ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2005

 

"את בחרת את המנורה"

אמר הבנזוג וניצוץ נקמני בעיניו, "אז את תרכיבי אותה".

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/9/2005 13:28   
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-16/10/2005 11:20

 

 


 

מה מביאים מהארץ?

ההורים שלי מגיעים לכאן עוד שבוע, לראש השנה. הכנתי לאמא שלי רשימה מה להביא לי, אבל אני לא מצליחה להיזכר מה רציתי. יש לי ברשימה:

קשקבל (אין פה)

בורקס קפוא

אבקת מרק

יין ישראלי משובח

חוט דנטלי (נשמע מוזר, אבל הסוסים הנורדים מדנטלים עם חוט דנטלי בעובי של חבלים, ואנחנו אוהבים את הדקים של אוראל בי, ואין פה. ולפני שמאשימים אותי בפינוק, אני חייבת לציין שכל הישראלים שאני מכירה פה מייבאים את החוט הדנטלי שלהם)

את החדש של עמוס עוז ואמיר גוטפרוינד

 

מישהו יכול לחשוב על עוד משהו שמביאים מהארץ? יש לציין שאני לא גרופית של במבה ואני לא שותה קפה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/9/2005 22:48   
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של קליאו ב-30/9/2005 15:22

 

איך מסבירים מה זה סוכה

שרה האיטלקיה ואני נפגשנו בשבוע שעבר לקפה, אחרי חודש כמעט שלא התראינו, בגלל מעבר הדירה (שלנו), תחילת העבודה (שלי) ונסיעה לאיטליה (שלה). אז עכשיו היה לנו הרבה להשלים. כמה הרבה? ובכן, קבענו בבית הקפה, נפגשנו, בחנו אחת את גיזרתה של השנייה ארוכות, ושרה מצמצה ראשונה:

"את בהריון?"
"לא. ואת?"
"לא".
חיוכים רחבים, אף אחת לא שברה את ההסכם.

(בימי הקורס הרחוקים החלטנו שניכנס להריון באותו זמן, וגם דיאנה המקסיקנית וגם אגנה).

אחרי שיחת השלמת הפרטים של מה הפסדנו (הדירה כמעט מסודרת, העבודה בסדר, איטליה היתה מקסימה), קבענו מפגש זוגות. אז אתמול בערב יצאנו לדרינק, הבנזוג ואני, שרה והחבר שלה. שישי בערב זה יום היציאות, ולכן עמוס בטירוף. אחרי שעמדנו בפאב צפוף, כל אחד מחזיק את המשקה שלו ביד אחת ואת המעיל ביד השנייה, החלטנו שאנחנו זקנים מדיי, ואנחנו מעדיפים לשתות בבית. כולנו הלכנו אלינו הביתה. אחרי הגראנד טור הנדרש, התיישבנו בסלון, והשיחה התגלגלה לטלוויזיה מימי הילדות.

 

זה סוג של שיחה שיש לי בד"כ עם ישראלים, כולם מתגעגעים ל"האיים האבודים" וכאלה. בד"כ עם לאומים אחרים זה לא קורה, פשוט כי עושה רושם שה"האיים האבודים" שודרה רק אצלנו. אבל מתברר שיש סדרות אחרות שאנשים זוכרים מהילדות שאפשר לדבר עליהן. למשל, "וונדר וומן", שלא לומר "אשת חיל". אחרי זה ניסינו למצוא עוד סדרות שכולנו מכירים. כלומר, הבנזוג והחבר של שרה הכירו את אותן סדרות, באורח טבעי, אבל שרה ואני לא ידענו על מה הם מדברים. לעומת זאת, כששרה אמרה "האיש הביוני", ואני קראתי מייד "סטיב אוסטין", שני השבדים בהו בנו בחוסר הבנה מוחלט.

 

משם עברנו ל"דאלאס" ("כל שבדיה ראתה את זה, לא היה אחד שפיספס", אמרו השבדים, ושרה ואני קראנו מייד: "ככה זה היה גם בישראל/איטליה"), ו"שושלת", ושרה התוודתה על געגועיה ל"מגנום", עד כדי כך שהיא מנסה לשכנע את החבר שלה לגדל שפם, שאלוהים יעזור.

 

משם עברנו לסקירת החודש הקרוב, והסברתי קצת על החגים היהודים שמתקרבים. שרה סיפרה בזעזוע שהחברה האיטלקיה שלה פה, שהיא גם יהודייה, הזמינה אותם לארוחת ערב עוד שלושה שבועות ב"אוהל". כמעט נחנקתי מצחוק. אבל מצד שני, איך מסבירים להם מה זה סוכה. טוב, הם כבר ייראו אצל החברה היהודייה שלה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/9/2005 22:41   
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-25/9/2005 17:39

 


אהבה קולומביאנית

איפה אתה חונה?"

