ארכיון – עדי בעולם, פברואר 2005

שלג 2

כשיצאנו לטיול שלנו ירד שלג די כבד. מובן שהיה פה פוטו אופ עצבני, שלא פיספסנו. אז הנה. קודם כל, אני (בפינה השמאלית) צופה אל הנוף, שני מטר מהבית.

ומייד אחרי זה, הבנזוג, מואס בתמונות ומסרב לחכות, הולך הלאה בתקווה שאני אבוא אחריו.

לבסוף הוא הסכים לעוד תמונה אחת. אז קבלו אותה, תמונת ה"כמה עמוק השלג? ככה עמוק".

מייד אחרי זה גמרנו עם התמונות והמשכנו הלאה בטיול. בדרך עברנו בחנות אוכל אסייאנית שחברים בשלנים המליצו לנו עליה. וכאן מגיע וידוי: אני מתה על חנויות אוכל אסייאניות. אין כמו לנבור במדפים שלהם למצוא דברים מקוריים שאפשר לאכול ישר או לנסות לבשל עם משהו מערבי. הרבה פעמים יוצא דברים ממש מיוחדים. אמנם, יש גם נפילות (הבנזוג עדיין מתחלחל כשהוא נזכר ביום שניסיתי להוסיף את מחמצי החציל והמנגו בקארי חריף שקניתי לבשר. נשמע טוב על הנייר, יצא זוועה בסיר. וכל הבית הסריח מקארי שבועיים אחרי). אבל היום זו היתה חנות ממש שווה, עם המון דברים שלא הכרתי, ולהכל יש שלטים בשבדית או אנגלית, כך שלא נאלצתי לבהות תוהה באיזה הסבר בתאילנדית. השלל של היום: קופסת מרק מיסו נמס בכוס (עשר מנות, כולל תוספת טופו ואבקת מיסו, יאממ), ובייבי חצילונים (כל חציל בגודל של אפון. לא האמנתי שמדובר בחצילים) כבושים. ייפפיי.

בעוד אני נוברת בחנות האסייאתית, הבנזוג הלך לחנות אלקטרוניקה. דההה. הוא חזר משם, כולו שמחה, עם, ואני מקווה שאתם יושבים, שטיח ריקודים לפלייסטיישן. הרעיון פשוט: מחברים את המחצלת לפלייסטיישן, שמים משחק שנקרא "ריקודים", והמשחק מורה לך איפה להניח את הרגליים ולרקוד.  הבנזוג טען בתוקף שזה יעזור לנו לרזות, שכן זה במקום ההתעמלות שאנחנו לא עושים. אני קצת מפקפקת, אבל כיוון שעכשיו הבנזוג מקפץ מול הטלוויזיה בעוד אני בולסת שוקולד מול המחשב, יכול להיות שהצדק עימו קצת. וכן, יש לי תמונה גם לזה: הבנזוג רוקד.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/2/2005 20:56   בקטגוריות תמונות בלבן
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/5/2005 05:25


שלג

כבר שבועיים שיורד כאן שלג בלי הפסקה. אני יודעת שמי שיושב עכשיו בביטחה בשמש האביבית של ישראל סבור שכיף לי מאוד, אבל חברים, קל לדבר כשלא קופא לכם כל איבר לא מכוסה.

היום, כשפתחנו את הווילון לבוקר של סופת שלג, דווקא התמתחתי בחמימות, חושבת על ארוחת הבוקר של הפאנקייקס שמצפה לי (כל יום ראשון הבנזוג משנס ומטגן את התרומה החד שבועית שלו לתזונה שלנו). אז עוד לא ראיתי את הסכנה האורבת לי. זה היה תוך בליסת הפאנקייק כשהבנזוג, במבט לכאורה תמים אך למעשה דרך עיניו של ויקינג מרושע, החל לדחוף את הרעיון של "חייבים לצאת לטיול עכשיו, אין כמו ללכת בשלג כשהוא יורד ורך על הקרקע". ניסיתי להדחיק, אבל עכשיו הוא מחכה לי שאני אבוא לטיול, בעוד אני איתכם כאן, נאחזת בזכרונות שמש ישראלית. זה לא ייקח עוד הרבה… הוא מאבד סבלנות…. טוב, אנחנו יוצאים לשלג.

ובינתיים, הנה קצת תמונות מהשלג שיורד ממש עכשיו (צולמו לפני עשר דקות). ואה, כן, מצאנו את המטען של המצלמה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/2/2005 15:01   בקטגוריות תמונות בלבן
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/2/2005 20:40


מעשה בפטיש שניצלים ושוקולד

והרי החדשות: מצאנו שוקולד צ'יפס.

ועכשיו הסבר: משום מה, השבדים לא נוהגים לאפות עם שוקולד צ'יפס. די מוזר, בהתחשב בעובדה שבכל בית קפה פה יש עוגיית שוקולד צ'יפס. התוצאה היא, שלהשיג שוקולד צ'יפס בסופרמרקט ממוצע זה לא עניין של מה בכך. וכך יצא שלא מצאתי שוקולד צ'יפס בשום חנות, וכך יצא שלפני כל פעם שהיו לנו אורחים והייתי צריכה לאפות קינוח, הבנזוג מצא עצמו עומד עם פטיש של שניצלים ודופק איזה שוקולד (וואי, זה לא נשמע טוב) לחתיכות קטנות. והנה, בפעם האחרונה, בעוד הבנזוג מתבכיין כהרגלו על שהוא צריך לדפוק את השוקולד ("אבל אני לא מבין, למה שלא תאפי משהו בלי שוקולד? למה תמיד את הבראוני עם השוקולד צ'יפס? בדיוק נכנס לי קוץ אתמול באצבע, אז איך אני אדפוק את השוקולד?"), החליט פטיש השניצלים לצאת במחאה על השימוש הלא נאות, והתפרק לחתיכות. הבנזוג, שטעה לחשוב שהוא נגאל מחובתו, צהל בשמחה, אך חיוכו נמחק מייד עת הושטתי לו סכין גדול והוריתי להמשיך לרסק, ויותר מהר בבקשה. כנראה שממש נשבר לו, כי היום הוא טרח ללכת לסופר ממש גדול במרכז העיר, וחזר, כולו שמחה ועיזוזים, עם ארבע שקיות שוקולד צ'יפס. מעכשיו, אין בעיה. עוגיות, מישהו?

