ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2005

 

סדר פסח – גירסת האורחים

אז אתמול היינו אורחים בליל הסדר אצל פורד. (את גירסת המארח, אגב, אפשר לקרוא כאן).

 

פורד והבלונדה השקיעו בשולחן חג יוקרתי, סט צלחות כחלחל על מפה לבנה (באמת שכחתי לשאול, זה לכבוד דגל ישראל?), צלחת פסח אמיתית והגדה בעברית/שבדית לכל סועד. סחתיין פורד.

 

אבא של פורד, שערך את הסדר, החליט שאצלו אף אורח לא ייצא בלי לדעת פסח על שום מה. על כן הגה תוכנית מבריקה: כל אורח יקרא בהגדה, כולל השבדים. התוכנית עבדה כמו שעון: ההגדות היו ערוכות קטע מול קטע, כלומר מה שקראנו בעברית יכלו האורחים השבדים לקרוא במקביל ולהבין על מה אנחנו מדברים, כך שכולם הצליחו לעקוב. חיש מהר הגענו אל המעשה בארבעת בנים. אצלנו במשפחה, כל שנה, חוזר אבא שלי על אותה בדיחה: "רשע. עדי – בבקשה". החכם, לעומת זאת, הוא הקטע הכי מבוקש לקריאה. והנה, מתברר שהמשפחה של פורד בדיוק אותו דבר, ופורד אפילו מלמל משהו על זה שלפחות השנה נחסך ממנו לקרוא את הקטע של הרשע. כיוון שהפעם היו מעורבים אורחים שבדים, ואף אחד לא רצה להעליב אף אחד, אף אחד לא רמז כלום. יצא שהחבר של אחות של הבלונדה הקריא את החכם, בלי להעריך בכלל את המזל שנפל בחלקו, ואילו הבנזוג הקריא את הרשע, בלי להבין שעליו למחות בקול.

 

קצת אחרי זה הגענו אל השירים. ההורים של פורד הבהירו לי שאני מצופה לשיר יחד איתם, כי אנחנו נראה לשבדים מה זה שירים יהודים גאים. אבל מתברר שהמשפחה של פורד שרה את השירים קצת שונה מהמשפחה שלי. ב"די דיינו", למשל, אחרי המשפט "אילו העבירנו את הים ולא עשה בהם שפטים דיינו" כבר עמדתי לפצוח ב"די דיינו, די דיינו, דיי דיינו" וכו, כשאבא ואמא של פורד, היא בסופרן והוא בבריטון, המשיכו באורח לא צפוי "ולא עשה בהם שפטים, ולא עשה בהם שפטים" עולה ויורד תוך סולמות מוזיקליים משוכללים. מסתבר שבמשפחה של פורד יש חזרה על המשפט האחרון של כל בית בדיינו. נותרתי פעורת פה. מייד אחרי זה הגענו אל "בצאת ישראל ממצריים". המשפט הראשון היה בדיוק באותה המנגינה שאני מכירה אותו, ואז פוף, ההורים של פורד פצחו במנגינה שונה לגמרי ממה שאני מכירה. אופס, לא נותר אלא לפזם בעדינות איתם.

 

ואז הגענו לאוכל. אמא של פורד החליטה לשווק לשבדים את הגפילטע פיש ויהי מה. כיוון שכך, היא חתכה את הגפילטע לרבעים, הוסיפה זית ותקעה בכל אחד כזה קיסם. הופה, כך הפך הגפילטע מדג פולני נרגן למתאבן קוקטייל אלגנטי. יחד עם זה הוגש מוס סלמון (יאממ יאממ) וסלט ביצים, במיוחד לשבדים נדירים כמו הבנזוג שאינם אוכלים דגים. ואז אירעה תקרית משעשעת. אמא של הבלונדה, שבדית חביבה ואלגנטית, הבחינה בקערית החזרת, ובמחשבת "בואו נטעם את הסלט הסגול המעניין הזה", העמיסה שלוש כפות גדושות על צלחתה. פורד, שקלט את הקטסטרופה המתהווה, הזהיר אותה מייד שזה חריף, אבל אמא של הבלונדה החליטה כנראה לא לתת לאף אחד להבהיל אותה, ונפנפה אותו באדישות. אמא של פורד, שקלטה שאם היא לא עושה משהו המחותנת שלה תאבד את דרכי הנשימה באף, גייסה מייד את אבא של פורד, שאמר בבהלה "הוט! הוט! דונט איט!". בלית ברירה החזירה אמא של הבלונדה כף אחת של חזרת לקערית, נותרה עם ערימה די מכובדת על הצלחת, ותקעה בהם מבט של "נו, עכשיו זה בסדר?". כאן נחלצה הבלונדה ואמרה לאמא שלה בלי שטויות "אמא, לא!". כבר נזכרתי בסצינה המפורסמת ההיא ב"צ'ארלי וחצי", עת טועם המחותן האשכנזי את הסחוג ועומד להתעלף, אבל אמא של הבלונדה נכנעה בסוף וויתרה על הביס גדוש החזרת.

 

אחרי זה הגישה אמא של פורד מרק עוף, עם אטריות וקניידלך. מרק עוף כבר כולם הכירו, זה יש גם בשבדיה, ואמא של פורד רק הסבירה מה זה קניידלך.

 

לקראת הבשר כולם כבר אחזו בבטנם (ואם זה לא סדר אמיתי אז מה כן?). בינתיים, הבנזוג, שישב מול החבר של האחות של הבלונדה, גילה שהחבר חובב כלכלה, ומייד פצח איתו בשיחה משמימה במיוחד. "מה פתאום הם מדברים על הכלכלה המשעממת הזו?" תהתה אחותה של הבלונדה, ולי לא היה נעים להודות שזו אשמת הבנזוג, שיש לו כישרון לאתר את נושא השיחה הכי משעמם ולהדביק בזה את שאר הגברים שבסביבתו (בארוחת הערב אצל שרה האיטלקייה, קמנו שרה ואני לשנייה מהשולחן, וכשחזרנו היו הבנזוג והחבר שלה עסוקים בשיחה על מניות. מה זה? תהתה שרה, ואני התנצלתי בשמו של הבנזוג).

 

אחרי הארוחה, מלאים לגמרי, פורד הסיע אותנו הביתה!! יש!! ובכך נגמר הסדר הראשון של הבנזוג. היה קלאסי. תודה פורד (או כמו שקוראים לך במשפחה – פורדי).

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/4/2005 00:32   בקטגוריות ישראלית   
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/4/2005 23:17

 

 


 

ארוחה איטלקית בשטוקהולם

אם אתם רעבים, ואם אתם לא אוכלים חמץ בפסח, אולי לא כדאי שתקראו את הפוסט הבא.

