיעה, ים, מקסים. מצד שני, מעקה הסיפון, כמו שאתם רואים, הוא הג'יפה האופייני לספינה. לא סתם כיבסנו את כל מה שהיה איתנו באונייה.

 

 

 


 

 

משהו אחר לגמרי: אחינו הקטן חגג אתמול יום הולדת 24. את השיחה איתו פתחתי ב"מי זקן?" הוא ענה: "אם אני זקן, מה את?"  הוו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/8/2006 23:48   בקטגוריות אחינו הקטן   
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/8/2006 11:54

 

 


 

ריגה – חלק 1, השיט

האונייה

 

עם הגיענו לנמל נתקלנו באונייה הזו:

 

 

מצוין, חשבתי לעצמי, תוך חצי שעה אייזק כבר מגיש לי קוקטייל ודוק קורץ לי למקרה שאני רוצה להחליף את הגיק שלי.

 

 

רק שצצה בעיה אחת קטנה: זו לא האונייה שלנו. זו האונייה שנוסעת לטאלין (אותה אונייה שפורד לקח פעם). האונייה שלנו חנתה אחרי האונייה השווה. מעבורת מקרטעת, לאחרונה שופצה באייטיז, מכוערת מבפנים ומבחוץ, ושמה: "רגינה באלטיקה". אכן, רגינה. אין תמונה, כי מרוב זעזוע לא צילמתי כלום.

 

 

אתנחתא ספרותית: בחזית האונייה איתרנו סדק גדול. מייד נזכרתי בסיפור נושן של ג'ראלד דארל, שיוצא עם משפחתו לשיט באונייה יוונית. המשפחה מזדעזעת לגלות חור עצום בקידמת האונייה, ומייד עם עלייתם לסיפון הם שואלים את הצוות אם הקפטן מודע לחור הזה. "בוודאי", עונה אחד המלחים, "הוא זה שהתנגש באונייה אחרת ויצר את החור". אז אנחנו לא טרחנו לשאול את הצוות אם הם יודעים על הסדק, אבל הבנזוג התמלא מחשבות סופניות והתקשר מהסיפון אל ההורים שלו, למה שנשמע כמו שיחת פרידה.

 

 

עם העלייה לסיפון, עוד טיפה ציפיתי לגופר וג'ולי, שיודיעו לי איפה החדר שלנו, ולוויקי, שתתנדב ללוות אותנו אל החדר להראות לנו איפה זה. במקום זה, אחרי שעמדנו בתור ארוך בכניסה לאונייה, נתקלנו בסווטלנה, דיילת הקבלה. "בורדינג פס", היא נבחה, עיינה קלות בכרטיסים שלנו, ונבחה שוב: "סיפון שבע, שלוש קומות למעלה. עלו במדרגות, המעלית תפוסה".

 

התא

 

אני מודה שעוד היתה לי טיפה של תקווה. מיטה זוגית, שולחן איפור, ושטיח בדיוק כמו בספינת האהבה. הייתי מתארת לכם את התא, או כמו שאנחנו קראנו לו, הקטקומבה, אבל למה לתאר אם יש תמונה, שעוד מחמיאה לתא וגורמת לו להיראות גדול יותר:

 

 

 

 

פתחנו את הדלת, ולקח לנו שתי שניות לקלוט שזהו זה, מה שאנחנו רואים, שתי המיטות זה כל התא שלנו, ושהמקלחת והשירותים הם צינוק קטן שבהחלט אינו מריח טוב. התחשק לי להסתובב בחזרה, לעלות לסווטלנה ולומר לה שחלה טעות איומה, ואני דורשת לדבר עם קפטן סטובינג. אבל הבנזוג נאנח ואמר: "ותארי לך שזה החדר ברמה שנייה מתוך ארבע רמות. יש עוד שני סוגי חדרים שנחשבים לפחות נוחים מזה". השם ירחם.

 

האנשים

 

חילקנו את הקהל לשתי קבוצות, כשאנחנו באמת לא קשורים לאף אחת מהן. אחת הורכבה מקבוצות של צעירים, חבורות בנים משוחים בג'ל, חבורות בלונדיניות לבושות בקושי במראה הכי סלאטי שיש. ברור ששתי הקבוצות נועדו לחבור באיזשהו שלב, מייד איך שישתכרו מספיק.

 

קבוצת האוכלוסייה השנייה זכתה מייד לכינוי "משתתפי התחרות מי יחטוף התקף לב ראשון". היא הורכבה מזוגות בגיל העמידה, הגברים אדומים להחריד, תוצר של שיזוף יתר ואי סבילות לחום, מזיעים, סוחבים כרס עצומה וקופסת סיגריה בולטת מכיס חולצתם. נשותיהם היו שחומות להחריד, וול וול דאן בתנור השיזוף, וקמוטות באותה מידה, שכן שמש ועישון אינם שילוב מומלץ לעור. באורח ברור הם באו במטרה לקנות את כל מכסת האלכוהול המותרת באיחוד האירופי במחירים הזולים של לטביה. ואכן, בדרך חזרה ראינו אותם סוחבים עשרות ליטרים של אלכוהול.