"כאן, בחוץ"

לקרוא בטון מסולסל:

"מעכשיו, כל חניה שלך, היא גם חניה של דבורה"

 

הרב מריאנו אידלמן, אחרי ג'וינט, מחתן את עינת ויצמן וניר לוי. "אהבה קולומביאנית" הזה סרט פשוט גדול.

 

 

* וכמובן, איך שכחתי, הציטוט הכי גדול מהסרט:

"אבא… אבא זה כמו אמא, רק עם כבוד".

(אורנית, הערסית-פוסטמה חוזרת בתשובה, מלמדת את מילי אביטל הלכות משפחה).

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/9/2005 22:24   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/9/2005 23:44

 

ערב עם עמוס עוז

אז המפגש עם עמוס עוז היה מדהים. אני שונאת לומר "מדהים", כי המילה הזו הפכה לזולה מאוד, הרי כל דבר הוא היום "מדהים", אבל המפגש עם עמוס עוז היה באמת משהו אחר.

 

אז באולם של 500 איש בבית התרבות של שטוקהולם לא נשאר מקום אחד פנוי. אני רוצה לחשוב שזה היה קורה גם בארץ, שסופר בעל שם בינלאומי היה מגיע להקריא קטעים מספרו החדש, וכל 500 המקומות היו נמכרים כמה ימים לפני האירוע (במחיר של 60 שקל כרטיס, ראוי לציין). כך או כך, פה זה קרה. ואתמול נדחסו באולם הזה 500 איש כדי להקשיב לסופר ישראלי מדבר על ספרו החדש. ודווקא חלק נכבד מהקהל נראו שבדים שבדים, כלומר לא ישראלים או מהקהילה היהודית פה.

 

הערב היו בנוי ככה: בחלק הראשון עמוס הקריא קטע קצר מהספר ("סיפור על אהבה וחושך"), בעברית. מייד אחריו הקריא שחקן שבדי קטע הרבה יותר ארוך מהספר בשבדית, ואחריו ניגן נגן פסנתר איזו יצירה שהותאמה לקטע. שלושת הקטעים שהוקראו ייצגו נאמנה את רוח הספר, אני סבורה: האחד היה על איך שבבית משפחת הסופר הקפידו לקנות רק תוצרת הארץ (ומכאן, על ההיבט הציוני של המשפחה שלו), השני היה על ערב כ"ט בנובמבר, ההתרגשות שאחזה בשכונה כשהאו"ם אמר כן (ומכאן על הצד המתאר את ירושלים וישראל בספר), והשלישי היה על החשד שהאמא סובלת מדיכאון (ומכאן על הצד האישי של הספר, המשפחה הכה מעורערת של הילד עמוס עוז). הקטעים המוסיקלים נסכו שלווה בין ההקראות. זה היה באמת, ואני לא מוצאת מילה יותר מתאימה לזה, תרבותי. פשוט אנין. ממש השתוקקתי לאיזה כוס יין אדום ללגום תוך כדי הקשבה למוסיקה ולקטעים.

 

החלק השני של הערב היה ראיון עם עמוס עוז. ריאיין אותו איזה עיתונאי שבדי נפוח בעל מבטא בריטי מוגזם. אבל עמוס לא נתן למראיין המעפן להרוס את הערב. הוא היה כובש. הוא סיפר סיפורים מהחיים בירושלים בתור ילד, הוא שיעשע את הקהל, שממש צחק בקול רם, כמה וכמה פעמים.

 

אבל הקטע היותר מדהים היה השירות שהוא עשה למדינת ישראל. אני יודעת שחלק מהעם רואה בעמוס עוז שמאלן קיצוני, ומכאן, בעיני אותו חלק, גם לא תומך ישראל. אבל הערב הזה היה אחד ממופעי ההסברה הכי טובים שראיתי למען ישראל. אסור לשכוח שזה היה מול קהל של שבדים, שהרבה מהם מאוד לא תומכים בישראל. אבל עמוס ידע איך לפנות אליהם. הוא אמר מלכתחילה שבהרבה מקרים הוא לא תומך במה שממשלת ישראל עושה (ומייד קנה את הקהל, שהיה מורכב גם מהרבה פעילי שלום שבדים, בכך שהראה להם שהוא לא ציוני פנאט, יש לו ביקורת על המקום שהוא בא ממנו), אבל, והוא הדגיש את האבל הזה, הוא ישראלי, הוא אוהב את ישראל, והוא חושב שבשנים האחרונות נהייה כל כך אופנתי באירופה לשנוא את ישראל, שהאירופים שוכחים שיש פה קודם כל עם, מדינה, אנשים שחיים. הקהל דמם, ועמוס עוז אמר: האם אנשים שקוראים להילחם בקיצוניות הישראלית הם לא קיצונים בעצמם? האם הקריאה להחרים מוצרים ישראלים או את ישראל עצמה לא הופכת את הקוראים לקיצונים בעצמם, כל כך קיצונים שהם שוכחים שיש פה מדינה ואנשים?