 

אתמול בערב היינו הבנזוג ואני בארוחת ערב אצל שרה האיטלקייה והחבר שלה. הבנזוג, שבתיזמון מופלא חלה בדיוק לפני המסיבה הליטאית, החלים דרך נס מייד כששמע על הארוחה האיטלקית. ולא רק זה, הוא אפילו לבש חולצה עם כפתורים בלי שאמרתי לו, שזה פעם ראשונה שאני רואה. נו, בכל זאת, הוא מגשים את חלומו לאכול ארוחה שאיטלקייה אמיתית עמדה והכינה בשבילו.

 

שרה והחבר שלה גרים על אי קטנטנן ועמוס בניינים. הבניין שלהם הכי גבוה, מה שמקנה להם נוף מהמהם של מאה שמונים מעלות על שני כיווני אוויר של שטוקהולם, כולל מרפסת שצופה אל האופק. נחמד, אמר הבנזוג בקינאה, בעיקר בגלל שהנוף בדירה שלנו מגיע ישירות מדירת השכן. החבר של שרה הוא כלכלן חובב פנג שווי, והדירה, אם כן, זורמת להפליא, מרוהטת בדברים בהירים, ומאוד נעימה. את ההרגשה הנינוחה השלימה מוסיקה ספרדית ואיטלקית, ומרטיני רוסו ביד. נעים.

 

הבאנו איתנו לארוחה בקבוק קיאנטי, אבל שרה מתברר שמרה לארוחה יין מיוחד – כשהיא עברה לשבדיה, היא פשוט נהגה באוטו שלה מאיטליה לשבדיה, ובבגאז' היו איתה שני ארגזי יין איטלקי מהסוג שהיא הכי אוהבת. למנה הראשונה שתינו אם כן יין ברברסקו, שזה, הסבירה לנו שרה, ממש מאותו מחוז כמו בארולו! הבנזוג ואני הנהנו בחוסר ידע מוחלט, אבל בהחלט אהבנו את היין.

 

ומה היה באוכל? מנה ראשונה אנטי פסטי: פרוסות חצילים עם עגבניות ומוצרלה בתנור (כלומר בעצם, פיצה על חציל), שהיו טעימים. לצד זה – נקניק פרשוטו מגולגל סביב גבינת ריקוטה שהוקצפה עם חלבונים של ביצים. מעולה! הפרשוטו הוגש עם נתחי אבוקדו מתובלים, שזה שילוב מצוין, מתברר.

 

אחרי זה היתה מנת ביניים – שרה הסבירה שבאיטליה הפסטה היא לא המנה העיקרית, אלא מנת ביניים בין המנה הראשונה והעיקרית. מנת הביניים היתה איפה לזניה. לזניה כמו שצריך. בלי כל מיני קשקושים. לזניה עם בשר, עגבניות ורוטב בשמל. יאממ יאממ. "זו הלזניה הכי טעימה שאכלתי אי פעם", אמר הבנזוג, וזכה למבט פולני נעלב ממני.

 

לקראת המנה העיקרית קם החבר של שרה והלך להביא בקבוק יין חדש. כשחזר תקעה בו שרה מבט כועס ואמרה לו "נו באמת, זה יין לעגל?" והוסיפה עלבון עסיסי באיטלקית לחוסר חוש הטעם של השבדים. החבר שלה בלע את העלבון בענווה, ושלושתנו, חבורת פרימיטיביים חסרי הבנה במזון ראוי, ישבנו וחיכינו לשרה, שחזרה מהמטבח עם המנה העיקרית ועם יין ראוי. המנה עצמה: פרוסות עגל דקות עם גבינה ופרשוטו מעליהן. זה הוגש עם עגבניות בבזיליקום ושמן זית. הבנזוג מיצמץ בשפתיים, ואני מודה שהפולניות החילה להשתלט עליי: הוא קצת נראה נהנה מדיי. ומה הבישול שלי? עז?

 

לקראת הקינוח כבר הייתי נכונה לחנוק את הבנזוג. שרה עשתה טירמיסו. אני מודה, הטירמיסו הכי טוב שטעמתי בימי חיי, כולל זה של אורנה ואלה. אבל הבנזוג היה על סף לנטוש אותי ולהתחנן לפני שרה שתעבור לזרועותיו הלבנבנות. נו באמת. התחשק לי להוריד לו בקבוק על הראש (ליקר אגסים איטלקי, שהוגש יחד עם הטירמיסו. מעולה).

 

 

אז ככה חוגגים בליטא

ביום שבת האחרון הלכתי לבד למסיבה של חברתי המקסימה אגנה, אחרי שהבנזוג הודיע שהוא חולה ולא יכול להצטרף (אם הוא רק היה יותר משכנע ונשאר, נגיד, במיטה, במקום בכורסה עם הפלייסטיישן).

 

האמת, לא ציפיתי להרבה. אגנה במקור מליטא, החבר שלה שבדי (שלט'ס פייס איט, גם הם לא תמיד טיפוסים כל כך עליזים), והחברות שהיא הזמינה למסיבה גם הן ליטאיות. הנחתי שיש לחברות שלה חברים שבדים, אבל התברר שהמסיבה הרבה יותר בינלאומית מזה: אחת החברות שלה בכלל נשואה לבחור צרפתי, וחברה אחרת נשואה לטורקי. יצא שהיינו חמישה ליטאים, שלושה שבדים, צרפתי אחד, טורקי אחד וישראלית אחת.

 

האוכל הפתיע לטובה. אף פעם לא אכלתי אוכל ליטאי לפני, אבל בתור אחת ששורשיה נעוצים בין פולין, רוסיה והונגריה, לא ציפיתי להפתעות גדולות. מה אני כבר אקבל? מרק עוף? רגל קרושה שבטח יקראו לה רגלס קרושס? (אה, טוב, זו פראפרזה על בדיחה שאתם בטח לא מכירים. בליטא יש רגשות לאומיים חזקים במיוחד, והם תמיד מקפידים להצהיר שליטאית ורוסית זה שתי שפות שונות לגמרי. אבל מה לעשות שחצי מהמילים בליטאית זה כמו המילה הרוסית, רק מוסיפים ס' בסוף?  אז יש כל מיני בדיחות ברוסית על ליטאית. ותודה לדימה שסיפק לי את הבדיחה המקורית). רק שממש התבדיתי. אגנה הכינה סלט ליטאי, שהיו בו, ואני מקווה שאתם יושבים, גרגירי פול. יחד עם קוביות לחם מטוגן בשום וקוביות גבינה. לא ביזאר? חוץ מזה היה אוכל יחסית בינלאומי, כלומר איטלקי, ועוגת יום הולדת ליטאית: מכינים הרבה הרבה קרפים. שמים קרפ אחד, מורחים קצפת, שמים על זה קרפ, מורחים יוגורט פירות יער, שמים קרפ שלישי, מורחים קצפת, וכו, משהו כמו עשר שכבות. יוצא טעים מאוד.