 

קשה לומר שהשתלבנו.

 

הבידור

 

באונייה מצאנו שני פאבים, שניהם מצויידים בכיסאות קטיפה אדומים וכחולים דהויים, שולחנות מקולפים, ושטיח שראה ימים טובים יותר, בסבנטיז. מצאנו גם דיסקוטק (שם רקדו חבורות הצעירים לצלילי לה איסלה בוניטה. נחמד לראות שהדי' ג'יי התאים את המוסיקה לרוח האונייה), קזינו (שולחן אחד של בלק ג'ק ולידו שניים מחבורת התקף הלב עם קרופייה עייף ושלל סלוטס משין מרוטות), שתי מסעדות, קפיטריה (עם טפטים כתומים וחומים מקולפים) וחנויות דיוטי פרי, שהן כמובן גולת הכותרת של האונייה. דילגנו עליהן.

 

אחרי שעה סיימנו את סקירת האונייה והבנו באימה שעכשיו נותרו לנו כמעט 24 שעות על האונייה לשני הכיוונים, וממש אין לנו מה לעשות פה. גילינו בלו"ז משהו שנקרא "חידון מוסיקלי" באחד הפאבים, והלכנו לצפות. אחרי שתי שאלות ("זהו את הצבע" והתזמורת מנגנת את "ליידי אין רד", ו"זהו את העיר", והתזמורת מנגנת את "ניו יורק ניו יורק") הבנו שזה לא בשבילנו. החלטנו ללכת על המסעדה.

 

האוכל

 

יש שתי מסעדות. בופה או מסעדה נורמלית. הנורמלית גבתה מחירים לא נורמלים בעליל, למנות שלא נראו מבטיחות בכלל. החלטנו ללכת על הבופה. 120 שקל לבן אדם ואכול כפי יכולתך. הבנזוג, שמכיר את הדברים האלה, שאל את המלצר הראשי אם זה הכל דגים, כי הוא הרי לא אוכל דגים ואז אין טעם, או שיש גם בשר. המלצר הראשי טען שזה חצי דגים חצי בשר. החלטנו ללכת על זה והזמנו שולחן (צריך להירשם שעתיים מראש).

 

אתנחתא ספרותית: בקטע שהכי הצחיק אותי בספר "הכל מואר", מנסה ג'ונתן, צעיר אמריקני צמחוני, להזמין אוכל במסעדה באוקראינה. הוא מנסה לשווא להסביר למארחיו מה זה צמחוני. "אתה לא אוכל בשר?" תמה המארח. "לא", אומר ג'ונתן. "אפילו לא כבד?" משתאה המארח. אז אנחנו נכנסנו לבופה, לגלות שיש שם שתי מנות סלמון, עשר מנות שונות של הרינג (בגירסת הדג מלוח והלקרדה), תבשיל תפוחי אדמה עם דג לא מזוהה, מגוון סלטים עם שרימפס, וכן כדורי בשר וממרח כבד (שגם אותו הבנזוג לא אוכל). הבנזוג תפס את המלצר הראשי ושאל אותו איך זה בדיוק חצי חצי כשהכל דגים. המלצר הראשי ענה: "יש רק שתי מנות של סלמון, כל השאר זה הרינג". בעוד הבנזוג מנסה להבין את התשובה, המלצר הראשי נעלם לו.

 

אז הבנזוג כאמור היה מאוד לא מרוצה. גם אני לא. כי מהר מאוד גיליתי שהבופה הזו, שיותר מכל הזכיר לי אוכל של עלייה לתורה בבר מצווה באייטיז, הורכב מהדגים האלה: סלמון מעושן קר, סלמון מעושן חם, הרינג מעושן קר, הרינג מעושן חם, והרינג במגוון גירסאות מעושנות. אני מחזיקה בדעה ששום דבר לא צריך להיות מעושן אלא אם כן הוא חציל. מיותר לומר שלא מצאתי מה לאכול.

 

הדבר הטוב היחיד הוא שקיבלנו שולחן מעולה, ליד החלון. אחרי שלקחנו צלחת עם טעימות וגילינו ששום דבר לא טעים לנו, החלטנו פשוט לשבת שם ולא לזוז.

 

 

אחרי זה גילינו שיש שולחן קינוחים, שמורכב אמנם ברובו מעוגות מרגרינה, אבל יש גם פירות טריים (כולל אננס!) וגבינות. אכלנו הרבה צלחות של פירות וגבינה, עד ששבענו.