 

כבר הייתי בויכוחים פוליטים עם שבדים. ולא משנה כמה ניסיתי להזכיר להם שקודם כל ישראל היא מדינה עם אנשים והקריאה להחרים אותה עושה עוול להרבה אנשים כמוהם, קיבלתי ויכוחים ואי הסכמה בתגובה. אבל אתמול בערב, הקהל דמם, היו כמה שניות של שקט אחרי שעמוס עוז סיים לדבר. ואחריהן, מחיאות כפיים. סוערות. אנשים עמדו, ואז כל האולם עמד, ובמשך דקות ארוכות מחא כפיים לנאום שהיה ברובו נאום אהבה לישראל, וקריאה להפסיק את קריאות החרם עלינו. אם לא הייתי שם, הייתי מתקשה להאמין שזה מה שקרה. אבל זה מה שקרה, ויצאתי משם, אין מילים לזה, פשוט באופוריה. זו היתה הפעם הראשונה בשבדיה שראיתי אנשים כל כך נלהבים מנאום של ישראלי.

 

לא רק אני. הישראלים שאני מכירה שהיו שם אתמול היו כולם נרעשים. זה היה פשוט כל כך חיובי, כל כך אירוע לא שגרתי פה, שאיחלנו לעצמנו אירוע כזה כל חודש. זה היה פשוט, ובכן, מדהים.

 

 


 

 

כשיצאתי מהמפגש, אי שם מאוחר בלילה, היתה הטמפרטורה חמש מעלות. אני הייתי מצויידת במעיל קל וגופייה. זו היתה נסיעת האופניים הכי קפואה שהיתה לי מעודי. חסל סדר מעילים קלים, מעכשיו מעילי חורף.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/9/2005 22:37   בקטגוריות ספריםישראלית   
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-16/7/2006 17:01

 


חתימה מעמוס עוז – יש

היום גיליתי שלא נותרו כרטיסים למפגש עם עמוס עוז מחר. זה די לא ייאמן. זה נערך באחד האולמות הגדולים של בית התרבות של שטוקהולם, מדובר ב-500 מקומות, והכל נמכר (מה שקצת מבאס, לי אמנם כבר יש כרטיס, אבל דימה עוד לא קנה, אז כנראה לא יבוא איתי). האמת שבכלל, עמוס עוז זוכה כאן לפירגון כאילו הוא לא ישראלי (כי לישראל ממש לא מפרגנים פה. מה היתה הכותרת ביום שיצאנו מעזה? "הישראלים משאירים את השליטה במעברי הגבול למצרים בידיהם", ובגוף הידיעה: "כאב אצל הפלשתינים: מתי נזכה למדינה שנשלוט בה בעצמנו". רבאק, אי אפשר לפרגן לנו ידיעה חצי חיובית לכבוד זה שיצאנו משם?). אבל נחזור לענייננו. עמוס עוז דווקא זוכה לפירגון, אם בזה שכרטיסים למפגש איתו נחטפים שבוע לפני האירוע, ואם בצורת ראיונות בני עמוד לפחות בכל העיתונים הגדולים, שמקדמים את הספר שלו שיוצא עכשיו בשבדית. אמנם, העיתונים לא ממש מבליטים את זה שהוא ישראלי ("הסופר הגדול פעיל השלום" הוא כונה ברוב הכותרות, זה שהוא ישראלי נזכר רק בפנים), אבל הם כן נותנים מקום מכובד לראיונות איתו ולתיאור של הספר, שבסופו של דבר, הרי מדבר על ילדותו בירושלים, ומכאן שקצת קשה להתעלם מזה שהוא ישראלי.

 

אבל לי זה בעיקר אמר שיש בעיה עם התוכנית שלי לגשת אליו בסוף המפגש ולבקש חתימה על הספר, כי זה יהיה אני ועוד כמה מאות מתלהבים כמוני. בלית ברירה התחלתי לרחרח. התברר שהיום בחמש עד שש יבקר עמוס עוז בחנות ספרים גדולה באמצע העיר, יקריא מספרו ויחתום על עותקים. אני מסיימת לעבוד בחמש, אז זה דרש תיכנון מדוייק, כי הייתי צריכה לעבור בבית להביא את הספר שאני רוצה שהוא יחתום לי עליו. הזמן שלוקח לי להגיע מהעבודה הביתה על אופניים: רבע שעה. הזמן שלוקח להגיע לחנות על אופניים: עשר דקות. יצאתי בחמש אפס אפס מהעבודה, שעטתי הביתה, עליתי מתנשפת בכבדות, שלפתי את הספר, נתתי מבט במראה (בכל זאת, עמוס עוז), ועליתי שוב על האופניים. קצת אחרי חמש וחצי הייתי בחנות.