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/2/2005 03:40   בקטגוריות ומה אוכלים?
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-28/2/2005 18:42

אם רק היתה פה פיצה טובה

תרגיל פשוט בכיתה: כל אחד מקבל משפט בהווה, וצריך לחבר לו משפט בזמן פרפקט (בין עבר להווה), שאומר מה קרה לפני המשפט הקודם. לדוגמה: "מרי פותחת את הווילון – מרי בדיוק התעוררה".

המשפט שלי היה "בזקן של לאסה יש בצל, אורגנו ושמן זית". חיברתי לו הקדמה: "לאסה בדיוק אכל פיצה". נזעקו מייד שלושת האיטלקים של הכיתה: "אבל מי אוכל בצל על פיצה"?

באמת מי. מסתבר שבאיטליה לא אוכלים בצל על פיצה. ביג מאמא, לטיפולכם (למרות שיש לי הרגשה שהקומבינה הפופולרית שלכם, בטטה בצל, זה לא משהו שהבאתם מאיטליה).


כבר כמה ימים יורד פה שלג. אתמול היה מינוס עשר. גם היום. והשלג עוד יותר חזק היום. אתמול לא הלכתי לכיתה מפאת באסה וחוסר חשק לצאת מהמיטה. היום אני צריכה לצאת עוד חצי שעה. מממ, מעניין מה יקרה. (כתבה עדי, עדיין בפיג'מה ובנעלי בית).


ידידי פורד מתגעגע לדרום אפריקה, ומשווה אותה לשבדיה. אף פעם לא הייתי בדרום אפריקה, אבל אני חותמת על כל מילה לגבי שבדיה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/2/2005 13:26   בקטגוריות הכיתה המחופפת
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של אלון ב-23/2/2005 19:49


איך לא להתחיל עם קוטזי

ממש עכשיו, כשהחזרתי את "עלומים" של ג'.מ קוטזי אל המדף, הבחנתי שאמא של הבנזוג קנתה לו את הספר הזה בדיוק לכריסמס, בשבדית כמובן, ושהוא עדיין בערימת ה"לקרוא" של הבנזוג. לבנזוג ולי יש טעם דומה מאוד בספרים, אז אני מנחשת, שממש כמוני, הוא לא יאהב את הספר.

זה מוזר. "עלומים" הוא החלק השני בסיפור האוטוביוגרפי של קוטזי, זוכה פרס נובל לספרות 2003. השם המלא הוא אגב "עלומים – תמונות מחיים קרתניים ב'". אכן, קרתני. הוא הצליח לחיות בדרום אפריקה בתקופה שהמתח הבין-גזעי מתחיל לגאות, ואז הוא עובר ללונדון של שנות השישים, שזו עיר ותקופה שהייתי שמחה לחיות בה. ועדיין, למרות שהוא היה בתקופות הסוערות האלה, החיים שלו משמימים בטירוף. הוא מבלה את ימי ראשון שלו בספריית המוזיאון הבריטי. הוא מכין לעצמו את אותה ארוחת ערב כל יום, לחם ונקניקיות מטוגנות. הוא מוצא עבודה כמתכנת מחשבים, שונא את זה ואז מחבב את זה. הוא גר בחדר שכור חיים מאוד אפורים. באיזשהו שלב זה די מבחיל, ולא בגלל הנקניקיות המטוגנות.

כי קוטזי מצטייר כטיפוס שלא הייתי רוצה להכיר. קר, מרוכז בעצמו מתנתק מהעבר שלו בחדות, באנטי שלא מוסבר בספר הזה, אם כי ייתכן שכן מוסבר בחלק הראשון. אוקיי, אז אתה מתנגד למשטר הגזעני של דרום אפריקה, אני איתך בעניין הזה, אבל למה להתנכר למשפחה שלך? אמא שלו שולחת לו מכתב כל שבוע, קונה לו דברים שהוא צריך, מביעה אהבה, והוא מביע את קוצר רוחו מזה שהיא לא מבינה שהוא לא רוצה לשמור על קשר איתה, בגלל שהוא מגיע ממשפחה ממעמד בינוני מינוס, והוא שואף להתעלות אל מעמד תרבותי גבוה. פפפפף.

מילא לא רוצה להכיר אותו. ממש לא מחבבת אותו. במהלך הספר עושה קוטזי כמה דברים אגואיסטים ממש, כמו הדוגמה הבאה, מאורע קטן שמראה לנו מי האדם: הוא מבתק את בתוליה של נערה שהתאהבה בו, מתבאס שעכשיו היא תישאר לישון, ואז נוזף בה על שהעזה לצאת מהחדר אל השירותים ופגשה את שותפיו (בערך, סיפור ארוך) לדירה בלי לשאול אותו. את כל מעשיו האגואיסטים וחסרי הרגישות מסביר קוטזי בשאיפתו להיות אמן. החוויות שהוא עובר מכינות אותו להיות אמן. ולי בא לתפוס אותו ולהגיד לו "קודם תהיה בן אדם".

בדיקה קצרה באינטרנט גילתה לי ש"עלומים" הוא לא ספר מייצג. "חרפה" ו"חייו וזמניו של פיליפ ק" הם הם הספרים שאני צריכה לקרוא כדי להבין את קוטזי ואת גדולתו. רק שעכשיו ממש לא בא לי לקרוא יותר מספריו. למרות שהגולשים שקראתי את המלצותיהם הבטיחו לי טלטול של ממש עם קריאת "חרפה", למשל. אולי אני אנסה גם אותם.