 

אחרי שכולם שתו ואכלו קצת (דגש על השתו), השתררה דממה. הליטאים, מתברר, ממש כמו השבדים, לא דברנים גדולים. "למישהו יש רעיון למשחק? " שאלה אגנה. דממה. טוב, חיכיתי קצת עד שכולם יחשבו, וכשאף אחד לא עלה עם רעיון שאלתי אם הם מכירים את משחק האמת והשקר. הם לא הכירו. נו, כיאה למדיניות הכיבוש שלי, אם אף לא לוקח בעלות – אני מודיעה מייד שזה ישראלי. וכך הצגתי לפניהם את "משחק האמת והשקר הישראלי": כל אחד מספר שני סיפורים. אחד אמיתי, אחד שקר. הקהל צריך להחליט מי אמיתי ומי שקר. דווקא יצא ממש מעניין.

 

חוץ מזה היו כמה רגעים באמת לא קשורים (הטורקי ניגש אליי ומתוודה על אהבתו למוסיקת כליזמר. אני בוהה בו בהלם והוא מסביר: יש לי איזה מאה דיסקים של מוזיקת כליזמר. אני לא מוצאת מילים עוד שעה אחר כך) וקצת דעות קדומות (דו שיח כזה:

אחד השבדים: את באמת מישראל?

אני: כאילו דה.

השבדי: אז איך זה שיש לך שיער חלק?

אני: ???

השבדי: לכל הבחורות הישראליות יש שיער מתולתל.

מאיפה לעזאזל הוא קיבל את הרעיון הזה?)

 

וגם באמצע הערב הופיע דריוס, ידיד ליטאי של אגנה, שמסתבר שתה גם לפני שהגיע למסיבה. ואחרי שהוא פצח בשיר שיכורים קולני הוא נזרק החוצה (ליטרלי נזרק). קטעים. סה"כ היה עליז יותר משציפיתי.

 

האירוע הבינלאומי הבא: הבנזוג ואני מוזמנים לארוחת ערב בביתה של שרה האיטלקייה. יוהו!!!

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/4/2005 13:56   
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/4/2005 12:27

 

 


 

בשר טרי

היום קיבלנו קבוצה שלמה של תלמידים חדשים. פשוט הלימודים בכיתה מתנהלים במחזוריות מסויימת: אחת לחודש יש מבחן, שנקרא "מבחן לאומי" או משהו כזה, וזה המבחן המסיים של הקורס, שלאחריו אמורה להיות לתלמידים מספיק שבדית למצוא עבודה ולחיות כאן. (יה רייט, כאילו שמהגרים מוצאים פה עבודה). אניווי, אחת לחודש ניגשים כמה תלמידים מהכיתה אל המבחן, ובכך מסיימים את הקורס. במקביל, כמה ימים אחרי המבחן, מופיעים בכיתה כמה תלמידים חדשים שעברו את מבחן הרמה אל הכיתה שלנו.

 

אז בשבוע שעבר נפרדה הכיתה מכמה דמויות מפתח, ביניהן פטריק האיטלקי (הבנות נאנחו בצער, המורות באנחת רווחה, שכן הוא לא סתם את הפה אף לא לשיעור אחד) ויורדן הספרדי (שאמנם לא דיבר הרבה אבל בהחלט העלה את המורל של הבנות). והיום קיבלנו את התלמידים החדשים. התיישבה הכיתה בנחת ובחנה את החדשים.

 

1. צרפתי אחד, גבוה, חטוב במראה ה"מדריך הסקי הצרפתי מהאלפים". בעל ריסים ארוכים שגרמו לכל מוכבדות המסקרה בכיתה להיאנח בקול רם. הוא מצידו, לא הפסיק לעפעף, מה שזיכה אותו מייד בכינוי "שרמנט", ומעכשיו ייקרא כך לנצח בכיתה. התברר גם שיש לו מבטא צרפתי כבד מאוד, אפילו יותר כבד משל פאטרי(ק), הצרפתי הקודם של הכיתה. למעשה, כשהוא אמר משהו בפעם הראשונה, החמאתי  לעצמי בלב שכל הכבוד לי איך אני מבינה צרפתית, ורק אחרי כמה שניות קלטתי שבעצם זה היה בשבדית, רק בביטוי צרפתי.

 

2. תאילנדית אחת. יפה מאוד. מטר וחמישים בקושי. רזה מאוד – אם היא שוקלת יותר משמונה עשרה קילו אני צנצנת. הבנות של הכיתה בחנו אותה בחוסר שביעות רצון בולט. הבנים דווקא נראו מרוצים.

 

3. פולנייה אחת. ועוד קוראים לה אולגה. בעלת חיוך חמוץ טבעי.

 

4. קנדי אחד, ראיין. בעל בלורית כסופה ומראה כובש. הבנות הנהנו בשמחה. אמה האמריקאית כבר הזמינה אותו לשבת לידה, "כי אנחנו שכנים". עלק.

 

5. רומני אחד, ניקולאי. בעל מבטא רומני כבד. רק אמר שלום וכבר ראיתי את סרג'יו קונסטנצה מול העיניים. נאלצתי להתאפק שלא לצחוק בקול רם.

 

6. ארגנטינאית, לורנה. יפה מאוד, וגם עושה רושם נחמדה. התיישבה בשולחן הקבוע שלי ושל שרה האיטלקייה. שמחנו לקבל אותה – שרה תמיד שמחה לקראת דוברי ספרדית, וכל מילה הן השוו בין איטלקית לספרדית. עד עכשיו, בין המילים שהן השוו – הכל אותו דבר. אה, ואם אני לא מוציאה ממנה מתכון לצ'ימיצ'ורי עד סוף הקורס, אני אראה בזה כישלון אמיתי.

 

7. עיראקית אחת, בעלת הפרצוף העגום ביותר שראיתי בימי חיי. נראתה כאילו היכה בה ברק כשהכירו בינינו בהפסקה ואמרתי מאיפה אני. הבטחתי לה שאני לא מסוכנת לאנשים, בייחוד לא כשאני במצב רוח טוב.

 

זהו. פחות או יותר שמרנו על איזון – על דובר הצרפתית שסיים קיבלנו חדש, גם על הספרדית, ובמקום עימאד הירדני קיבלנו את העיראקית. נו, בול.