 

מתברר שההקראה הזו היתה ממש להיט. כמאה איש נדחסו לחנות, וכשאני הגעתי, שנייה אחרי שהוא סיים להקריא את הספר שלו, כולם עמדו בתור לקבל ממנו חתימה על העותק שלהם. טוב, מאה איש היום עדיף מ-500 מחר, לא? נעמדתי גם בתור. לפניי בתור עמדו אנשים בלי בושה, כאלה שהביאו מהבית חצי ספרייה כדי שהוא יחתום עליה. כמה נשים לפני בתור אמרה לו אחת: "יש לי חמישה ספרים שלך ואני רוצה שתחתום על כולם". עמוס דווקא חייך אליה בסבלנות והבטיח לחתום על כולם. הספרים של כולם היו בשבדית, ועמוס מתברר לא התאמץ: שירבוט שמו על העמוד הראשון ויאללה, הקורא הבא.

 

לידי בתור (זה היה תור מאוד לא שבדי, כמה שורות במקביל) עמדה ישישה אחת, כפופה, נמוכה, בקושי זזה, בקושי הולכת. כבר עמדתי מול הסופר כשהיא אמרה לו, בעברית במבטא שבדי: "אני הייתי חייבת לומר לך שלום, זה מאורע כל כך מרגש בשבילי" ונראתה כמו אחת שעומדת לפתוח בנאום ארוך. בתוך מוחי נזכרתי בכעס בסינדרום קופת חולים: הזקנה שאמורה להיות אחריי בתור "רק רוצה לשאול שאלה", ואז תופסת את הרופא לנאום ארוך על בעיות לחץ הדם שלה. אבל בעוד אני כבר קצת נושפת בחוסר סבלנות, אמרה הקשישה: "אני הייתי המתרגמת הראשונה שלך לשבדית". ההבעה על פניו של עמוס עוז השתנתה מייד, והוא שאל בקול ממש נרגש: "ויויקה"? הזקנה הנהנה ברגש, ועמוס קם ממקומו, חיבק אותה ונישק אותה. הקהל, שכמובן לא הבין מילה ממה שקרה שם, בהה בהם, ואז הסתכלו עליי (היה די ברור שאני מבינה, בהתחשב בזה שהייתי היחידה שלא החזיקה ספר בשבדית אלא ספר בעברית), אז אמרתי בשבדית: "היא היתה המתרגמת הראשונה שלו לשבדית". הקהל השמיע מייד אנחת קהל אמריקאי.

 

ואז הגיע תורי. היה קצת מוזר להגיש לו ספר בעברית אחרי שכולם נתנו לו ספרים בשבדית, אז אמרתי בעברית: "אני מקווה שלא איכפת לך לחתום לי בעברית". הוא קצת הופתע, הרים את הראש עם הבלורית השרמנטית, ראה את הספר בעברית, חייך בשמחה ונתן בי מבט חם (ייתכן שהמבט היה חם רק בראשי). "איך קוראים לך"? שאל באהבה (ייתכן שהמצאתי גם את זה). "עדי", אמרתי. "למה שיהיה איכפת לי? להפך, אני שמח מאוד לחתום קצת בעברית", הוא אמר, ושירבט:

לעדי,

שלום!

עמוס עוז

אחח, האיש ראוי לנובל.

 

אחרי זה, כולי אופוריה, פיניתי את מקומי לשאר מאה האנשים בתור. אפילו לא החזרתי את הספר לשקית, אלא הלכתי מחזיקה אותו ביד, וללכת בשטוקהולם עם משהו בעברית ביד זה לא משהו שאני עושה לעיתים קרובות. וזו היתה גם הפעם הראשונה שהחזקתי משהו בעברית, אנשים ראו, זיהו אותי כישראלית, ונתנו בי מבט אוהד. אוהד! לישראלית! בשטוקהולם! העמוס עוז הזה מחולל ניסים.  

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/9/2005 20:40   בקטגוריות ספרים   
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דנדוש ב-22/9/2005 04:11

 


קצרים

עיון בכתבה על טקס אנשי השנה מראה לי שאני כבר ממש לא מבינה מה קורה בארץ. מי לעזאזל זו הדר עוזרי ולמה יש כל כך הרבה תמונות שלה? מה עושה עזאם עזאם באותו טקס שמעניק פרס לשירי מימון? החבר הזה של שירי מיימון, אנחנו באמת אמורים להעמיד פנים שהוא סטרייט? ואם כבר שירי מיימון, זה רק נדמה לי או שהיא שכחה את השמלה בבית ובאה עם מה שלובשים מתחת לשמלה? מי הם שיר ביטון ועמרי רוטברד? (אני חושדת שמשהו מכוכב נולד). מה לעזאזל זה אוסף האנשים הלבושים רע האלה?

 

 


 

 

נהיה פה כבר ממש קר. משהו כמו 12 מעלות. זה נראה לכם טמפרטורה הגיונית לספטמבר? לי לא. התקשיתי להפנים את השינוי במזג האוויר, אבל אתמול כשקפאתי על האופניים בדרך לעבודה עם חולצה קצרה וז'קט ג'ינס, הבנתי שזהו. היום כבר באתי עם מעיל גשם וחולצה ארוכה. שלום לקיץ.

