ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2005

 

זה לבן על לבן

כבר כמה ימים שיורד פה שלג, ודי רציני, מהסוג שנערם על הקרקע, יפה בהתחלה אבל מחליק ובוצי בהמשך. התוצאה היא שנטשתי את האופניים לטובת אוטובוסים, וככה אני מגיעה לעבודה. גיליתי כמה דברים בעקבות זה:
1. להגיע באוטובוס לעבודה לוקח לי יותר מפי שתיים זמן משלקח לי להגיע באופניים.
2. הדייקנות השבדית המפורסמת בתחבורה הציבורית מתנדפת אחרי יום שלג. שום אוטובוס לא עמד בזמנים, איחורים נרשמו בין רבע שעה לעשרים דקות. עצבים באמת כשמדובר בשעות שבהן אני אמורה להגיע בזמן לעבודה.
3. אופניים זה ספורט די בריא, יומיים בלי וכבר אני מרגישה כמו בטטה.

 

אז יש להודות שאני די מתה שיפסיק השלג, ויימס מהר, כדי שאני אוכל לשוב ולדווש. כך היום, כשהבוקר התחיל בלבנוניות אפורה, זה לא נראה מבטיח. הנה תמונה מהפארק שליד תחנת האוטובוס. ממש ממלכת החורף.

אבל בהמשך היום השתפר, ואפילו, שומו שמיים, הופיעה קרן שמש מעל גגות הבתים.

 

כבר פיתחתי תקווה, אבל בערב הכל התקדר שוב, ועכשיו יש בחוץ את אחת מסופות השלג הכי רציניות שראיתי. פתיתי שלג ענקיים ממש ("בין הגדולים שראיתי", הגדיר הבנזוג, והוא כזכור ויקינג שנולד באיגלו, או משהו כזה), ברוח חזקה. מחר אגב צפוי להיות מינוס ארבע מעלות. לא נראה מבטיח בכלל, החורף הזה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/11/2005 23:17   בקטגוריות תמונות בלבן   
43 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של גם לי יש פרה! ב-29/12/2005 14:38

 

 


 

סנטה קלאוס מגיע לעיר

בכל נובמבר נהייה כאן חשוך שבא לבכות. בשתיים וחצי בצהריים שקעה השמש היום. היא זרחה רק בסביבות שמונה ועשרים, כך שקיבלנו באמת מעט אור יום. כדי להתמודד עם הדיכאון של החושך, המציאו את הכריסמס ואורות הכריסמס. אפילו אני, שמסרבת להתלהב מכל מסורת שבדית, נמסה קצת מול כל החנויות המקושטות, האורות המנצנצים, ניחוחות העוגות המיוחדות ועטיפות המתנה המיוחדות שרואים פה בכל פינה. אמנם, המוסיקה חוזרת על עצמה (אני מתערבת שבעוד שבועיים אני אהיה מסוגלת להקיא אם אני רק אשמע את הצליל הראשון של ג'ינגל בלס), אבל הרגשת החג והאורות האלה – להיט. קצת אחרי הכריסמס מורידים את כל הקישוטים והאורות, ואז נשארים עם החלק הקשה באמת של החורף – ינואר, פברואר ומרץ, שלושה חודשים קרים וחשוכים, בלי שום חג לצפות לו, אבל למה לחשוב על זה אם אפשר לשקוע באסקפיסטיות של כריסמס. אז הנה, כמה תמונות של המנורות שמקשטות פה כל בניין/קניון/שדרת חנויות:

 

 

  

 

אבל גולת הכותרת של קישוטי הכריסמס זה חלונות הראווה של NK. אן.קיי הוא הכלבו הכי יוקרתי בשבדיה, המוני בגדי מעצבים ומעצבי פנים במחירי עתק. וכל כריסמס הם מציגים בחלונות הראווה שלהם תצוגות מיוחדות לכבוד החג, שכוללות דמויות שזזות ומוסיקה. כל חלון הוא סצינה אחרת. מקסים מקסים מקסים. זו מסורת שמשפחות מביאות את הילדים שלהם לצפות בחלונות של אן.קיי, לכן קצת קשה למצוא מקום טוב לצילום, אבל עדיין מקסים.

 

 

     

 

מי אמר בילבי ולא קיבל?