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/4/2005 19:35   בקטגוריות הכיתה המחופפת   
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של PucCa ב-1/5/2005 07:33

 

 


 

אחרי זה התגלגלנו הביתה. היה אוכל פשוט מעולה. "את טבחית מצויינת", החמיא הבנזוג לשרה בסוף הערב, והיא ענתה בצניעות "סי, סי". הבנזוג כבר עמד להחמיא גם לתמונות שתלויות על הקיר (היא ציירה בעצמה) ולחוש האופנה המדוייק שלה (מדובר בבחורה עם הכי הרבה סטייל שפגשתי בחיי. לא משנה מה אני אלבש, לידה אני מרגישה כמו אווזה חסרת אלגנטיות), כשרמזתי לו שאם הוא מוציא עוד מילה טובה אחת אני מקיזה ממנו דם נוצרי לבישולים של פסח. הלכנו הביתה סמי שיכורים, אבל מרוצים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/4/2005 17:00   בקטגוריות ומה אוכלים?   
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Ford Prefect ב-25/4/2005 00:03

4/2005

מבריזן

התיכנון לסופ"ש הזה כלל שני אירועים שאפשר להחשיב כאירועים מצד הכלה: הערב היינו אמורים ללכת למסיבת יום ההולדת של חברתי אגנה, ומחר בערב אנחנו אמורים ללכת לסרט הישראלי שמציג פה בקולנוע, "אור". למרבה ההפתעה, הבנזוג לא הציב מכשולים בכלל, והסכים מייד ללכת למסיבה של אגנה (ולפני שאתם חושבים למה שלא יסכים, ראוי לציין שאגנה סיפרה לשנינו בהתלהבות שהיא מזמינה את כל חברותיה וחבריה הליטאים למסיבה, ושזו תהיה מסיבה בנוסח ליטא. אפילו אני כבר תהיתי אם יש דרך לצאת מהמאורע המזרח אירופי בלי להעליב אותה), וגם לסרט הישראלי. ציינתי לעצמי לשבח את התנהגותו המופתית.

 

אוח, התמימות. היום בבוקר קם הבנזוג, חזר אחרי רבע שעה למיטה, והצהיר בקול עצוב: "אני חולה". ברגע הראשון לא קישרתי בין אירועי סוף השבוע למחלה הפתאומית, ושאלתי בדאגה כנה מה לא בסדר. הבנזוג נראה חוכך בדעתו: "יש לי, אממ, קצת כאב בגרון. ו.. כן, נזלת!" (משיכה באף להראות שיש מה, ומייד אחרי זה שיעול פאתטי). אמונה על חוק ה"רק אם יש חום לא הולכים לבית הספר", בדקתי אם יש. אין. אהה. אבל לכי תוכיחי עכשיו שהוא מתחזה לחולה רק בגלל שהוא לא רוצה ללכת למסיבה הליטאית ולסרט הישראלי.

 

יצא שהבוקר הכנתי לו ארוחת בוקר למיטה (כי הרי הוא חולה) שלאחריה הוא קם כאילו כלום לצפות בדיוידי של ג'קי צ'אן (הוא קנה איזה עשרים, ומתפלא כל פעם מחדש כשאני לא רוצה לראות את זה איתו), וצרך עוגיות ותה בכמויות (אני הגשתי, הוא הרי חולה), ואחרי שאכל את רוב העוגיות הוא הצהיר שהוא לא רוצה צהריים, "כי ככה זה כשחולים, אין תיאבון". כאילו זה לא מאה העוגיות שהוא אכל שסתמו לו את התיאבון.

 

רררר. עושה רושם שאני הולכת למסיבה של אגנה לבד. ואני לא מכירה שם אף אחד חוץ מאגנה והחבר שלה, רק שהם יהיו עסוקים עם עוד שלושים האורחים האחרים שלהם, הליטאים. אוף.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/4/2005 17:08   
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-17/4/2005 17:24

 


עברית בשטוקהולם

עיון קצר בעיתון של היום העלה שני דברים מפתיעים:

 

1. בסופ"ש הזה יתקיים פה פסטיבל קולנוע יהודי (מה שזה לא יהיה. אני מקווה שזה לא איזה "קוני למל בקהיר").

 

2. הסרט הישראלי "אור" יוצג פה בקולנוע החל מהסופ"ש הזה. מישהו מכיר, שמע? שווה לשלוח את כל החברים מהכיתה לראות?

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/4/2005 17:47   בקטגוריות ישראלית   
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של רון ב-17/4/2005 08:47

 


אבודים או נואשות

מאז שנגמרו פה העונות של "24" ו"עמוק באדמה", שקועים הבנזוג ואני בשתי סדרות: "אבודים", ו"עקרות בית נואשות". שתיהן מצויינות. על "אבודים", שעוסקת בקבוצת ניצולי התרסקות מטוס על אי בודד, כבר כתבתי, ועל עקרות בית, שעוסקת בסודות האפלים של הפרברים המושלמים של ארה"ב, אני עוד אכתוב. אבל עכשיו אני שומעת שהן מגיעות גם לישראל, וסוף סוף אני אוכל לדסקס את זה עם חברות שלי.

 

אבל זהו, שמתברר שלא אוכל לדסקס את שתי הסדרות עם אותה חברה. מתברר שבעוד "עקרות בית" תשודר ב"יס", "אבודים" תשודר דווקא ב"הוט".הבחירה קשה. היום למשל התלבטנו הבנזוג ואני מה לראות קודם, את הפרק של "אבודים" שהקלטנו או את "עקרות בית". ובאמת לא יכולתי להחליט ביניהן. ואצלנו זה בסה"כ היה מה נראה קודם, לא מה לא נראה בכלל. אבל בכל מקרה, לא משנה מה יש לכם – אל תפסידו את הסידרה החדשה. תענוג.

 

* ורק תהייה – אחרי כמה פרקים של אבודים, ששווים ללפחות איזה שלושה שבועות על האי, איך זה שבעוד כל הגברים כבר צימחו זקנים, הבנות עדיין מגולחות ומשועוות למשעי? אתם רוצים להגיד לי שהגבות של קייט זה טבעי? פחחח.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/4/2005 00:12   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של PucCa ב-16/4/2005 11:21

 


מפגש פיסגה

סיפורו של פורד, על מפגש הפיסגה בין ההורים שלו להורים שלה שיקרה בקרוב, העלה בי זכרונות משועשעים מהביקור של ההורים שלי אצל אמא של הבנזוג.

 

במשך כל השבוע שלפני המאורע ההיסטורי של ארוחת הערב הציקה לי אמא שלו בשאלות: איזה בשר מותר? ומה היה העניין הזה עם החלב, אסור לערבב? מה זאת אומרת? ואם החלבי לא מעורבב עם הבשר רק עומד בצלחת לידו, זה בסדר? כמה שאמרתי לה שמותר הכל, שההורים שלי לא דתיים, ושתפסיק להטריח עצמה עם שאלות מלחיצות כאלה, לא עזר. כלומר, עזר קצת, היא הפסיקה להתקשר אליי, אבל הבנזוג דיווח שעכשיו היא מטרידה אותו בשאלות כשרות, והוא, כידוע, לא רב גדול.

 

השיא הגיע עת דיווחה לי אמא שלו שהיא חיפשה חנות כשרה. באי שהיא גרה בו אין כמובן, והיא ממש שקלה לנסוע אל העיר הקרובה (שעה וחצי נסיעה), גטבורג, שגרנו בה אז, כדי לקנות בשר כשר. זה היה מפתיע, שכן אפילו לא ידעתי שיש בגטבורג חנות כשרה. בכל מקרה, אסרתי עליה לעשות את זה והבטחתי לה שההורים שלי לא ידרשו תעודת כשרות, רק עוד רוטב.