 

 


 

 

עמוס עוז מבקר בשטוקהולם, לכבוד תירגום ספרו "סיפור על אהבה וחושך" לשבדית. ביום חמישי ייערך מפגש בינו לבין הציבור הרחב ודיון על הספר. יש!! כשקראתי את הספר הזה לא יצאתי מזה כמה ימים. השלווה שהוא מתאר בה אירועים בחיים שלו שהיו מזעזעים כל אדם, פשוט שיקשקה אותי. אחרי הספר הזה רציתי לקרוא לבני (מתישהו בעתיד) עמוס. כלומר, הייתי קוראת לו עוז, שבעיני זה שם מקסים, רק שלאחי כבר קוראים עוז, ולכן נותרתי עם עמוס, שבעיני גם הוא שם יפה. רק שהבנזוג פסל את השם מייד, בטענה שבכל מקום חוץ מבישראל פשוט יחשבו שהילד אמיש או משהו.

 

כך או כך,  אני מאוד מרוצה מהמפגש הזה. הבנזוג סירב לבוא, אבל דימה יבוא איתי (אשתו, רוית, בארה"ב). חושבים שזה מביך להביא את הספר איתי ולבקש מעמוס עוז שיחתום עליו? זה נראה לי טבעי בהתחלה, אבל עכשיו, ככל שאני חושבת על זה, זה ממש מביך אותי לגשת אליו ולבקש חתימה. ממ, נראה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/9/2005 20:33   
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של ananana ב-20/9/2005 19:42

 


על שטיחים ואובר דראפט

בסופ"ש האחרון אירעו שני מקרים חשובים לציון. ראשית, פירקנו את הארגז האחרון (הורייי!!). זה לא שהדירה מסודרת עכשיו, זה רק שאין יותר ארגזים, ובמקום זה יש המון דברים על הרצפה, על המדפים הלא נכונים, בחדרים הלא נכונים, וכו. נשאר רק לסדר הכל. והדבר השני הוא, שקנינו שטיח. שטיחים, יותר נכון.

 

העניין הוא שהדירה די ריקה בלי שטיחים, וחוץ מזה מתחיל להיות קר, כך שיש סיבות טובות לקנות שטיחים. במקור, הבנזוג ואני הצלחנו למצוא שטיח ששנינו חיבבנו, שזה כבר לא הולך ברגל, וסיכמנו לרכוש אותו. רק שבסופ"ש נאלצנו להכיר במציאות, והיא שהשטיח, בגודל הבינוני, עולה 6000 שקל, ואנחנו צריכים את הגדול גדול (שלושה מטרים על שניים), וזה כבר מתקרב לעשרת אלפים שקל. לא רק שזה מאוד יקר בעינינו, אז גם אם היינו רוצים לא ממש היינו יכולים: בשבדיה לא כל כך נהוג לשלם בתשלומים, וגם זה לא בדיוק כרטיס אשראי, אלא "כרטיס מזומן" – שילמת איתו? יומיים אחרי זה יורד לך מהחשבון. הכל בבת אחת. כלומר, נקנה את השטיח, בום, יירדו לנו עשרת אלפים שקל מהחשבון אחרי יומיים. ואנחנו פשוט מעוניינים גם לאכול החודש.

 

(כמובן, חייבים לציין, שלא רק שאין תשלומים, גם אין אובר – אתם רוצים לשלם מאה שקל אך בחשבונכם רק 99 שקל? הכרטיס שלכם לא יכובד, נא החזירו את המוצר למדף. ומכאן, פה אפשר לקנות רק בכסף שיש לכם. אין כסף – אין קנייה. אובייקטיבית זה הרבה יותר בריא מהשיטה הישראלית, אבל עדיין, זה לא כל כך נעים לדעת שאם נגמר לי הכסף בחשבון, פשוט אין. הבנק לא מעניין אותו שעוד שבוע תיכנס משכורת ותכסה. אין כסף – אין קניות).

 

אקיצר, אחרי שהתבאסנו בחנות השטיחים, החלטנו לנסות למצוא שטיח אחר, רצוי במחירים המתאימים לעמך כמונו. בארוחת הבוקר למחרת, יום ראשון, אני מדפדפת בעיתון, ומגלה מודעה: סייל על כל השטיחים בחנות איקס. מייד דילגנו הבנזוג ואני על האופניים, ויאללה, לחנות השטיחים.