אני מניחה שאת הנובל קיבל קוטזי בזכות "חרפה" ו"חייו וזמניו של פיליפ ק". לפחות רשמית. אבל ב"עלומים" חבויים הרבה משפטים בנוסח "היפות שבכולן הן השבדיות הגבוהות, שעורן כעין הדבש", וסיפורים על חלומו להשיג חברה שבדית או לעבור לגור בשטוקהולם השלווה, שאני מתחילה לחשוד שהוא קיבל את הנובל בזכות הצטיינות יתרה בליקוק לשבדים. אבל זה כמובן רק חשד בלתי מבוסס.

(ואגב, למה ספר שכולו 185 עמודים, קטן ובכריכה רכה, צריך לעלות 74 שקל אם קונים אותו לא במבצע? קצת נסחפנו, לא?).

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/2/2005 18:42   בקטגוריות ספרים
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/7/2008 02:58

2/2005

טקט

כשלומדים באותה כיתה עם הרבה אנשים מהרבה מקומות, חייבים להיות קצת מקרים מביכים. לדוגמה:

1. כולם שמעו על השנאה בין היוונים לטורקים. לפני כמה ימים אנחנו קוראים בכיתה טקסט על הימים הקשים במשבר הכלכלי בשבדיה לפני שתי מאות, והסיפור הוא על איזו משפחה מסכנה, שאין להם אוכל אבל יש להם כבר המון ילדים, והנה, בדיוק נולד להם עוד תינוק. מישהו בכיתה מעיר על חוסר האחריות של ללדת תינוק כשהמצב הכלכלי כל כך קשה, ויאניס (היווני), לא טורח להרים את הראש מהספר כשהוא מפטיר, בקול רם, "כמו הטורקים". שני שולחנות מאחוריו, אגב, יושב סם (הטורקי), בפנים סמוקות במיוחד.

2. בהפסקה אני יושבת עם פטריק (האיטלקי). הוא מנסה לומר שאיטליה, בדיוק כמו ישראל, בנויה ממגוון של אנשים ואין מראה איטלקי טיפוסי. ההרצאה שלו (בקול רם כמובן, גם כשהוא לוחש הוא מדבר בקול רם) הולכת ככה: "בצפון איטליה האנשים בלונדינים, כמו האירופים. בדרום איטליה כולם כהים, הולכים עם חולצות פתוחות שיראו את השיער בחזה, ואל תשאלי איך הם מתנהגים לנשים… כמו ערבים". למותר לציין שאמין (האלג'יראי) ועימאד (הירדני) יושבים שולחן לידינו, ומסתכלים עכשיו על פטריק במבט כועס במיוחד. פטריק קולט אותם, מנסה לתקן, ומצליח להרוס עוד יותר: "אל תיעלבו, גם אני אבא שלי מנאפולי, כהה וכל זה. למרות שהוא תרבותי". בשלב הזה אמין כבר נראה כאילו הוא עומד לשלוף את הסכין, אני תופסת עמדה טקטית קרובה לדלת, ופטריק מחייך אליהם בידידות.

3. פטריק ואני הולכים ברחוב. פטריק מדבר על ההבדל בין השבדים לים תיכוניים. "השבדים חייבים לשתות בשביל להתחיל עם בחורה. אין להם אומץ, הם לא באמת גברים". אנחנו כזכור ברחוב, באמצע שטוקהולם, ובדיוק מוקפים בחבורה של סטודנטים שיצאו מהרצאה, כולם גברים שבדים אגב. פטריק לא מוטרד: "את רואה, כמוהם". אני עד עכשיו לא מבינה איך הם לא הרגו אותו. (למרות שלפטריק יש הסבר: הם שבדים, ואין להם אומץ, הם לא באמת גברים וכו…).

מתחיל להיות מסוכן להסתובב עם פטריק… אבל בדרך כלל הוא בחור מאוד נחמד, ויש בו משהו שמזכיר לי ישראלים, אותן תכונות ים תיכוניות, וזה לפעמים מאוד מרענן בין הצנונים הסקנדינבים (חוץ מהבנזוג כמובן, שגר פעם שנתיים בישראל ותפס כמה תכונות לבנטיניות).

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/2/2005 18:44   בקטגוריות הכיתה המחופפת
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-26/2/2005 01:04


Breaking News

אנחנו מנויים לעיתון היומי "סוונסקה דאגבלאדט". הכותרת הראשית (ראשית!! החדשות הכי חשובות שהם מצאו) היום:

"משחת שיניים להלבנה מזיקה לשיניים"

אכן, עולם אחר. (ומתי אצלנו זו תהיה הכותרת הראשית של החדשות?).

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/2/2005 12:31   בקטגוריות מהנעשה בשבדיה
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Ford Prefect ב-21/2/2005 17:42


בירה

ביום שישי אחר הצהריים יוצאים השבדים מהמשרדים שלהם ומסתכלים באושר על הסופ"ש הקרב. בהרבה משרדים נהוג שקבוצות עובדים הולכים ביחד למשקה שאחרי העבודה. אני לא שבדית, ואני לא עובדת, אבל אני בכיתת שבדית, והיום הכיתה שלי החליטה שברומא נהיה רומאים (הגירסה הבלונדינית), והתארגנה לה יציאת שתייה לציון הסופ"ש המתקרב. מהכיתה הלכנו ישר לפאב. היינו: אלנה ופטריק (איטלקים), יורדן (ספרדי), שרה (אמריקאית), ננה (סינית), עוד בחורה סינית שאני לא מצליחה לבטא את השם שלה אבל המשמעות שלו בסינית היא "שמש זורחת", סם (טורקי, מגדיר את עצמו "מוסלמי פסיבי". כלומר שותה אלכוהול. והרבה) ואני.