 

היום הגדול הגיע. ההורים שלי, שהגיעו יום קודם לשבדיה, ואנחנו, נכנסנו אל האוטו שהם שכרו (אאודי איי-6. איזה תענוג היה לנהוג. וזו גם היתה הפעם היחידה שנהגתי בשבדיה) ונסענו אל האי. אמא שלו הכינה את הבית וכיבתה את כל האורות למעט שני נרות (ככה זה השבדים, אוכלים בחושך, כאילו לא מספיק מדכא פה). ההורים שלי התיישבו אל השולחן, ואמא שלו פצחה בנאום הבא: "רציתי מאוד להשגיח על עניין הכשרות, לא להגיש לכם בשר שאתם לא אוכלים או משהו מעורב בחלב, ולכן החלטתי לעשות ארוחה כשרה, ולהגיש דג במקום". על פניו של אבא שלי , שתמיד יבחר בשר על פני כל דבר אחר, נרשמה בבירור אכזבה שבמקום סטייק הוא הולך לקבל איזה סלמון, אבל אמא שלי זכרה להנהן בנימוס ולהודות לה על ההתחשבות, אפילו שלא היה צריך. "אז למנה עיקרית נאכל סלמון בשמנת", הצהירה אמא שלו בשמחה, והוסיפה: " ולמנה ראשונה – שרימפס"!

 

שתיקה. ההורים שלי מנסים למחוק את החיוך שעולה להם, הבנזוג מתעלף מצחוק בצד. "משהו לא בסדר?" תוהה אמא שלו. "גם שרימפס זה לא כשר!" קורא הבנזוג בחיוך נקמני (הוא די כעס עליה שהיא הכינה דגים, שהוא לא אוכל). אבא שלי מנסה לעודד אותה: "אנחנו דווקא אוהבים שרימפס". ואמא שלו פוצחת בהתנצלויות ללא סוף. עד היום, שנתיים וחצי אחרי, אחת לכמה זמן, מתפלקת לה התנצלות על זה שהיא הגישה שרימפס. כמה שאני אומרת לה שההורים שלי דווקא אהבו מאוד את האוכל, כלום לא עוזר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/4/2005 18:47   בקטגוריות פאדיחות   
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-16/4/2005 15:48

 

 

4/2005

הרהורים קולינריים

טוב, פטריות הפורצ'יני כבר בקערית המים, הכרישה מתייבשת מהמים שניקו אותה, ויש לי זמן קצר לכמה אנקדוטות קולינריות.

 

 


 

 

ביום שישי הלכנו עם שרה האיטלקיה והחבר שלה למסעדה האיטלקית היחידה בעיר ששלושת האיטלקים בכיתה הסכימו שהיא טובה. צריך לציין עוד לפני זה שהבנזוג ואני, שנינו אוהבי פיצה גדולים, לא אכלנו פיצה מאז הביקור האחרון בישראל. למה? כי הפיצה פה על הפנים, זה למה. ככה זה כשרוב המקומות שמוכרים בהם פיצה נקראים מסעדת פיצה-קבב, והקבב השבדי הוא אגב שוארמה, והמהגרים שמחזיקים אותם לא מגיעים מאיטליה.

 

אז שנינו היינו מורעבי פיצה, וכשסיפרתי לבנזוג ששלושת האיטלקים של הכיתה דיווחו על פיצה טובה, הוא פצח בתחינות "אז בואי נצא איתם לארוחת ערב" וכו. אז ככה קבעתי בסוף עם שרה והחבר שלה. וזו היתה קצת בעיה, כי שרה סיפרה לי שלחבר שלה כבר יוצא מהאף אוכל איטלקי, כי זה מה שהיא מבשלת גם בבית, ואם זה לא לתת אגוזים למי שאין שיניים, אז מה כן, אבל בסוף הוא הסכים לצאת למסעדה איטלקית, והלכנו.

 

המסעדה בהחלט איטלקית. דגל איטליה ענק מעל הדלת, עובדים איטלקים, אקוסטיקה מזעזעת וסועדים קולניים (איטלקים, ברור שאיטלקים). איך שנכנסנו אץ אלינו בעל המקום, והוא ושרה פצחו בשיחה קולנית באיטלקית. "למה הם רבים"? לחש לי הבנזוג, כאילו שאני מבינה איטלקית יותר ממנו, אבל החבר של שרה משך בכתפיים והרגיע אותנו: "הם לא רבים, הם רק אומרים שלום". (אגב, אותו דבר שמעתי מאנשים שלא מבינים עברית שביקרו בישראל פעם ראשונה – כולם חשבו שאנשים רבים סביבם, עד שלמדו שככה זו פשוט העברית והאנשים כאן. קולניים).

 

הזמנו בירה איטלקית, ושרה הודיעה לנו שיש לנו מזל, היא וידאה שאנטוניו היום במטבח, כי רק הוא הרי אופה פיצה ראויה, כל השאר, היא החוותה בדרמטיות, פפףף, זה לא פיצה זה. הבנזוג ואני רק התמלאנו יותר ציפיות. אז לקחנו פיצות (הוא את הצמחונית, עם חצילים, קישואים ופלפלים קלויים, ואני עם נקניק איטלקי ועגבניות) ועוד לפני זה לקחנו מנות ראשונות. הבנזוג הלך על קפרזה (מה שקצת מעליב, כי את זה אני עושה לו בבית בעצמי, ועוד יותר משוכללת) ואילו אני, כמובן, הלכתי על קרפצ'יו. וזה, להבדיל מקרפצ'יו אחרים שאכלתי בשבדיה, היה אחד הקרפצ'יו המצויינים שאכלתי בחיי. פיסת בשר שעל אף שהיתה דקה היתה ממש בשרית ועסיסית, ובדיוק התיבול הנכון מלמעלה. יאממ יאממ.

 

גם שרה לקחה פיצה, ואילו החבר שלה הכריז שעל גופתו הוא אוכל שוב פיצה, והזמין איזו פסטה. (הבנזוג, שתמיד רצה חברה איטלקייה, בהה בו בתדהמה כשהוא התלונן שהחברה האיטלקייה שלו כל הזמן אופה לו פיצות בבית. כבר ממש יכולתי לראות איך הוא שוקל להציע לו להחליף חברות לאיזו תקופה).

 

ואז הגיעו הפיצות. דקות (ככה אני אוהבת), רוטב עגבניות מצוין, ירקות טריים (כן, בשבדיה יש גם פיצריות שמגישות ירקות מקופסת שימורים על הפיצה שלהם. איכס), וריח מצוין. הן היו גדולות, ואף אחד לא הצליח לסיים את הפיצה שלו. לא היה מה לדבר על קינוח, שכן אם היה לי מקום הייתי דוחפת עוד ביס של פיצה. היה פשוט מעולה.

 

אחרי זה עוד נסענו לטיול רגלי באיזה אי ששרה והחבר שלה מכירים. היה ערב מצוין.