 

חנות שטיחים פרסית, מתברר. נכנסנו, ומייד עטו עלינו שלושה מוכרים, מדברים ביניהם בפרסית מתגלגלת, וממש ממש מתים למכור לנו שטיח. הפלא ופלא: מצאנו שטיח שאנחנו אוהבים. לא, לא שטיח בסטייל מזרחי, אלא מה שנקרא שטיחי "גאבה" – צבע אחד דומיננטי בכל השטיח, ומדי פעם איזו דמות קטנה כמו אדם/כלב בצבע אחר. מתברר שהחנות מקבלת בשבוע הבא סטוק חדש לגמרי של הרבה שטיחים אחרים, והם עושים סייל על מה שכבר יש להם. הורידו לנו את המחיר בחמישים אחוז. יצא שטיח גדול (שלושה מטרים על שניים), בפחות מ-4000 שקל (לפני שחוטפים התקפי לב מהמחירים, צריך לזכור שפה זה שבדיה, הרוב הרבה יותר יקר כאן, בטח בהשוואה לארץ או לארה"ב). ולא רק זה, הם מוכנים למכור לנו גם את השטיח הקטן יותר שאהבנו, בשביל הכניסה, במחיר עם הנחה גם. עוד היססנו קצת, אז הם אמרו: ונביא אליכם הביתה את השטיחים, הובלה חינם, שזה דבר שפשוט לא קורה בשבדיה. אין כזה דבר בחינם, וגם הובלה זה לא כזה נפוץ. עוד קצת התלבטנו, והופה, הם אמרו: אפשר גם בתשלומים. שזה, כאמור, ממש ממש לא קורה כאן.

 

בשלב הזה התעשת הבנזוג ואמר: אנחנו צריכים לחשוב על זה. אחז בזרועי וסחב אותי מחוץ לחנות. "מה קורה?" אמרתי לו, "אנחנו הרי רוצים את השטיחים, המחירים טובים לנו, יש תשלומים (!!) ויש הובלה חינם (!!). פתרו לנו בערך את כל הבעיות. למה אנחנו לא קופצים על זה?" הבנזוג לבש על פניו ארשת ערמומית לא אופיינית. "לא נראה לך שצריך להתמקח?" שאל. הממ. זה המקום לציין שהבנזוג ואני, שנינו חננות ברמות קשות, הוא שבדי נבוך ואני פולנייה חיוורת. לא שזה קשור לעדות. במו עיני צפיתי המון פעמים בסבתי, ילידת ראדום, נוזפת במוכרי השוק בעפולה "זה מחיר למלפפונים זה? אני אתן לך חצי". רק שבזמן שהיא עשתה את זה אני התפתלתי במבוכה ולחשתי "סבתא, מה את עושה" בפנים סמוקות. כך שזה לא עובר בתורשה.

 

"טוב", אמרתי לבנזוג, "נתמקח. אתה תתמקח". "לא, את", אמר הבנזוג. "לא, אתה", אמרתי. "לא, את", אמר הוא. כמה דקות חלפו להן עד שהסכמנו שהוא (אתם לא מופתעים, אני מניחה). נכנסנו שנינו לחנות, והבנזוג, מחליף משקל מרגל לרגל, אמר בקול חלוש: "אם נקנה את שניהם תעשו לנו הנחה של 500 קרונה?" המוכר תקע בו מבט מלא בוז, לא ברור אם לעובדה שהוא מנסה להתמקח או פשוט בגלל יכולתו העלובה להתמקח, חייך חיוך של רחמים ואמר: "נוריד לכם מאתיים". סגרנו.

 

היה שווה. עוד באותו יום הם הביאו לנו השטיחים. קנינו אחד גדול לסלון, בצבע אדום יין, ולהול בצבע הממ, המוכרים קראו לזה חלודה, אבל אני מעדיפה לקרוא לזה כתום עשיר. כך או כך, הם חיממו לנו את הבית בתוך דקות. איזה כיף.

 

 

(הפרופורציות קצת מעוותות. רוחב השטיח, שזה הצד שיש לצידי הספה, הוא שלושה מטרים, כך שמדובר בשטיח באמת גדול).

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/9/2005 20:06   
47 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/9/2005 16:04

 

יסמין

כשהתחלתי לקרוא את "יסמין" היתה לי הפתעה נעימה. אולי לכם זה היה ידוע, אבל אני, שקצת מנותקת ממוספי הספרים והביקורות בארץ, לא ידעתי שהספר בעצם ממשיך את "תרנגול כפרות", של אותו המחבר. עכשיו, רוב האנשים שאני מכירה קראו את "תרנגול כפרות" בגלל שהכריחו אותם בבית הספר. גם בבית הספר שלי זה היה קריאת חובה, אבל למרות האנטי שזה יוצר, בת החמש עשרה שהייתי לא הצליחה להוציא את הספר מהידיים. אני חשבתי שהספר מרתק. למדתי על כל כך הרבה דברים שלא שמעתי עליהם לפני, כמו, ואני מניחה שבדיוק בשביל ללמד על זה אלי עמיר כתב את הספר, הקליטה הקשה של עולי המזרח בישראל של שנות החמישים. עד "תרנגול כפרות" קיבוצים היו בשבילי אידיאל ציוני מושלם, מופת לכל בית ישראל. קורותיו של הנער נורי, העולה מעיראק, בקיבוץ האשכנזי של שנות הצנע פתחו לי עולם חדש של מושגים.