כמו שבדרך כלל קורה במחיצת אלכוהול, הפכנו למאוד חברותיים וקולניים אחרי שתי הבירות הראשונות. היה מאוד מוסיקלי. פטריק ואלנה התווכחו בקול רם באיטלקית. פטריק במקור מטוסקנה ואלנה מאיזה כפר על ההרים שבגבול עם אוסטריה. האיטלקיה השלישית של הכיתה, שרה, שלא באה אתמול לפאב, היא ממילאנו. או כמו שהיא אומרת את זה, מילאאאאאנו, אז כשפטריק ואלנה סיימו לריב ביניהם הם התפנו לרדת על המבטא של שרה. "היא נשמעת כל כך איטלקייה", קטלה אותה אלנה במבטא איטלקי כבד לא פחות משל שרה.

מהפאב הלכתי לפגוש את הבנזוג במסעדה ההודית החביבה עלינו. היום בצהריים התקשר אליו איזה חבר שלא היה איתו בקשר בעשר השנים האחרונות, אבל הם טיילו ביחד כתרמילאים בכל אירופה, והבנזוג קבע איתו מייד לארוחת ערב במסעדה. הגעתי לשם הלומת בירה, והנה, הבנזוג והחבר, מגנוס, הזמינו מייד עוד בירה. מכאן עברנו לשיחה משעשעת, רוויות חוויות מלפני אחת עשרה שנה, מהטיול שלהם באירופה. "אתה זוכר את הטירה ההיא על ההר שהגענו אליה בטרמפ מצ'כסלובקיה?" "איזה יופי של מסבאת בירה מצאנו באלפים האוסטרים בקצה של צוק", "פמפלונה היה ביקור מטורף" וכו וכו.

מהמסעדה יצאתי כבר קצת מתנודדת. "למה שלא נלך לבר הג'ז בעיר העתיקה?" הציע הבנזוג, עדיין מרגיש צעיר בגלל הפלאשבקים לימי התרמילאות שלו. מצאתי את עצמי נגררת אל הפאב הזה, שבנוי מאוד מוזר. יש קומת כניסה קטנה וצפופה, ומדרגות אל קומה למטה, שם מתגלה מרתף עמוס שולחנות עץ כבדים וכוסות בירה גדולות, משם יש מסדרון לעוד מרתף בדיוק כזה, ושם יש מדרגות למרתף תחתון עוד יותר, גם עמוס בשולחנות. המשותף לכולם: עמוס באנשים ואין מקום לשבת. "מבוך בלי מקום לשבת. כמו החיים", איבחן מגנוס בהארה של שיכורים. הבנזוג העלה מייד הצעה: למה לשבת במרתפים החנוקים האלה, אם אנחנו יכולים ללכת לשתות בבית שלנו בנוחות. מייד הלכנו כולנו לדירה שלנו. כאן הורדתי את הבירה עם שתי כוסיות של משהו חזק (הבנזוג מזג, אני כבר לא במצב של לקרוא תוויות על בקבוקים). וזהו. מגנוס הלך הביתה לפני רבע שעה (כלומר באחת וחצי בלילה), ואני באמת לא זוכרת הרבה ממה שדיברנו עליו.

וסביר להניח שמחר, כבר לא שיכורה, אני אקרא את הקטע הזה ואחטוף התקף לב מהכתיבה הלא קוהרנטית ושגיאות הניסוח. אה, מניאנה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/2/2005 02:16   בקטגוריות הכיתה המחופפת
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/2/2005 12:20


שיעור חברה

אחד הספרים שהבאתי איתי לכאן, היה "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו. אמא שלי קנתה אותו, לא אהבה, נתנה אותו לסבתא שלי, שכן אהבה, וסבתא נתנה אותו לי. לאמא שלי ולי, אגב, יש טעם מאוד שונה בספרים.

התחלתי לקרוא את הספר במטוס. כשנחתנו בשבדיה כבר הייתי בשלושת רבעי הספר, ולגמרי בתוכו. ראשית, תיאור קצר: נועה ועמיר, שני סטודנטים, עוברים לגור ביחד בדירה קטנה במעוז-ציון, הידוע גם כ"קסטל". בדירה הצמודה גרים בעלי הבית שלהם, סימה ומשה. בני אותו גיל, אבל חיים בעולם אחר לגמרי. לידם, ראובן ונחמה, הורים שכולים לבן שנפל בלבנון, ובנם הקטן, יותם, שביום שאחיו הגדול נהרג הוא איבד גם אח וגם, בעצם, הורים. מולם, לא גר שם אבל משפץ את הבית ממול, צאדק הפלשתיני. פעם הבית שכולם גרים בו היה של המשפחה שלו, אבל בארבעים ושמונה הם נמלטו משם, ועכשיו כל מה שיש לו זה מפתח חלוד ולב כואב. אחת לכמה זמן צצות דמויות אורחות, כמו מודי, חברו הטוב של עמיר, שמתרמל בדרום אמריקה וכותב מכתבים מקסימים (ככה זה כשסופרים כותבים את המכתב שלך בשבילך), ודוד, חבר של עמיר שכותב שירים, וזה מה שאנחנו מקבלים ממנו. לסיכום כל הדמויות, יש לנו פה את ישראל. וכל זה קורה, חייבים לציין, בין אוקטובר 95 ליוני 96, כלומר בימי רצח רבין והפיגועים הגדולים אחריו, המאורעות המחוללים של החברה הישראלית בשנות התשעים ואילך.

זה לא שלא קורה בספר הרבה, כי קורה, אבל לא זה העיקר. העיקר זה החברה. חברה ומציאות. אני לא יודעת איפה הייתם ב-95, אבל אני הייתי ישר אחרי השיחרור, סטודנטית שנה ראשונה שבדיוק עברה לגור מחוץ לבית ההורים. כלומר, בדיוק כמו עמיר ונועה. אולי בגלל זה הספר נגע בי כל כך. כשקראתי איך נועה ועמיר מתאבלים על רצח רבין, נזכרתי איך אני בכיתי ימים שלמים. התיאורים של אשכול נבו החזירו אותי בזמן, יכולתי ממש להריח את הדירה ההיא, הראשונה שגרתי בה בתל אביב. שלא לדבר על התיאורים של המקרר שיש בו רק מיונז ובמבה. היי, זו היתה הדירה שלי!