 

 


 

היום בכיתה נאנחה שרה: תיכננתי לאפות קנלוני בתרד וריקוטה, אבל בעוד באיטליה אפשר לקנות רוטב בשמל ראוי מוכן, פה שום רוטב בשמל מוכן לא שווה להוסיף למשהו שמבשלים, אז עכשיו אני צריכה להכין את הבשמל לבד. שאלה דיאנה המקסיקנית: ואיך את עושה את הקנלוני? "או, זה פשוט", ענתה שרה, ופצחה בהסבר לא פשוט בכלל. דיאנה ואני האזנו בשקיקה, וכששרה סיימה היא שאלה: "ואיך עושים גוואקמולי?" "או, זה פשוט", אמרה דיאנה, והכתיבה לשתינו מתכון לגוואקמולי.

 

כשנציגות איטליה ומקסיקו סיימו לדבר, הן הסתכלו עליי בציפייה. "רוצות מתכון לשניצל?" מלמלתי, שהרי אני לא יכולה לעבוד על איטלקייה שהמתכונים האיטלקים שלי הם ישראלים. בסוף נתתי להן מתכון לטראפלס. מה, זה כבר מאומץ בישראל, לא?

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/4/2005 20:20   בקטגוריות ומה אוכלים?   
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של רון ב-14/4/2005 12:32

 

 


 

יש לי גלידה הכי טובה

בכריסמס האחרון נתנה לנו אחותו שתי מתנות. לפני שאתם מתרשמים, ראוי לציין שבמשפחה שלו נותנים מתנות בכריסמס במספרים דו ספרתיים בלבד, ורצוי כאלה יקרות. ואילו שתי המתנות האלו, שגם היו קטנות במיוחד (נר ריחני קטן לי, ועוד בריח נרקיסים, כזה שאני לא מוכנה להריח גם בטבע, אז בטח לא אצלי בבית, ולבנזוג מגנט למקרר), בלטו בעליבותן במיוחד לאור זה שהיא העניקה לאמא שלה ארבע עשרה מתנות (ספרנו!), לאבא שלה עשר ולחבר שלה יותר מעשרים (הפסקנו לספור). וגם על רקע זה שאנחנו הענקנו לה ולחבר שלה מגוון יפה של מתנות, כל אחת מהן עולה יותר מנר ומגנט.

 

זו היתה פאדיחה רצינית שלה, וכולם בחדר נעו על מושבם באי נוחות (חוץ מהבנזוג, שנע על מושבו בכעס). יש לציין שברקע יש גם מערכת יחסים עכורה משהו בינה לבינינו, אז בכלל כולם חששו לדבר. על כל פנים, מסתבר שהיא באמת הרגישה רע עם האירוע הזה, כי לא מזמן הוזמנו הבנזוג ואני לארוחת ערב אצלם בבית, ושם, אחרי הארוחה, היא הושיבה את שנינו בסלון, פצחה בנאום שהיא מצטערת על המיסאנדרסטנדינג בכריסמס, ושלפה שלוש שקיות ענק עמוסות מתנות כריסמס מאוחרות. הבנזוג ואני נותרנו בהלם קמעא, ופשוט שתקנו נדהמים במשך כל זרם המתנות הארוך והיקר מדיי שהיא המטירה עלינו.

 

בין היתר, קיבלנו מכונת גלידה ביתית. וקנקן תה זכוכית של בודום, כזה שתמיד רציתי (טוב, תמיד מאז שהפכתי לעקרת בית משמימה בשבדיה), מהסוג ששופתים תה בתוכו והכל אסתטי, ועוד המון דברים שווים.

 

מכונת הגלידה העלתה בבנזוג זכרונות וגעגועים לימי הזוהר שלו כסטודנט בסטנפורד. שעות הוא בילבל לי את המוח על גלידת התותים המעולה והטובה בעולם שהוא והחברה שלו דאז  עשו ביחד, ואיך התותים בקליפורניה גם יותר טעימים וגם יותר זולים, ואיך אחרי הגלידה הוא היה יוצא לגלוש (שכן לפני שהפך לבטטת הכורסה החיוורת שהוא היום היה הבנזוג גבר שבגברים, גולש שזוף ושרירי), ואיך כל הסטודנטים במגורים שלו היו רודפים אחרי הגלידה שלו, בלה בלה בלה. בסוף החלטתי שלמה לא לנצל את זה לטובתי, והזמנתי אותו להוכיח את מה שהוא אומר. הבנזוג דווקא התלהב, ולמרות שכבר היה מאוחר פסע לפני שעה למטבח נחוש להראות לי שבן אנד ג'ריס צריכים להרגיש מאויימים מהפלא השבדי החדש. אני מאוד מעודדת יוזמות כאלה אצלו, אך בהצצה למטבח חשכו עיני: אמון על חוק ה"אם מישהו מבשל השני שוטף" השולט אצלנו, הירשה הבנזוג לעצמו להתפרע, ופחות או יותר השתמש בכל קערה, מיקסר, בלנדר וסכום שיש במטבח. כיוון שכולם מוכתמים בקצת תותים, זה נראה כאילו המטבח שלי מדמם עצמו למוות מכל פינת שיש/שולחן. ואחרי שאוכל את הגלידה המעולה, אמצא את עצמי מקרצפת את המטבח בשאר הערב. מה יש לומר, איט בטר בי וואן הל אוף גלידה.

 

ולבינתיים, ככה נראו מתנות הכריסמס מתחת לעץ ובאיזורו. (היו השנה בבית מאה וחמישים מתנות. טבעי שלא כולן נכנסו מתחת לעץ הקטן).

 

 

 

*תוספת מאוחרת:

 

הגלידה אכן היתה מעולה. באמת. ובדרך כלל אני לא אוהבת גלידת תות.

המטבח, לעומת זאת, זה סיפור אחר. ככה הוא נראה, לא נגעתי (אבל תיכף אגע, ועוד איך).

 

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/4/2005 01:05   בקטגוריות ומה אוכלים?   
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/4/2005 14:26

 

 


 

מידע חשוב לגברים

You know how women call men that are not good in bed? "Just friends".  *

 

*הייד מסביר לפורמן למה הוא בצרות אחרי הפעם הראשונה והכושלת שלו עם דונה.

 

בכלל, "מופע שנות השבעים" (כל יום שידור חוזר של הסידרה בערוץ 4 השבדי, מידע שימושי לכולכם, אני בטוחה) הופכת לאט לאט לסיטקום החביב עלינו בימים אלו (לא שיש איזשהו מתחרה רציני בארבעת הערוצים העלובים שאנחנו קולטים: שני ערוצים ממשלתיים, קרי כמו רשות השידור רק מחולק לשניים, ערוץ 4, מסחרי אך מלא ברובו בריאליטי שואוז נבובות, והערוץ הפיני, שמשדר אך ורק בפינית, אפילו לא סדרות באנגלית עם כתוביות בפינית. רק פינית. ססאמק). כבר עברנו למצב שאנחנו מקליטים את הסבנטיז כדי לא להפסיד פרק, ומנהלים ויכוחים על מי יותר יפה, דונה, ג'קי או לורי (ברור שדונה) ומי הכי שווה מהבנים (טוב, ברור שקלסו. אם הוא רק לא היה כל כך טיפש בסידרה, ויותר אשטון קוצ'ר חובב הנשים הבוגרות).