 

 

 

 

ולא רק זה. בתוך הכלבו עצמו, בכניסה הראשית, יש חלל בגובה ארבע/חמש קומות. שם, הם תולים מהתקרה עץ כריסמס ענק, שמגיע כמעט עד קומת הקרקע. (וחבל, התמונות לא מספיקות בשביל להעביר את הגודל העצום של העץ הזה).

 

 

אז כן, אפילו אני, פולנייה עוכרת שמחות, נכנסת לאווירת החג.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/11/2005 02:11   בקטגוריות כריסמס   
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של בימבלונת ב-2/12/2005 05:26

 

 


 

הבוקר בא, שלוש ארבע ולעבודה

מדהים איך חוסר הרצון שלי לקום מוקדם בבוקר מבטא את עצמו בדרכים הכי מוזרות בעולם. היום, למשל, כשהשעון צלצל ב-7:25, התמלאתי גל רחמים עצום כלפי הבנזוג. "הבנזוג המסכן", חשבתי לעצמי בעצב אמיתי בשבילו, "עכשיו הוא צריך לקום ולצאת מהמיטה החמה אל המינוס מעלות שבחוץ, ועוד הלכנו לישון מאוחר". עשר שניות אחרי נזכרתי בזעזוע שבעצם אני זו שצריכה לקום, הבנזוג יכול להגיע למשרד מתי שהוא רוצה. אין לי מושג מה גרם לי לחשוב שזה הבנזוג שצריך לקום: אני כבר כמה חודשים טובים קמה בשעה הזו בכל בוקר, לצאת אל הקור שבחוץ, בעוד הבנזוג מתהפך לו בנחת לכיוון השני, מכורבל בשמיכה. ועם זאת, לעשר שניות היום בבוקר, האמנתי באמת ובתמים שהוא המסכן פה. לא עושה לי טוב לקום מוקדם בבוקר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/11/2005 23:56   בקטגוריות מוקדם מדיי   
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/11/2005 22:04

 

 


 

מסיבה, מתנות ותהייה לחוצה

אז למרות הלחץ, בשבע וחצי, כשהאורחים הגיעו, הכל היה מוכן. סלט הפסטה, סלט הטבולה המשודרג (הוספתי חצילים וקישואים מטוגנים), סלט התרד והמישמישים (ותודה לחגיגית על המתכון), פשטידת הבצל, מאפה הגבינות, מקלות הירקות ושני המטבלים, והלחם שהבנזוג טרח לנסוע ולהביא מהחנות המיוחדת (לחם גבינה וזיתים, ולחם אגוזים ומשמשים. שניהם באמת מוצלחים). מדהים איך טורחים יום שלם, ואז האורחים מחסלים את הכל בחצי שעה. איזה מן פרופורציות אלה?

 

היו גם משחקים. אחד מהמשחקים היו מאלה שעשיתי גם במסיבה הקודמת, של הבנזוג. על גב כל מי שנכנס לדירה הודבקה תוית עם שם של דמות מפורסמת, ושאר האורחים אמרו לו דברים שהם היו אומרים לאותה דמות. על פורד, למשל, הדבקתי את "ג'ורג' וו. בוש", והוא ניחש אחרי שהבלונדה אמרה לו שאין לה אפילו משהו אחד טוב לומר עליו. אגנה היתה מוניקה מ"חברים", וניחשה אחרי שאמרנו לה שהיא מטורפת על ניקיון וחולה על בישולים, ושזה מפליא שהיא לא מתחרפנת מזה שתמיד שורצים אצלה בבית המון חברים. החבר של אגנה היה פיטר פן, וניחש אחרי שאמרנו לו שהוא חייב להתבגר, למרות שמתאים לו ירוק. שני (ישראלית חדשה בחבורה!) היתה בילבי, ולה אמרנו שזה יפה שהיא שינתה תסרוקת ולבשה גרביים תואמים. ואילו אני, עליי הדביק הבנזוג את "דמי מור". ובאמת, היה יכול להשקיע קצת יותר מחשבה. הדבר האחרון שרציתי היה שאנשים יאמרו לי במסיבת יום ההולדת שלי "שיחסית לגילך את נראית טוב", ו"לא נורא, צעירים עדיין אוהבים אותך".