והתיאור המדויק של העולמות השונים. נועה ועמיר, צעירים, סטודנטים, מתרכזים באהבה ובחיפוש האושר. סימה ומשה, בני אותו גיל, כבר באמצע החיים. שני ילדים, עבודה קבועה כנהג אוטובוס, ויכוח על חזרה בתשובה או לא, גן דתי לילד או לא. נועה ועמיר – מקרר ריק ושקית במבה ענקית. סימה ומשה – שניצלים, קובה, אורז, מה שתרצו. ויותם, בן עשר ששכל את אחיו גידי, והמילים שלו כל כך מדויקות, כל כך ישירות, שבא לך לחבק אותו, או לחילופין לצעוד אל הבית של ההורים שלו ולצעוק עליהם "אתם לא רואים מה אתם עושים לילד? יש לכם עוד ילד, והוא חי".

והכתיבה של אשכול נבו. כמו שיר. לא רק בגלל זה שלפעמים המשפטים שלו מחורזים, ולא רק בגלל שהבתים בטקסט מחוברים ביניהם לפעמים בדרך מקסימה (המילה האחרונה של הפיסקה היא המילה הראשונה של הבית הבא, למשל), אלא גם המילים. הדימויים. המטאפורות. תענוג.

וגם התובנות. אני לא מתה על פילוסופיות חיים, אצלי נזירים לא מוכרים שום פרארי, ואני לא מעריכה תובנות מטיולי תרמילאים, שבספר נקראות בשם הכל כך מדויק "קלישאות שחור לבן". אבל מודי, שמטייל כזכור בדרום אמריקה, מבין משהו על החיים תוך כדי, ולפעמים מצאתי את עצמי אומרת "יש בזה משהו".

יש בספר הזה משהו. משהו שמשקף את החברה הישראלית ("אני שונא שמשקפים אותי" אומר עמיר בספר) ולא תמיד גורם לך להרגיש טוב עם זה. צאדק הפלשתיני מבלה זמן ממושך בכלא, ואין דרמות. הוא לא עשה משהו שמצדיק כלא, והוא שם להרבה זמן, ואף אחד לא צועק "רגע, האיש חף מפשע, מה הוא עושה בכלא?" הספר ממשיך. כי ככה זה. וככה זה יהיה עד שנעשה שלום. שלום עם עצמנו, ושלום עם אחרים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/2/2005 21:30   בקטגוריות ספרים
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-7/9/2011 12:55

2/2005

ג'יין אוסטן, הסיפור האמיתי

כשהבנזוג ואני רק היכרנו, היינו יוצאים לדייטים במדינות שונות. ככה זה כשגרים בשתי יבשות. הדייט הרביעי היה בפראג, ונמשך שבוע. היה סוף נובמבר, היה קר, העיר היתה מלאה בדוכני מוצרים לכריסמס, יין גלוג חם נמכר בכל פינה, ופראג היתה, כרגיל, יפהפיה. מדי פעם, כשהקור התגבר עלינו, היינו נכנסים לחנויות הספרים. זה היה הגילוי המרעיש של הביקור שלנו שם: יש בפראג חנויות ספרים חמימות ונעימות שמציעות מגוון יפה של ספרים באנגלית, כולם בחצי המחיר מבישראל או בכל מקום אחר באירופה המערבית. בילינו הרבה שעות בחנויות הספרים האלה, כל אחד מאיתנו קונה לשני/ה את הספר ש"את פשוט חייבת לקרוא", או "אני רוצה לשמוע מה דעתך על הספר הזה", ומדי פעם, "די! גם אתה אהבת את הספר הזה? זה סימן!" (טוב, היינו ממש זוג צעיר ומתלהב אז).

מהנסיעה הזו חזרתי עם הרבה הרבה ספרים, שאת רובם הוא קנה לי. רק ספר אחד אני קניתי לעצמי. ביוגרפיה של ג'יין אוסטן. מאז עברו שלוש שנים (אללה איסתור, הזמן טס). ממש לפני הנסיעה לישראל, כשנשאר לי רק ספר אחד בעברית בערימת ה"לקרוא" ועשרה באנגלית, לקחתי אותו, החבר הכי ותיק בערימה. סיימתי אותו קצת לפני הנסיעה לישראל, כך שלא היה לי זמן לדווח, אבל עכשיו אני פה.

אז לפני שאני בכלל מתחילה, אני צריכה לציין שהיתה בעיה קלה עם הספר. לסופרת ולי היו ציפיות שונות ממנו. אני למשל בסה"כ רציתי לקבל רכילות זולה: האם ליזי בנט היא בעצם ג'יין אוסטן? ומה עם אלינור דאשווד? האם ג'יין התחתנה עם אביר חלומותיה או שנאלצה להיכנע לגורל האומלל שכל גיבורותיה נמלטות ממנו? והכי חשוב: האם באמת היה מיסטר דארסי?

למרבה הצער, הסופרת, קרול שילדס, שעד למותה כיהנה כפרופסור לספרות, ראתה את הספר שלה כמחקר על הספרות במאה השמונה עשרה, כשג'יין אוסטן במרכזו. כיוון שכך, בין פיסת מידע מעניינת על ג'יין לאחרת, נאלצתי גם לקרוא על זרמים בספרות בשלוש המאות האחרונות, שבאמת לא עניינו אותי יותר מדיי. להשלמת האפקט של מחקר רציני, שיבצה הסופרת מגוון מילים מסובכות באנגלית, רצוי כאלה מהתקופה שג'יין עוד חיה בה, וסיבכה את משפטיה עד מאוד. ובאמת שזה לא רק האנגלית הלבנטינית שלי: מדי פעם, כשלא היה לי כוח לפתוח את המילון שוב תוך שתי דקות, שאלתי את הבנזוג, שהוא כידוע גאון באמריקאית, לפירושה של מילה זו או אחרת, והוא משך בכתפיו סטייל "את בחרת לקרוא את השיעמום הזה, תעזבי אותי מהשפה המסובכת שלו".