 

וחייבים לסיים את הפוסט הזה ב

 Hello Wisconsin!!

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/4/2005 20:14   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/4/2005 23:47

 

 

החטא ועונשו

לפני כמה שיעורים עסקנו בכיתה בחוק השבדי. התרגיל היה כזה: מגנוס המורה מקריא מקרה פשע כלשהו, ובוחר תלמיד שיגיד מה לדעתו ההגדרה של הפשע, מה העונש הראוי לפושע ומה העונש שהחוק השבדי יטיל עליו. זה התחיל בסדר, כמה עברייני מהירות קיבלו קנסות, ואיזה סוחר סמים נשלח לכלא.

 

 ואז הקריא מגנוס את המקרה הבא: "איש חוזר הביתה ומוצא את אשתו עם מאהב. בהתקף זעם הוא הורג את המאהב. הגדר את הפשע ובחר את העונש". מכל התלמידים שבעולם בחר מגנוס את אמין האלג'יראי לענות על השאלה הזו. אמין אמר: "אני לא חושב שזה פשע. אם כבר צריך להעניש את האישה". מגנוס, שלא מתמודד משהו עם בלת"מים, האדים במקצת ואמר בחשיבות "בשבדיה זה פשע. תבחר בין הריגה לרצח". אמין בחר הריגה. "תבחר עונש" הורה מגנוס. "מה הכי פחות שאפשר על הריגה?" שאל אמין. "שלוש שנים", אמר מגנוס. "אז שלוש", קבע אמין, והוסיף: "עם אופציה להשתחרר לפני".

 

בכיתה עברו ליחשושים שהעונש קל מדיי, וכמה אנשים, כולל אני והאיטלקים קראנו לעונש כבד יותר, כשאמין שאל פתאום: "ומה לגבי האישה?" מגנוס לא הבין מה הוא רוצה ממנו, אז אמין שאל: "האם בגידה בבן זוג נחשבת לפשע בשבדיה"? "לא, ענה מגנוס. "אז זה צריך להיחשב כפשע", קבע אמין, "גם לאישה שבגדה וגם למאהב". "סליחה???" התפלץ פטריק, האיטלקי, שהתחיל פחות או יותר עם כל בחורה תפוסה בכיתה, "מה פתאום?" "באיראן האישה והמאהב היו נחשבים לפושעים", ציינה שירין האיראנית פתאום. "ומה העונש?" התעניין מגנוס. "מוות", ענתה שירין. "בסקילה". בכיתה השתרר שקט, וכולם בהו בשירין, ובאמין, שהנהן מאחוריה בהסכמה. פטריק נראה מבועת משהו (וכנראה נדר בלב לא לנסוע לאיראן לעולם).

 

מגנוס ניצל את השקט לעבור למקרה הבא. "אישה מגיעה הביתה ומוצאת את בעלה עם מאהבת. היא הורגת את הבעל. עדי, הגדירי פשע ועונש". האמת, התכוונתי לתת עונש מירבי, אבל ממש התחשק לי לעצבן את אמין. אז אמרתי: "אין עונש. לאישה מותר". פטריק נחנק מצחוק, הסיניות ציחקקו בקול גבוה (תוך הסתרת הפה שלהן. זה מאוד משעשע לצפות בהן צוחקות) ושירין קראה "זה צדק!". אמין נהיה כל כך אדום שזה היה שווה את זה. אבל אחרי זה אמרתי שרק צחקתי.

 

היו עוד כמה מקרים מפתיעים. אחרי שקרא להעניש בחומרה את הבעל שהרג את המאהב, הפתיע פטריק כשנתן עונש קל במיוחד למישהו שפצע מישהו שהטריד את אחותו. "אם אני הייתי עכשיו בבית בנאפולי ומישהו היה מטריד את אחותי כבר הייתי מוציא סכין", הסביר בטון של "מה, ברור" לכיתה ההמומה. שרה האיטלקייה מיהרה להבהיר שזה רק פטריק ככה, לא כל האיטלקים… ואחרי זה יואן הסינית שפטה למוות (!!) מישהו שהבריח הרואין. מגנוס שאל בעדינות אם היא לא חושבת שזה קצת מוגזם, ויואן אמרה, "לא, למה?". היה שיעור מצחיק.

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/4/2005 19:55   בקטגוריות הכיתה המחופפת   
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של נעה.. ב-7/4/2005 16:22

 

 

אם יש בעיה או פשע חדש

את הספרות הרוסית גיליתי מאוחר. עשיתי רק שתי יחידות בספרות, וקריאת החובה שלנו לא כללה את דוסטוייבסקי או טולסטוי (קריאת החובה שלנו כן כללה אגב ספרים ישראלים כמו "גיא אוני" או "תרנגול כפרות" שקראתי בנשימה עצורה ובלי ללכת לישון עד שסיימתי, וכשבכיתה שלי התלוננו שה'ספרים משעממים' פשוט לא הבנתי על מה מדברים. עד היום אני זוכרת קטעים בעל פה משני הספרים). וכנערה פחות נמשכתי לקרוא ספר שכל כיתת המגמה הספרותית התלוננה עליו, אז לא נגעתי בספרים הרוסים.

 

איזו טעות. כבר הייתי בת עשרים וחמש, נדמה לי, כשהתחלתי. וכל ספר כבש אותי יותר. "אנה קארנינה", למשל. לא יכולתי שלא להיזכר בספר שדווקא כן קראתי בילדות (ורק אני בערך, כי הרבה אנשים בכלל לא שמעו עליו) בשם "שאול ויוהנה". זה אפוס ענק, שאול ויוהנה, שלושה כרכים עבים על שתי משפחות יהודיות בגרמניה של עליית הנאצים, ובכלל לא דומה לאנה קארנינה, אבל יש קטע אחד שזכור לי במיוחד: הנערה יוהנה מתבקשת להשגיח על סיר האורז המתבשל של אביה הגוסס, והיא, מלאת גאווה שהיא יכולה לעזור במשהו בשביל אביה, מסכימה בשמחה. אך, יוהנה קוראת תוך כדי את "אנה קארנינה", ומובן שהיא שוקעת בספר עד שהיא שוכחת מהאורז, שנשרף. ככה זה לקרוא את "אנה קארנינה", והרבה שנים אחרי הספר הזה, כשסוף סוף קראתי אותו בעצמי, נזכרתי מייד ביוהנה לוי הקטנה.