 

משחק אחר היה משחק הזיכרון. יושבים במעגל. הראשון שמתחיל במשחק אומר משהו (על עצמו, על המקום, ווטאבר), כמו למשל "קוראים לי ירון". הבא אחריו בתור אומר מה הראשון אמר "לו קוראים ירון" ומשהו חדש כמו: "אני עייף". הבא אחריו אומר את מה שאמרו השניים לפניו ומוסיף משהו חדש: "לו קוראים ירון, הוא עייף ואני רעב". ככה כל אחד צריך לחזור על כל מה שאמרו לפניו ולומר משהו חדש, מה שאומר שהאחרון במעגל כבר ממש צריך לזכור הרבה. היו כמה דברים מפתיעים. למשל, הלא ישראלים מתקשים ברמה מפחידה ממש לזכור שמות ישראלים. הראשון שפתח את המשחק היה אורן, והוא אמר "קוראים לי אורן". למרות שהוא אמר את זה ברור ומובן, ולמרות שכולם לפניהם חזרו על זה, הצליחו כמה וכמה אנשים לעוות את השם שלו חבל על הזמן ("לו קוראים אוריון/ארין/ארן"). אבל זה עוד כלום. כי בסיבוב השני, אורן אמר "אני לא אוהב את העוגה של שני". ושני התגלה כשם עוד יותר קשה בשבילם לזכור. ככה יצא שבעוד אורן אמר

I don't like Shani's cake

חצי מהאורחים חזרו על המשפט שלו ככה:

He doesn't like chinese cake

כמה שהסברנו להם שהוא אמר את השם שלה ולא דיבר בכלל על קינוחים מאסיה, לא עזר. הם לא הצליחו פשוט לבטא שני. שני ישבה שם ודי רתחה מזעם.

 

והכי מצחיק היה שכשהגיע תור שרה האיטלקייה לומר משהו על עצמה, היא אמרה: "אני בהריון". כל המעגל השתתק בהלם, היא פרצה בצחוק, חיבקה אותי ואמרה: "סתם, אני לא". רוב האנשים נותרו חשדנים. (אגנה אפילו לחשה לי שהיא בטח כן בהריון, ושזה שובר את ההסכם שלנו).

 

משחק אחר ששיחקנו היה משחק השאלות. שלושה זוגות התחרו (אגנה והחבר שלה, שני והחבר שלה והבנזוג ואני). הגברים נשלחו לחדר אחר, והנשים נשאלו כמה שאלות על זוגיות. (וזה הזמן להודות להורים שלי, שהציעו את המשחק ואף טרחו לשלוח לי רשימת שאלות אפשריות באימייל). לאחר מכן, הגברים נקראו בחזרה לחדר ונשאלו אותן שאלות. המנצח היה הזוג שהתשובות שלו תאמו הכי הרבה.

 

אבל הגברים עשו פאדיחות רציניות. למשל, השאלה הראשונה היתה: "מי הציע למי לעבור לגור ביחד". גם שני וגם אגנה אמרו ש"אף אחד לא הציע, זו היתה החלטה משותפת". לעומת זאת, החברים של שתיהן הצהירו בגאווה שהם הציעו, מה שמראה לנו שמה שהחברים שלהן חשבו למחווה גברית של הצעה רומנטית, הנשים ראו כהחלטה שהן עשו לא פחות מהם. אני אגב אמרתי "הוא הציע", והבנזוג אמר שאכן, הוא הציע.

 

שאלה אחרת היתה "מה האוכל האהוב עליה". אגנה אמרה שאין כזה דבר, היא אוהבת הכל, ולכן לא היתה מופתעת ממנה כשהחבר שלה הצהיר בביטחון מוחלט שהיא חובבת המנה הליטאית המסורתית בלה בלה בלה (אין סיכוי שאני אזכור את השם). אני אמרתי את התשובה הצפויה (שוקולד), והבנזוג נשף בבוז ואמר מייד "ברור ששוקולד". הכי שיחקו אותה שני והחבר שלה, כי שני אמרה "סלט החצילים של אמא שלי, אבל אין סיכוי שהוא יאמר את זה", ואילו החבר שלה גירד במצחו ואמר בהיסוס: "סלט החצילים של אמא שלה?" זה זכה למחיאות כפיים.