אבל בסוף הצלחתי לדוג מהספר את הפרטים המעניינים. אז ככה: ג'יין היתה בתו של כומר כפרי, ג'נטלמן – אך ללא כסף. בדיוק כמו רוב גיבורות הספרים שלה. היו  לה שישה אחים ואחות אחת. אחד האחים, ג'ורג', סבל כנראה מפיגור, והועבר למקום אחר בהיותו תינוק. אין עליו שום פרטים חוץ מזה. שאר האחים עשו חיל: שניים הצטרפו לצי המלכותי והפכו לאדמירלים, אחד, אדוארד אוסטן, אומץ בידי קרובים עשירים והפך לבעל אחוזה עשיר. אח אחר הפך לכומר כמו אבא שלו, והאח הנוסף ניסה כוחו בכתיבה ללא הצלחה, עד שהפך גם הוא לכומר. אחותה של ג'יין, קסנדרה, היתה החברה הקרובה ביותר אליה כל חייה. רוב חייהן הן חלקו חדר, ובתקופות שנאלצו להיפרד הן כתבו מכתבים ארוכים ומפורטים אחת לשנייה. כן כן, ממש כמו ליזי וג'יין, או כמו אלינור ומריאן. מוטיב האחיות שהן חברות טובות הוא אכן אוטוביוגרפי.

אבל ההפי אנד הוא לא אוטוביוגרפי. שתי האחיות, בהיותן עניות, לא הצליחו להתחתן. קסנדרה דווקא היתה מאורסת, לבחור עני, אבל הוא נסע להודו להרוויח כסף לפני החתונה, ונהרג שם. שתי האחיות נותרו בתולות זקנות עם הוריהן. כשהאבא מת, הן, כנהוג בתקופה ההיא, איבדו את מקור הכנסתן וביתן, ונאלצו לעבור בין בתים קטנים, עד שאדוארד, האח העשיר, נזכר בקיומן והעניק להן בית קטן אך נוח, קרוב אליו אך לא קרוב מדיי. אם זה מצלצל מוכר יש סיבה טובה לזה: ב"על תבונה ורגישות" נאלצות האחיות דאשווד ואמן לעבור מהאחוזה שגרו בה אל בית קטן, ואחיהן למחצה העשיר לא ממש תומך בהן.

חייהן של שתי האחיות לבית אוסטן כשתי רווקות מבוגרות לא היו נעימים כלל וכלל. ראשית, הן חיו בצמצום. שנית, אמן קיבלה חדר שינה משלה, ידידת משפחה מבוגרת קיבלה את חדר השינה השני, ואילו שתיהן נאלצו לחלוק חדר קטן. שלישית, רווקה במשפחה בתקופה ההיא נחשבה לחסרת חיים משלה, וככאלו הוזעקו ג'יין וקסנדרה לבתי אחיהן לעתים תכופות לשמור שם על הילדים. לקראת כל לידה צפויה (והאחים לבית אוסטן הולידו הרבה ילדים) נקראה אחת מהן לשמש כאומנת לילדים עד אחרי הלידה. כך יצא שכל אחת מהן בילתה שבועות ארוכים בבתים של אחרים, ובנפרד מאחותה התומכת. אורחת בניגוד לרצונה, ועוד עם חובות של טיפול במשק הבית.

ומה עם מיסטר דארסי? או. כשג'יין היתה בת עשרים, הגיע אל הכפר שלה צעיר בשם טום לפרוי, בן למשפחה עשירה מאירלנד, שהיה בדרכו ללונדון, למצוא אישה ראויה ולפתוח בחיים נעימים של אציל בן התקופה ההיא. טום וג'יין הסתדרו מצוין. מהר מאוד הם גילו ששניהם אהבו את אותם ספרים, הם הצחיקו אחד את השנייה, והם היו, כנראה, מאוהבים. השמועה על הצעירה הענייה שהתאהבה ביורש המבטיח שלהם הגיעה אל משפחת לפרוי באירלנד, ואלו העבירו לקרוביהם בכפר, שם התארח טום הצעיר, הוראה חד משמעית: לשלוח את הצעיר ללונדון, באותו רגע, בלי לתת לו זמן להיפרד מג'יין אוסטן הצעירה או לעשות תוכניות חתונה, חס וחלילה. טום לפרוי יצא עוד באותו יום ללונדון. הוא וג'יין לא נפגשו שוב. זה היה שברון לב גדול לג'יין, שבעקבותיו היא הבינה את העתיד העגום המצפה לה, כצעירה ללא נכסים משלה. אם, אגב, גם זה מצלצל מוכר, השיגור המהיר ללונדון, זה לא מפתיע: זה בדיוק מה שקורה ב"על תבונה ורגישות", כשמשפחתו של אדוארד פרארס חוששת שהוא עומד להציע נישואים לאלינור, ומתעקשת שאדוארד ייצא בזה הרגע אל לונדון, בלי זמן להיפרד מאלינור.

אבל שברון הלב של ג'יין אוסטן לא נגמר בזה. משפחת לפרוי כנראה הבינה את הנזק שהם גרמו לג'יין הצעירה. כי זמן קצר אחרי זה הגיעה אל הכפר כומר צעיר ומשעמם, שככל הנראה נשלח על ידי משפחת לפרוי כדי להתחתן עם ג'יין. הספר מציג את זה כניסיון של משפחת לפרוי לפצות את ג'יין שבורת הלב, אבל אני חושבת שהם בטח עשו את זה כדי להבטיח שהיא תהיה נשואה ולא תטריד שוב את טום שלהם. כך או כך, ג'יין מצאה את הכומר הצעיר כמשעמם, טרחני ומגוחך. כן כן, בדיוק כמו מיסטר קולינס, הכומר שמציע נישואים לליזי בנט והיא מעיזה לדחות אותו.