 

"תרנגול כפרות" נגמר בבחירתו של נורי לעזוב את הקיבוץ לחזור למשפחתו, מה שהותיר אותי כשחצי תאוותי בידי. ומה הלאה? אז מכאן השמחה הגדולה, לגלות ש"יסמין" ממשיך משם. הנער נורי הוא כבר גבר בשנות השלושים לחייו, החי בירושלים קצת אחרי מלחמת ששת הימים. הוא עובד במשרה יחסית בכירה, הוא רווק, והוא כבר פחות מתחבט בזיהותו. ככה לפחות חשבתי בהתחלה. אם נורי של הקיבוץ התבייש קצת במסורת המזרחית ה"מיושנת" שהוא בא ממנה, ופיתח יחסי הערצה/שנאה אל האשכנזים, נורי הבוגר אינו מתבייש במקום שהוא בא ממנו. הוא דואג להורים שלו, הוא לעולם יעדיף את האוכל העיראקי, הוא כבר לא מתבייש בערבית שפת אמו, אלא מצהיר עליה השכם וערב, ומנצל את העובדה שהמנטליות הערבית מוכרת לו מבית, כדי לעבוד עם הנתינים החדשים, הפלשתינים.

 

אבל בעיות הזיהות צצות ועולות. קודם כל, אותן בעיות מוכרות מ"תרנגול כפרות", תחושת האפלייה העדתית. משפטים כמו "עכשיו, אחרי שהרבה עולים מזרחיים נהרגו במלחמה האשכנזים כבר לא יוכלו לטעון שלא סייענו בבניית המדינה", מראים לנו שתחושת האפלייה חיה ובועטת. אחיו של נורי נאלץ להסתפק במשרה פחות זוהרת וחי בתחושה שקיבל אותה

בגלל מוצאו. דודו של נורי, אסיר ציון מעיראק, מגלה שאסירי הציון מברה"מ מקבלים יחס טוב יותר.

 

אבל בעיית הזיהות הגדולה שעמיר מתרכז בה ב"יסמין" היא כמובן הבעיה הישראלית-פלשתינית. יסמין, שהספר קרוי על שמה, היא פלשתינית ממזרח ירושלים, שנורי מתאהב בה (זה לא ספוילר! זה כתוב על הכריכה!). סיפור האהבה הכל כך פוליטי הזה משקף לנו עוד בעיות של החברה. האטימות מחד של השלטונות הישראלים אל העם שזה עתה כבשו כמו גם יהירות הכובש, ומאידך המדיניות הפלשתינית שלא ידעה איך לבלוע את הכיבוש, אם לנצל אותו לטובת האזרחים או להתנגד בתוקף על חשבון האזרח הפשוט. הרגשות הלאומניים הפלשתינים גברו לבסוף, כמו שאנחנו יודעים, מה שלא הועיל לאף אחד מהצדדים.

 

לנוכח האטימות והיהירות הישראלית, נקלע נורי לחיבוטי הזיהות שלו. מצד אחד, הוא יהודי, ציוני, ישראלי. מצד שני, הוא רואה את האטימות הישראלית, את הרכושנות לשטח שזה עתה נכבש, ואת הסבל הפלשתיני, ומזדהה יותר עם הפלשתינים ועם כאבם. זה מעלה כמובן את השאלה הישנה: מה הוא? יהודי ישראלי או "איבן ערב" ששפת אמו ערבית? ההתחבטויות האלה מלוות אותו כל הספר.

 

לטובת אלי עמיר ייאמר שחלק מהסיפור נכתב מעיני הפלשתינים, מה שמעניק לנו זווית ראייה שלא צצה הרבה בישראל. לרעתו ייאמר שבדיוק קראתי ביקורת ספרים (הממ, מסתבר שאני כן קוראת ביקורות ספרים לפעמים), במוסף השבת שסבא שלי שלח לי (איזה חמוד, שולח לי כל שבועיים עיתוני סוף שבוע), על ספר חדש שאני לא מצליחה לזכור את שמו אבל גם עוסק בקונפליקט הישראלי פלשתיני, וכותב הביקורת מציין שבספר הזה, להבדיל מ"יסמין", גם הערבים נפצעים. כי באמת, ב"יסמין" הרבה יהודים נהרגים ונפצעים במלחמה ובפיגועים, אבל אנחנו לא שומעים כמעט על הרוגים או פצועים פלשתינים. אם כבר זווית ראייה פלשתינית, אז עד הסוף.

 

רק למקרה שלא היה ברור אם הספר מומלץ בעיני, אז התשובה היא כן, בהחלט. הספר מעניין, ובהחלט חשוב שישראלים יקראו אותו. הבנת הצד השני עוד לא הזיקה לאף אחד, רק הועילה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/9/2005 19:29   בקטגוריות ספרים   
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/9/2005 19:32

 


התאוששות מגמילה בכפייה מישרא

שבוע וחצי. שבוע וחצי של רצון להשתגע משירות הלקוחות השבדי.