 

שאלה אחרת היתה "מה הצבע האהוב עלייך". "כחול", קבעה אגנה בנחרצות. "אדום", קבע החבר שלה בנחרצות לא פחות. על מצחה של אגנה הופיע קמט כעס, והחבר שלה אמר בכעס לא פחות: "אה, אז השבוע זה כחול"? פניה של אגנה הפכו לאדומים מכעס, והחבר שלה הוסיף בחוצפה: "או שאדום זה רק צבע העור המועדף עלייך"? כל הגברים הביטו בחבר של אגנה ברחמים, והבנות בכעס. מיותר לומר שהם לא זכו.

 

והיתה גם עוגה. ששני התנדבה לעשות בשבילי, לשמחת הבנזוג. ואף קישטה בסגנון וינטייג', כלומר חזרה לילדות, כלומר בעדשים. הנה:

 

 

אפשר לסכם ולומר שהיתה מסיבה מוצלחת.

 

 


 

 

עידכון מתנות: יום אחרי שהגיעה החבילה של חגית, הגיעה החבילה של אפרת, חברתי הגרה בנווה אקליפטוסים, או מה שלא היה השם של הכפר הקטן שלה. בחבילה של אפרת: שתי קופסאות אבקת שוקו של מקס ברנר, האחת שוקולד תפוז והשנייה שוקולד סחלב. וואו. יום אחרי הגיעה החבילה של עוז וקרן, שממש שיחקו אותה: מכשיר/כלי לפונדו. איזה ערבי פונדו שאני מתכננת כאן…

וחוץ מזה היו מתנות גם במסיבה. אגנה והחבר שלה העניקו לי צמיד בסגנון עתיק, עם אבנים ירוקות. דיאנה המקסיקנית והחבר שלה נתנו לי סט שלמוג'י, מלח לאמבט וכאלה. פורד והבלונדה: אוסף של אר אי אם (אני מנחשת פה ייעוץ של הבנזוג, לא?). ושרה, שבאה בגפה (החבר שלה בסן פרנסיסקו), נתנה לי קופסת שוקולדים מחנות ממש יוקרתית פה, וצמיד שעשתה לבדה, בעקבות קורס צורפות הכסף שעשתה.

 

 

 

 


 

 

אוי, הכותרת בוויינט בישרה שהבחירות בסוף מרץ. אני אמורה לבוא לארץ בסוף מרץ., לחתונה של ידיד (מה שמזכיר לי, יניב, תרגיש חופשי לענות לי כבר למייל ולומר לי מה התאריך המדוייק). האם זה אומר שיהיה קשה להשיג מקום במטוס והמחירים יקפצו? בניתי על כרטיס זול יחסית שלא דחוף להזמין.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/11/2005 20:50   
47 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Ford Prefect ב-24/11/2005 23:04

 

מתנות

אז חצי מיום ההולדת שלי הלך על העבודה. בעצם, יותר מחצי. קמתי מוקדם, בשמונה ועשרים הייתי במשרד, עד חמש ומשהו. אררר. במשרד יש מסורת שבימי הולדת חתן/כלת השמחה מביאים עוגה. ככה מצאתי את עצמי אופה בראוניז ביום ראשון בערב, חותכת ומסדרת בקופסה שתיכנס לי לסל של האופניים. נכנס, הלך בסדר. בעבודה זכיתי לכל הטקס המביך של כל העובדים מצטופפים במטבח, נאום הבוס נישא, ואז, למרבה המבוכה, שיר יום ההולדת הכי שבדי שאפשר, כולם שרים בחצי פה, ועוד מסיימים את זה בקריאת ה"הורה הורה הורה" המסורתית והמעפנה. אני חושבת שהייתי סמוקה שלוש שעות אחרי.

 

אז הביתה הגעתי רק לקראת שש. כלומר רוב יום ההולדת עבר ואני בכלל עוד לא נהניתי. למזלי, הבנזוג חיכה בבית, נכון לשעשע אותי בכל דרך. ומהי דרך טובה יותר מלהעניק לי מתנות? מייד ערך הבנזוג את שלל מתנותיו על השולחן בסלון, הוסיף צלוחית פרליני שוקולד ליד שיהיה מה לנשנש בזמן שפותחים את המתנות, והתיישב בציפייה.