 

או "האמן ומרגריטה". ספר שתופס בך ומלמד אותך מה זה לחשוב ללא מסגרת, כשהכל יכול לקרות. ומי כתב אותו? מיכאיל בולגקוב, שהיה תפוס כל כך בתוך מסגרת שלא הרשתה לו אפילו להגשים את חלומו ולנסוע לטייל מחוץ לרוסיה. סטאלין היה אכזר גם לסופרים שאהב. ושוב, מייד נזכרתי בספר אחר, זה שנמצא קבוע בפיסגת רשימת הספרים שאני הכי אוהבת, "רומן רוסי". שם בולגקוב החתול הופך מחתול תפנוקים רוסי למפלצת שמאיימת על כל הכפר. בדיוק התפיסה של בולגקוב, ומי אם לא מאיר שלו יידע לומר את זה כמו שצריך.

 

לא מזמן סיימתי את "גמביט טורקי", והרבה לפניו סיימתי את "עזאזל", שניהם של בוריס אקונין (שם עט של פרופסור לספרות בעל שם ארוך הרבה יותר). מדובר בספרים הראשון והשני בסדרת ספרי בלשים, שהגיבור הראשי בה הוא אראסט פנדורין, צעיר חסר אמצעים אך בעל כישורי בלשות, שחי ברוסיה הצארית, שלושים שנה לפני המהפכה הבולשביקית, בדיוק כמו הרבה מגיבורי הספרות הרוסית הקלאסית. אני לא אכתוב הרבה על העלילה, בעיקר כי אני לא רוצה לחטוא בספוילרים, מאחר והרבה חברות שלי עוד מתכננות לקרוא את הספר הזה. אני רק יכולה לומר להן: לכו על זה, ומהר.

 

אקונין הוא פרופסור לספרות ולבלשנות. ככזה הוא מומחה גדול בספרות הרוסית ובמילים. הספרים שלו הם תענוג לחובבי קריאה. כל משפט בו מזכיר לך אווירה של ספר אחר שקראת. הרבה רמזים לסופרים מפורסמים, לחיי התרבות של רוסיה ולמה שיקרה מאוחר יותר. אקונין לא מתבייש לצאת ב"נבואות" על העתיד ("אם לא נחתוך את זה עכשיו, הבולשביקים האלה עוד יעשו פה יום אחד מהפכה!" מזהיר אחד הגיבורים ב"עזאזל". באמת, אתה חושב?), שמשעשעות מאוד כשיודעים מה קרה בסוף, או סתם משפטים ממש מצחיקים, ואין כמו ספר שגורם לי לצחוק בקול רם כדי לזכות בציון גבוה במיוחד אצלי.

 

המהדורה העברית של הספר היתה מספיק נחמדה בשביל לספק לקוראים הפחות מבינים הסברים כמו כיצד מורכבים השמות ברוסית, מהו סדר הדרגות ברוסיה הצארית, או סתם הערות שעוזרות מאוד לא לפספס את הרמזים לסופרים או דברים מפורסמים בחיי התרבות הרוסית. לא רק שזה עזר לי, גם יכולתי לראות מה קורה כשזה איננו: בזמן שקראתי את "גמביט טורקי"  קרא הבנזוג את "עזאזל" בשבדית. הגירסה השבדית, בדומה למדיניות שירות הלקוחות הרווחת בשבדיה, לא טרחה לתת אקסטרה לקוראים. אז לא רק שהבנזוג התקשה לעקוב אחרי מי מהדמויות היא מי (כי לשמות הרוסים הרבה גירסאות, עם שם האב, שינוי בשם האישה וכו), הוא גם פיספס את כל הרמזים ליצירות אחרות שמוחבאים בטקסט. אחת לכמה זמן הוא עצר, גירד בקרקפתו ושאל אם אני אולי זוכרת מי זה היה הרוזן הזה, ואם זה אותו איש שהופיע מקודם. אין מה לומר, ההערות בעברית עוזרות המון.

 

ולא רק זה. ב"גמביט טורקי" מבסס אקונין את רוב דמויותיו על דמויות אמיתית מההיסטוריה הרוסית, תוך שינוי קל של שמותיהם. לקוראת ישראלית הדיוטא אין סיכוי לזהות, אבל ההערות בספר מסייעות. ההוצאה היתה מספיק נחמדה בשביל להוסיף בסוף הספר נספח תמונות של האנשים האמיתיים, עם הסברים מי הם היו בספר. אני, לפחות, עברתי תמונה תמונה, לראות אם דמיינתי אותם כמו שצריך. זה כיף, הוצאה שלוקחת את עצמה ברצינות.

 

לכן, לא היתה גדולה מהפתעתי לגלות שהמבקרים דווקא לא אהבו את הרעיון. כלומר, כש"עזאזל" יצא בעברית דווקא פירגנו לו כולם. את "גמביט טורקי" לעומת זאת, היה ממש אופנתי לקטול. המבקרים, נראה לי, קצת התבלבלו. הם התלוננו שזו לא ספרות טובה, אבל נו באמת, זה לא אמור להיות "מלחמה ושלום", זה אמור להיות בידור שקורץ ל"מלחמה ושלום". זה כל ההבדל. הגדילו לעשות כמה מבקרים שהתלוננו על התוספות של הספר. "למה צריך את כל ההערות האלה?" התלוננו הסנובים, שכנראה מבינים בעצמם את הרמזים לספרות, ושכחו שהספר מיועד גם לפשוטי עם שלא מזהים כל רמז לציטוט מפורסם של גוגול.

 

הגדיל לעשות המבקר של וויינט, שבהתחלה מתלונן שפנדורין הוא לא בלש מבריק, מתעלם מזה שזה לא עוד ספר הערצה לבלש כל יכול, אלא בידור תוך פתרון תעלומה. אבל תלונתו המוזרה ביותר היא ש"למה היה צריך נספח עם הסברים על השמות, דרגות ותמונות?" מה זאת אומרת למה? כי זה עוזר לקוראים פחות מוכשרים ממך לקרוא, כנראה. ויש אנשים שכן נהנו מהנספח הזה. התחושה מהביקורת הזו היא כאילו "אני רוצה לקטול את הספר, אבל אין לי ממש רעיון, אז בוא נקטול את הנספחים שההוצאה הוסיפה מטוב ליבה!". נו באמת.

 

בעברית יצאו כבר שני ספרים בסידרה. ברוסית תשעה. בשבדית חמישה. ידידי דימה, שקורא רוסית, סיפר לי שהסופר פירסם באתר האינטרנט שלו את הגירסה הרוסית של הספרים להורדה בחינם. איזה כיף להם. אז הוא כבר הרבה אחריי בסידרה. את זה עוד אפשר להבין, בכל זאת זה שפת המקור של הספרים. אבל המחשבה שהבנזוג עומד לעקוף אותי בסידרה, וברור לי שהוא יעשה את זה בחיוך זדוני תוך "וואי וואי את לא מאמינה מה קורה" זה מה שהורג אותי. נו מתי כבר יפרסמו את הספרים הבאים?

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/4/2005 16:44   בקטגוריות ספרים   
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   4 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/8/2006 21:24

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s