אז ג'יין, שלא כמו ליזי, אלינור, אמה ושאר הגיבורות שלה, נשארה רווקה. היא נפטרה בשנות הארבעים שלה. היא כבר היתה סופרת מוכרת בשלב הזה, וזכתה לקצת כבוד ממשפחתה, ואז תקפו אותה הכאבים. המחלה שלה לא אובחנה אז, אבל התסמינים, כמו גם העובדה שדודתה ובת דודתה נפטרו ממחלה עם אותם התסמינים, מובילים את החוקרים להניח שהיא מתה מסרטן-השד. כמובן שלא היתה אז דרך לאבחן או לטפל בזה.

אז זהו. הספר עשה לי חשק לקרוא מחדש את כל הקלאסיקות של ג'יין אוסטן. אולי אני גם אעשה את זה (ישר אחרי שאני אסיים את תשעת הספרים בעברית ותשעת הספרים באנגלית שמחכים לי. זה כנראה ייקח קצת זמן).

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/2/2005 19:17   בקטגוריות ספרים
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של miss kitty fantastico ב-26/11/2012 22:36


ספירת שלל

אז לסיכום הביקור בישראל: היה תל אביב, היה מסעדות, היה טיול מאוד משפחתי לצפון, היו ארוחות שבת אצל ההורים, היו הרבה שעות משחק (קנינו לאחי ואשתו לעתיד משחק שמשחקים ברביעייה בשם "סטלרז", לימדנו אותם איך לשחק, ומייד התמכרנו כולנו ללילות של משחקים עד הזריחה, עם הזמנות פיצה ונישנושים), היתה קצת עבודה (אבל כיף), היו מפגשים עם חברות וחברים (אבל לא הרבה, כי עבדתי), היה זמן איכות עם האחיין, סמויאד מקסים שכמוהו, והיה קניות.

קניות זה אישו. כל פעם שאני בישראל אני פותחת את ידי הקמוצה בשבדיה ופוצחת במסעות קניות. מה לעשות שהבגדים יותר יפים בעיני בישראל (אם כי לא מדויק, אני מאוד נגד המכנסיים המאוד נמוכים האלה. זה לא בריא וזה כבר לא קיים בשום מדינה אחרת, לפחות לא כזה נמוך. כן, אני מדברת אלייך גיברת, את שמרבצי הצלוליטיס שדחקת מהירכיים פורצים מעל המכנסיים שלך ומסמנים איפה בדיוק הידיות שלך. זה לא יפה). אני אוהבת בעיקר את המעצבים, ולשם הלכתי, וכיוון שהיה סיילים גם יכולתי להרשות לעצמי דברים. אבל בעיקר אני קונה ספרים ואוכל שאי אפשר להשיג פה. אז אוכל למשל קניתי גבינת קשקבל, שפשוט לא קיימת בשבדיה, אבל אני מבשלת מספרי בישול ישראלים, וכל מתכון שני דורש קשקבל, אז הבאתי איתי. וחוץ מזה קניתי תמצית וניל (אין פה, הם משתמשים רק בסוכר וניל, אבל המתכונים הישראלים וכו), במבה (בעיקר כדי לתת לחברה ישראלית שלי פה) ו – תבלינים.

התבלינים זה כבר סיפור אחר. יש לי בן דוד, שפעם היה שף במסעדה ידועה ועכשיו הוא עבר להיי טק, ועד שהוא ממש יעשה את המעבר יש לו זמן פנוי, והוא הלך בשבילי לחנות התבלינים בשוק הכרמל ובחר לי דברים שבחיים לא הייתי חושבת עליהם בעצמי. כמו למשל, אחרי שהתבכיינתי לו שאין פה נענע, הוא קנה לי שקית נענע מיובשת, שלא ידעתי שיש כזה דבר בכלל, ואפשר להשתמש בזה כמעט לכל דבר שדורש נענע טרייה. או בהרט, שלא שמעתי על זה מעולם אבל הוא הבטיח לי שזה ישדרג את הקציצות שלי בשתי רמות לפחות. או סומק, התבלין הסגול שהפך למאוד אופנתי במסעדות. ופטריות פורצ'יני מיובשות, שבטוח ישדרגו את הבישול האיטלקי שלי. בקיצור – הוא שיחק אותה. תודה איתי.

לגבי הספרים, אז שמחתי לגלות שיש מבצע מצוין ב"צומת ספרים", שנותנים ספר שלישי חינם (של כמה הוצאות, לא כולם). אז סה"כ הבאתי איתי לפה תשעה ספרים. והזוכים הם:

בקטגוריית "כולם אמרו שאני חייבת לקרוא": "שנת הבשרים שלי" מאת רות ל. אוזקי.

בקטגוריית "כולם אמרו שאני חייבת לקרוא" וגם בקטגוריית "כולם אמרו לקרוא באנגלית אבל כשאני כאן אני מעדיפה לקרוא בעברית": "התיקונים", של ג'ונתן פראנזן.

בקטגוריית "השלמת חורים בהשכלה הכללית": "ספר הדיקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן ו"זכרון דברים" של יעקב שבתאי.

בקטגוריית "תני צ'אנס לסופרים ישראלים שלא היכרת עד עכשיו": "תאונות" של יעל הדיה ו"ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו.

בקטגוריית "כבר קראתי אבל רוצה שיהיה לי משלי ובדיוק יש מבצע": "עשו" של מאיר שלו.

בקטגוריית "לא משתתף במבצע אבל קראתי את הספר הראשון וכל כך נהניתי שאני אקנה את החלק השני בכל מחיר": "גמביט טורקי" של בוריס אקונין, כלומר החלק השני של "עזאזל" המצוין, שמי שלא קרא מתבקש להזדרז ולעשות זאת. ספר עם ניחוחות של אנה קארנינה, אבל לא דומה בכלל, אלא סיפור בלשי מסקרן שלעיתים אף ממש מצחיק. תענוג.

בקטגוריית "זכה בפרס נובל לספרות ולא קראתי אף ספר שלו, והנה יש אותו רק בשלושים וחמישה שקלים": "עלומים" של ג'.מ. קוטזי.