 

 

אתם בטח לא מזהים, אבל רוב המתנות פה עטופות בנייר העטיפה של NK, הכלבו הכי מפונפן שיכול להיות. יקר, מנופח, ואני מתה עליו. באמת, איזה כלבו כיפי. גם שרת החוץ המנוחה, אנה לינד, מתה עליו. מילולית, אבל בעצם לא יפה לצחוק על זה. אז נחזור לענייננו. מאוד שמחתי לראות שעושה רושם שהבנזוג החליט ללכת על מקומות בטוחים. אז פתחתי אחת אחת. קודם כל, מצאתי שם קופסת שוקולדי לינדט, הכדורים, שאני פשוט מתה עליהם. אחרי זה הופיעה קופסת דיוידי, ואני מבקשת לא לצחוק, כל אחת והשריטה שלה, של העונה הראשונה של "באפי ציידת הערפדים". כן, אני אוהבת את הסידרה הזו, ולא משנה לי בת כמה אני.

 

נקסט. שני דברים לבית, שזה קצת נגד חוקי מתנות יום ההולדת שלנו, אבל הבנזוג ידע שאני רוצה אותם (איך הוא ידע? הצבעתי עליהם כשעברנו בכלבו…). ראשית – מגש מעוצב, כמו שאנחנו צריכים. שנית – מעמד לבקבוקי יין, של "בודום", רשת העיצוב הדנית שאני מתה עליה.

 

נקסט: שרשרת ממש ממש יפה. הבנזוג מכיר אותי טוב, ועל כן לא הסתבך עם תכשיטי הזהב במיטב אופנת רוסיה באייטיז ששולטים כאן בחנויות, אלא הלך לחנות המעצבים החביבה עליי, וקנה לי שרשרת שרוך שחור ועליה תליון אבן ירוקה, משהו באמת באמת יפה. ניסיתי לצלם, אבל הבנזוג לא הצליח להוציא אפילו תמונה אחת שרואים בה רק את השרשרת ולא את המחשוף שלי. ויש גבול מה אני אשים באינטרנט.

 

וגולת הכותרת: אייפוד נאנו. כלומר, חגית מקליפורניה כבר תיקנה אותי ואמרה שאני צריכה לומר רק "נאנו", אבל מה לעשות שאני לא שולטת ברזי הז'רגון הסיליקוני כמוה. כך או כך: איזה כיף.

 

עוד לא הספקתי להתאושש מהמתנות המשובחות, והבנזוג ציין שממתין לנו שולחן במסעדה. המסעדה הזו, ליתר דיוק. מדהימה. גם העיצוב, גם האוכל. איזה כיף. הם מתמחים במנות קטנות, כך שכל סועד צריך להזמין משהו כמו שלוש-ארבע מנות, וכולן באמת משובחות. יאממ.

 

משם חזרנו הביתה, די מתגלגלים. וכאן פצחו להם סידרת טלפונים מחברים ומשפחה. קצת הרגיש כאילו אני בארץ. זה היה כיף.

 

למחרת הלכתי לעבודה די הלומה. וכשחזרתי, לקראת שש בערב, חיכתה לי על השטיח הודעה שמחכה לי חבילה בדואר, מארה"ב. חגית מקליפורניה. טוב, הלכתי בשמחה ובששון לקחת את החבילה, הבאתי אותה הביתה, קרעתי מהר את נייר העטיפה, ונחרדתי למצוא בפנים קופסת סנדלים של "צעצוע של סיפור", עם אורות מנצנצים (!) והכל. לשנייה תהיתי לעצמי אם חגית כועסת עליי או משהו, אבל אז קלטתי שהיא רק השתמשה בקופסה בשביל לארוז את המתנה האמיתית. פווו, ההקלה. בפנים מצאתי ערכה של ארבע מתנות. פתחתי קודם את זו שהיה ברור מה היא, כי היא היתה בשקית של "ויקטוריה סיקרטס". תחתונים סקסים במיוחד (הבנזוג אגב מוסר תודה מכל לב). בקופסה הגדולה יותר, היה, או מיי גוד, ערכה של קליניק, כולל קרמי עיניים מתקדמים לנשים בגיל מתקדם כמוני! יש!!! אין מה לומר, חגית יודעת נפש אתונה. בשתי החבילות האחרות היו ערכה לטיפוח הרגליים מקו הספא של ויקטוריה, ושרשרת ועגילים, ירוקים כמובן. אחח, האושר.