 

בדירה הקודמת היה לנו אינטרנט מהיר, דרך קו adsl. היינו מתחברים דרך הכבלים אבל זה היה בניין עתיק בלי אופציה להתחבר. בבניין החדש דווקא יש כבלים, אבל אנחנו כבולים בהתחייבות ללפחות שנה עם הקשר המהיר שלנו. בשירות הלקוחות הבטיחו לנו שקו האינטרנט יחכה לנו ביום הראשון בדירה. זה לא קרה. שיחת טלפון אחת וקיבלנו הבהרה במיטב הנוסח השבדי: "מיידי תוך שבוע". אהה. שבוע חלף, עלים נשרו, השקיעה הלכה והקדימה, ורק קשר האינטרנט שלנו לא זז. "יום שני"? השתאתה הטלפנית בשירות הלקוחות שבוע אחרי, עת הבנזוג נבח עליה, "לי במסך כתוב שרק ביום שישי, עוד חמישה ימים". הבנזוג הפך לסגול וחירחר משהו בתשובה. כנראה שזה עורר את רחמיה, היא הבטיחה לעשות מאמץ מיוחד. ככה קיבלנו את קישור האינטרנט היום, באיחור של רק שבוע וחצי, וזה עוד במאמץ מיוחד. ררר.

 

אז זה מה שכפה עליי את גמילת הישרא הזו. הפסדתי בטח מלא פוסטים שווים, טרם יצאתי לטייל במחוזות בלוגים אחרים, אבל זה יקרה רק מחר, כי עכשיו כבר מאוחר ואני צריכה להיות במשרד בשמונה וחצי. לקום מוקדם מעולם לא היה צד חזק שלי.

 

אז מה עבר עליי בשבוע וחצי האחרונים? עבדתי הרבה, וכשחזרתי מהעבודה סידרתי את הדירה החדשה. הרבה זמן לנוח לא היה שם. והנה אנקדוטה קטנה מהעברת הדירה:

 

בכריסמס האחרון העניקה לי אמא של הבנזוג צלחת זכוכית אמנותית. כשהגישה לי את החבילה, הכבדה משהו, של הצלחת, והוסיפה שהיא קנתה את זה אצל אמן זכוכית שעושה דברים לבד אצלם באי, כבר פיתחתי ציפיות. מה גדולה איפוא היתה אכזבתי, עת פתחתי את האריזה וגיליתי את אחת הצלחות היותר מכוערות שראיתי בחיי. א-סימטרית, מעוטרת בפסים טורקיז, כתום וזהב, עם שני פרחים במרכזה, מדובר היה באחת היצירות היותר גרוזיניות שיצא לי להיתקל בהם.

 

אמא שלו, שכנראה שילמה הון על הזוועה הזו, עמדה שם בציפייה להתעלפות מאושר. בלית ברירה זייפתי קריאות התפעלות רמות, ואמא שלו, שכנראה היתה מרוצה, ציינה באושר שאחותו של הבנזוג עזרה לה לבחור. זה כמובן מסביר הכל, כי אחותו של הבנזוג ואני זה כמו מוסא ערפאת ורעולי הפנים, כך שאין ספק שהאחות בחרה את מפלצת הזכוכית הזו במיוחד בשביל לכער את הסלון שלי. על כל פנים, בעוד אני מתכננת לקבור את הצלחת הזו באיזה ארון, אמא של הבנזוג הצהירה מייד שהיא חשבה לעצמה שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לשולחן הזכוכית בסלון שלנו, ושהיא תצפה לראות את זה שם.

 

כשחזרנו הביתה מצאתי דרך להתמודד עם זה. קניתי קילו תפוחים ירוקים, העמדתי הצלחת על השולחן, וכיסיתי את כולה בתפוחים. לעת עתה נמצא פיתרון לג'יפה הזו.

 

כשארזנו לקראת הדירה החדשה יצא, ממש במקרה, שארזתי את הצלחת הזו קצת, איך נאמר, ברשלנות. מקסימום, אני איאלץ לבשר לבנזוג בצער שהצלחת המקסימה שאמא שלו קנתה לנו נשברה בהעברה, ושבפעם הבאה רצוי שהוא יהיה יותר זהיר כשהוא ממקם את הארגזים במשאית. מה רבה היתה אכזבתי לגלות בארגז את הצלחת עטופה בשמיכה שלמה, ולכן כמובן, שלמה לגמרי. "אה", אמר הבנזוג למראה פרצופי ההמום. "שמתי לב שעטפת את זה לא כל כך טוב, אז החלטתי לעטוף את זה כמו שצריך כדי שלא תישבר לך הצלחת. נכון שכל הכבוד לי"? ררר.

 

אז עכשיו הצלחת שוכנת במדף הדברים היפים בסלון (כבר אין שולחן זכוכית בסלון). אני צריכה למצוא תירוץ חדש להיפטר ממנה. אניוואן?

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/9/2005 23:40   
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/9/2005 21:36

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s