זהו. אני מלאת ציפיות. ולסיכום, תמונה, של הסמויאד האהוב עליי בתבל:

חמודי, אני מאוד מתגעגעת (אבל זה בסדר, השיערות שלך יישארו על הבגדים שלי עוד הרבה זמן. הכביסה מתברר לא עוזרת).

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/2/2005 18:26   בקטגוריות בארץמושמושספרים
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/2/2005 13:13


ספר, זה כל הסיפור

כשאנחנו כאן אני מקפידה לקרוא בעברית, כי גיליתי שכן, אפילו שפת אם יכולה להיחלש. לעומת זאת, כשהיינו בישראל קראתי ספר בשבדית. קודם כל, מחיאות כפיים לזה שסיימתי ספר ראשון בשבדית (שמיועד למבוגרים). קוראים לספר "סימון והאלונים", וקיבלתי אותו מהבנזוג לכריסמס. קצת התאכזבתי, האמת. לקראת הכריסמס טרחתי לחבר לו רשימה שלמה של ספרים בעברית שאני אשמח לקבל, וצירפתי טלפונים של כל מי שאני מכירה שישמח לעזור לו לקנות אותם באינטרנט (למרבה הצער אף אתר שמוכר ספרים בעברית לא חשב על האופציה לאפשר לדוברי אנגלית לקנות ספרים בעברית. החלק האנגלי של האתרים האלה מוכר רק ספרים באנגלית. אני מודה שעל פניו זה נשמע מופרך משהו, להציע למישהו שלא קורא עברית לקנות ספרים בעברית, אבל תחשבו על פלח השוק של בני זוג של ישראלים/ישראליות שלא מדברים עברית אבל רוצים להפתיע את יקירהם/ן בספר בעברית. בטח יש איזה עשרה כאלה בעולם, לא?). אז לא רק שהוא לא קנה לי ספרים בעברית, הוא קנה לי ספר בשבדית. מרוב אכזבה שכחתי לעשות פרצוף של "וואו תודה", ונבחתי עליו "מה זה? שיעורי בית במתנה?". הבנזוג לא נבהל, ונשבע לי שזה יעניין אותי.

הוא צדק. הספר עוסק בסימון, ילד יהודי שגדל בגטבורג (העיר השנייה של שבדיה) בימי מלחמת העולם השנייה. למדתי שם כמה דברים מעניינים על התקופה ההיא, חלקם פחות נעימים, כמו זה ששבדיה איפשרה לנאצים לנסוע ברכבות בשטח שלה כדי להגיע אל נורבגיה. אם הייתי הנורבגים הייתי קצת שומרת להם טינה על זה. לא שבתור יהודייה אין לי על מה לשמור להם טינה. אבל כן, איפה היינו? אה, הספר. אז סימון נולד, גדל ומתבגר בשבדיה של אז, ובדרך מוצא את איזק, ילד יהודי שבורח מגרמניה לשבדיה ומתבגר יחד איתו (תרתי משמע, פרטים בספר). וגיליתי שספר שבדי, כמו הקולנוע השבדי, אינו בוחל בסקס כלל וכלל. לא חשבתי על זה, אבל בקורס השבדית שלי מעולם לא לימדו אותי מילים גסות. אז כשקראתי את הספר שאלתי את הבנזוג מדי פעם "תגיד, מה זה XXX", וצפיתי בו קודם כל מסמיק, ואז אומר שאני בטח קוראת לא נכון, ואז מסתכל בספר שלי ואז מכחכח בגרונו ואומר שזה, נגיד, זין (למדתי מהספר שלוש מילים שונות לזה) וכו וכו. מאוד משעשע.

ואז בדקתי קצת באינטרנט, וגיליתי שהספר, הפתעה הפתעה, תורגם לעברית. כתבה אותו אגב מריאן פרדריקסון, שכתבה גם את "אנה, חנה ויוהנה" המפורסם יותר. רק אז גיליתי שהספר המקורי הוא 400 עמודים, ואילו אני קראתי את גירסתו הקלה יותר, של המאתיים עמודים. טוב, נו, העיקר שקראתי בשפת המקור, לא?

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/2/2005 01:45   בקטגוריות ספרים
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-9/2/2006 13:59


זה חורף!

חזרנו אתמול מישראל. נחתנו באמצע הלילה ולקחנו מונית עד מפתן הדלת, כך שלא ממש שמתי לב לשינוי במזג האוויר בין ישראל לכאן. היה ביקור מצוין בישראל. גם הספקתי לעבוד קצת. ואני מזכירה את זה כי בין היתר יצא לי לעשות ידיעות על מזג אוויר, והכותרות שחיברתי זעקו "שלג ברמת הגולן" (!!!) על שלג של כמה סנטימטרים, או "סיכוי לשלג בירושלים" (!!!) על הסיכוי הקלוש שפתיתי שלג יימסו להם בשנייה שהם ייגעו בקרקע הירושלמית. פה לעומת זאת, לא היו שום כותרות על שום "סיכוי" (!!!) או "סופה" (!!!!), אבל כשהתעוררנו בבוקר ופתחנו את הווילון, קידם אותנו חלון לבן, פשוט ככה, בגלל השלג שנערם עליו.

אז ככה נראה הבוקר שלנו. במחבת – שקשוקה ים תיכונית. בחלון – נטיפי קרח וסופת שלג אירופיים (השלג שיורד בחוץ לא ממש נקלט במצלמה, אז יש לדמיין):

וחוץ מזה, כשהבטנו בחלון החוצה, גילינו שמשהו אירע לשורת האופניים שחונה תמיד מאחורי הבניין:

ולקינוח, הנה הגג של הבניין מאחורינו:

קצת יותר מרשים מהפתיתים של ירושלים, לא? למרות שהייתי שמחה אם, כמו בעיר הבירה, זה היה נמס עד מחר בבוקר. רק שלא, זה צפוי להישאר עימנו ימים ארוכים, ומבטיח לי החלקות מביכות בכל פעם שאני אלך ברחוב.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/2/2005 22:45   בקטגוריות תמונות בלבן
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/2/2005 12:41

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s