 

אני יודעת שעוד יש לי חבילות של מתנות בדרך, בדואר, וגם, בשבת הקרובה אני עורכת פה מסיבה, כך שבכלל צפויות עוד מתנות, אבל בינתיים, בינתיים מדובר במתנות פשוט מושלמות מבחינתי. איזה כיף.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/11/2005 23:20   
52 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של אוקה ב-21/11/2005 19:41

 


וגם שחר במאחלות

 

(בתמונה: אמא של שחר, שחר, ואבא של שחר. אבל אני נתתי את ההשראה, וזה מה שחשוב!).

 

אין לי כמעט זמן בכלל, אבל בקרוב, בקרוב יבוא פוסט מתנות יוקרתי!

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/11/2005 23:25   
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של מסוקרנת ב-18/11/2005 13:51

 


עכשיו זה התחיל באמת

הבנזוג התקשר עכשיו לומר שאני אזהר בדרך הביתה עם האופניים, כי כשהוא נסע לעבודה כבר ירד שלג. הטמפרטורה הצפוייה בעוד יומיים: מינוס חמש. עושה רושם שאני אאחסן היום את האופניים ואסע מחר באוטובוס. הווו.  אני לא מאמינה שהחורף באמת מתחיל.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/11/2005 13:57   
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של גילה ב-16/11/2005 17:55

 

קצרים (היה שבוע עמוס. מאוד)

בשבוע האחרון, עוד אחד עמוס בלי זמן לנשום, ביקר פה קולגה שלי ממקום העבודה הקודם, בועז. היה שמח לפגוש מישהו שהזכיר לי את החיים שלי פעם. רק שהוא אמר לי את אחד הדברים שאני הכי חוששת מהם: הוא טוען שיש לי קצת מבטא בעברית, מן הגייה שבדית למילים עבריות. הכחשתי מייד בעלבון, אבל הוא חזר אחרי המשפט שאמרתי, באותו ניגון. צודק. אמאל'ה.

 

 


 

 

יחד עם בועז הגיעה מתנת יום ההולדת הראשונה שלי השנה, מגילה. צעיף ירוק מבד משיי. ועוד הירוק "שלי". איזה כיף. (למרות שצדקת גילה, זה אכן צעיף לקיץ פה. אני אלבש אותו כקישוט בחורף).

 

 

 


 

 

דימה ורווית התקשרו אתמול לספר לי שדימה לא מגיע, כמו שהיה מתוכנן, בשבוע הבא לשבדיה. אוי. דימה היה אמור להשתתף במשתה יום ההולדת.

 

 


 

 

 

אתמול היתה אזכרה לסבא שלי, סבא דב, חמש שנים למותו. כבר כתבתי עליו פעם, איך הוא היה האחד האנשים שהכי אהבתי, האיש הכי שמח במשפחה, ואיך בחתונה של עוז הוא שם את "רינה אני אוהב את ערדלייך" וכל בני הדודים השתתקו ודמעו בבת אחת. הפעם גם אני וגם עוז לא היינו באזכרה. האם ההרגשה הזו, שאני מפספסת רגעים חשובים בגלל שאני גרה בחו"ל, תעבור אי פעם?

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/11/2005 12:31   
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/11/2005 19:51

 


עידכון עמוס

זה קשה, מתברר, לעבוד שמונה-חמש חמש פעמים בשבוע. מעולם לא הייתי טיפוס של בקרים. ועכשיו, גם אין לי זמן במשך היום, וגם אין לי כוח בלילה, כי קמתי מוקדם ואני עייפה. ואם אני יוצאת בערב – בכלל התמוטטות.

 

אלו היו חמש שניות של התבכיינות תוך ניסיון להסביר למה אני לא מעדכנת.

 

ועכשיו, לסופ"ש האחרון. ביום שישי סיימתי לעבוד ויצאתי להסתובב בעיר (הידיעה שלמחרת אני לא צריכה לקום מוקדם נסכה בי אנרגיה). איכשהו התגלגלתי אל הכיכר עם השוק, זה שאם מגיעים אליו בשעת הסגירה זוכים בחצאי מחירים. במקרה היתה שעת סגירה. שלל היום: חציל, קישוא, חסה, בצל ירוק ופלפל צהוב – הכל ביחד שישה שקלים. מדובר בעיסקה שלא תיאמן במונחים שבדים.