 

טוב, עד כאן השיט. ובפוסט הבא – החלק החיובי מאוד של הנסיעה, הטיול בריגה והפגישה עם גילה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/8/2006 18:03   
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של שרייק ב-9/8/2006 06:58

 

 


 

גאווה בשטוקהולם

"אתה יודע שהשבוע שבוע הגאווה בשטוקהולם וביום שבת יש מצעד?"

"לא. עכשיו את נזכרת להגיד לי?"

"'צטערת, לא ידעתי. תגיע?"

"דווקא הייתי שמח, אבל אני לא אצליח"

"טוב, אז אני אלך לשם ואצלם בשבילך תמונות של שווים"

"עלק בשבילי. טוב שיש לך תירוץ ללכת ולהסתכל על בחורים בלי חולצות".

 

אז הבוקר חזרנו מריגה, הגענו הביתה בעשר, הלכתי מייד למקלחת לקרצף מעליי כל זכר לאונייה (הסברים מפורטים בפוסט הבא), צנחתי למיטה לשנ"צ, וקמתי למצעד. היו הרבה יפים ("זה ממש הפסד של המין הנשי", אמר אורן אחרי איזה חבורת דוגמנים מהממים) ויפות ("וגם בעצם של המין הגברי", הוסיף אורן, אחרי שתי בלונדיניות מהממות מחזיקות ידיים). אז הנה, בלי שהיות ופהיות, נתחיל בדוגמה לחבורת חיילים בריטים עלק, שלמרבה הצער תפסתי רק חלק מאחד מהם:

 

 

ונעבור למבחר:

 

   

 

תמיד יש נקודה ישראלית:

 

 

(צילום: אורן)

 

וגם בהוגוורטס רוצים שלום (שלט שנישא על ידי חבורה של אנשים לובשי מדי הוגוורטס):

 

 

 

 

    

היה שמח.

 

וטיזר לפוסט הבא – זו לא ספינת פאר, זו לא ספינה של עוני, ואין בה אנשים כמוך או כמוני.

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/8/2006 22:52   
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-8/8/2006 23:57

 

 


 

דאגות וקפטן סטובינג

נתחיל בקטע המדאיג: סבתא שלי סיפרה לי אתמול בטלפון שדורון, בן הדוד השווה מהצפון, גויס בצו 8. ברור שהוא ביחידה קרבית והכל. אז עכשיו ההורים שלו גרים בצל הקטיושות (כולל אחת שנחתה ממש מול עיני הדוד, ד"ש ישיר מחסן), והוא עצמו בצבא, גם באיזור. אמאל'ה!!! טפו X שלוש שיחזור בשלום.

 

 


 

 

הקטע העצוב: תשעה באב היום. עכשיו, עם כל הכבוד למקדש, שבאמת עצוב שהוא חרב ויאדה יאדה יאדה, הקטע שיותר נוגע לי ללב זה שעד לפני שש שנים זה היה דווקא תאריך ממש שמח במשפחה שלי, כיוון שזה יום ההולדת של סבא דב. קצת אירוני, כי סבא דב היה האיש הכי שמח שפגשתי, מה שלא ניכר בכלל בתאריך הולדתו. רק שסבא דב כבר לא איתנו, ומאז תשעה באב הוא באמת יום עצוב. כמה הייתי רוצה שהוא יהיה כאן איתנו. הוא היה צריך להיות בן 93 היום. סבא, אם אפשר, אולי תחזור לבקר אותי בחלומות? כבר המון זמן לא באת.

 

 


 

 

הקטע האסקיפסטי: יש לי חברה טובה בשם גילה. ולמרבה השמחה, לה יש קרובי משפחה שעובדים בריגה, לטביה, שזה, כידוע, ממש מעבר לים כאן. ובדיוק עכשיו גילה, זוגה והילדים מבקרים בריגה. נו, לא נקפוץ לקפה? אז אחה"צ הבנזוג ואני נעלה לנו אל ספינת ענק שתיקח אותנו במחיר שווה לכל נפש (500 שקל לשנינו ביחד ליומיים. אני לא צוחקת) אל ריגה. לילה שיט, בבוקר נהיה בריגה, נפגוש את החבורה העליזה, נהיה על היבשה כמה שעות, נחזור לאונייה, נשוט כל הלילה ובבוקר שוב נהיה בשטוקהולם. נוח.

 

רק שפולנים אינם נחים לעולם. וגם לא שבדים. הבנזוג הציע שנלך לראות את "פוסיידון" בגירסה המחודשת לכבוד ההפלגה, אבל אין צורך, ראיתי את הגירסה הישנה כשהייתי ילדה והטראומה כבר לא תישכח לעולם. בשביל לשעשע את עצמי קראתי קצת על אקילה לארו. אין כמו העלאת מפלס החרדות בשביל להנות מחופשה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/8/2006 10:52   
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-7/8/2006 10:20

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s