 

ועוד שלל שווה: עשרים צבעונים (הפרח האהוב עליי) בעשרים וחמישה שקלים. הנה תמונה:

 

 

 

בשבת הלכנו לארוחת ערב אצל שרה האיטלקיה והחבר שלה. החבר שלה, שהוא אחד השבדים היותר אלגנטים ושווים שאני מכירה, שלף בקבוק שמפניה, מזג לכולנו ואמר: "יש לנו שלוש סיבות לפתוח את הבקבוק: ראשית, שרה מצאה עבודה". הבנזוג ואני הרענו בהתלהבות, שרה הסמיקה קלות. "שנית, לעדי יש יום הולדת 25 בעוד שבוע". שלחתי לו נשיקה באוויר. "שלישית, אני נוסע לשבוע בסן פרנסיסקו בלי שרה". שרה שלחה בעיטה לעבר ביציו בעוד הבנזוג ואני צוחקים.

 

שרה, כזכור, היא איטלקיה שמבשלת, שזה צירוף שווה. לארוחה של אתמול היא הגישה למנה ראשונה בצק פילו ממולא במחית אבוקדו, פלפלים ושרימפס ("לא מרגישים את השרימפס", היא הבטיחה לבנזוג המודאג). למנה עיקרית: פילה חזיר (סליחה סבתא, סליחה אורן) עם פיסטוקים וחמאה, לצד תפוחי אדמה שבושלו עם שעועית ירוקה וצלפים. היה פשוט מעולה.

 

לקראת הקינוח הודיעה שרה שהיא הכינה "הפתעה לבנזוג". כל השולחן החליף חיוכים, כי ידוע שהבנזוג ימכור כליה, או אותי, בשביל הטירמיסו של שרה, ולכן אין ארוחה אצלם בלי הקינוח הזה. ואכן, לקינוח הופיעה שרה עם תבנית טירמיסו בידה, הבנזוג כבר בלע את הריר, ואז שרה אמרה: "התכוונתי באמת שעשיתי לך הפתעה. שיניתי את המתכון". חיוכו של הבנזוג נמוג, שכן הוא שבדי שאינו חובב שינויים. גם השבדי של שרה תקע בה מבט עגום ואמר לבנזוג: "אני אמרתי לה לא לשנות את זה!" הגיוון התגלה בזה שבמקום קפה שרה שמה בטירמיסו קלוודוס, וגם הוסיפה חתיכות אננס. האמת – מעולה! לי היה ממש טעים. הבנזוג אכל שלוש חתיכות, ובסיומן קבע בחוצפה: "המקורי יותר טעים". רררר.

 

את היום פתחנו בנסיעה המיליון ואחת לאיקאה מאז שעברנו דירה. היינו אמורים לקנות מזרון. חזרנו עם מזרון, כיסא עבודה, ושתי שקיות עמוסות דברים שאנחנו פשוט חייבים. איך זה קרה, אלוהים יודע. ואה כן, איקאה פתחו את דוכני הכריסמס שלהם. איזה כיף להסתובב בין כל הקישוטים האלה.

 

לארוחת ערב פגשנו את איליה ואשתו. איליה עובד עם המשרד שלי, והוא גם יהודי, ולקינוח גר במרחק שלושה בניינים ממני, אז נוצר חיבור מיידי. הוא הבטיח לקחת אותנו למסעדה יפנית בשכונה. הבנזוג עוד מילמל שהוא מקווה שיהיה שם סושי צמחוני, אבל התברר שזה בכלל לא מסעדת סושי, זה מסעדת ראמן. ראמן! המרק שאנחנו מחפשים מאז שחזרנו מטוקיו (התמכרנו שם לאיזה דוכן ראמן, אכלנו כל יום, ויום אחד אכלנו ראמן פעמיים, פשוט כי לא רצינו שום דבר אחר). מתברר שזה משפחה יפאנית שמשום מה עברה לכאן, והם עושים ראמן אמיתי, לא מקופסה. זה היה ממש כמו הראמן שאכלנו בטוקיו. וכל זה ברחוב ליד הבית שלנו. הבנזוג ואני מחינו דמעת אושר ולקחנו תפריט.

 

זהו. ועכשיו – למקלחת ולישון. עוד שבוע ארוך מתחיל לו.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/11/2005 23:26   
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של חרוטון ב-12/11/2005 18:31

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s