ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2005

 

שלום, אני עוברת

דירה מחר. ויש לי שבע שעות לישון. אחרי שהלילה ישנתי אולי חמש. אני קמה בשבע בבוקר, בשבת! בשביל לסחוב ארגזים!

 

איזה מלאך דימה, שהתנדב לעזור לנו. (למען הצדק ייאמר שגם רוית התנדבה, אבל לט'ס פייס, גם היא, כמוני, לא יכולה להרים את רוב הארגזים).

 

גיליתי תופעה מעניינת. הרבה אנשים אחרים הציעו לעזור לנו: אגנה והחבר שלה, דיאנה המקסיקנית והחבר שלה, כאלה. אני לא מצליחה לומר להם שכן, אנחנו צריכים עזרה. אולי בגלל שאני לא מרגישה מספיק קרובה אליהם? אולי בגלל שמישראלים אני מרגישה יותר נוח לקבל עזרה? (גם פורד היה אמור לעזור, אבל ניצל בזכות הנסיעה שלו לסופ"ש).

 

על כל פנים, ממחר אנחנו בדירה החדשה, וייתכן נתק אינטרנט בן כמה ימים, תוצאה של חיבור כן/לא לאינטרנט בדירה החדשה. אני אדע יותר מחר. אבל אולי אני לא אוכל לספר לכם על זה עד עוד כמה ימים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/8/2005 01:00   
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של n_lee ב-7/9/2005 23:45

 

 


 

נעלמים

בד"כ אני לא אוהבת ספרי טיסה. משהו ברדידות הזו, בעובדה שבספר הזה יש רק את הסיפור השטחי הזה, ושאחרי שתקראי אותו לא יישאר אצלך כלום למזכרת, כמעט שום תחושה. ככל שיעבור הזמן תשכחי יותר ויותר פרטים מהספר, עד שלא תוכלי אפילו להיזכר במה הוא עוסק.

 

כך שייאמר לזכות "הנעלמים", של הרלן קובן, שהוא לא כזה. כלומר, הוא לגמרי כזה. ספר טיסה, שטחי, לא עורר בי שום תחושה מעבר להנאה המיידית שמופקת מקריאת הספר. אבל הסיפור שלו טוב, מעניין, בדיוק כזה ספר אני מאחלת לעצמי למצוא לפני הטיסה הארוכה הבאה שלי (לא כמו הספר המייגע שבחרתי לפני שנה לטיסה לטוקיו. ווט ווז איי ת'ינקינג?). אני גם בד"כ לא חובבת ספרי מתח, בעיקר בגלל שבדרך כלל הם לא מאוד מותחים בעיני, אבל "הנעלמים" מצליח למתוח, היו כמה רגעים שגיליתי, בפליאה, שאני באמת פוחדת קצת מה עומד לקרות. ואם זה קרה, זה אומר משהו טוב על הספר.

 

אז מה יש לנו? קשה לומר הרבה על עלילת הספר, כדי לא לספיילר. אז אני אקצר, באמת: גיבור הספר, וויל קליין, צעיר יהודי ממשפחה מבורגנת עם שלדים בארון. מסביבו כולם נעלמים, ויש הסבר, רק שלוקח ספר שלם לפענח אותו, עם המון טוויסטים באמצע. סבבה, ככה ספר מתח צריך להיות. מומלץ לטיסה הבאה שלכם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/8/2005 18:56   בקטגוריות ספרים   
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-25/8/2005 10:41

 

 


 

פוסט התבכיינות

כמו שאני מתיישבת לכתוב, אונייה, מאלה הענקיות של "ספינת האהבה", צופרת לה ברקע. אני גרה עכשיו מאוד קרוב למים, וצפירת האונייה הזו די מפחידה. בפעם הראשונה ששמעתי אותה, לפני כמעט בדיוק שנה, כשעברנו לכאן, ממש נבהלתי. בהתחלה קשה להבין מה זה. מאז שמעתי אותה כמה פעמים, פעם בחודשיים ככה, וכל פעם זה משעשע אותי איך אני שומעת את הצפירה המזעזעת הזו באמצע הסלון. אבל זו כנראה הפעם האחרונה: אנחנו עוברים דירה ביום שבת, לדירה שאמנם גם יחסית קרובה לשפת המים (חמש דקות הליכה), אבל אוניות הענק האלה לא מגיעות לשם.

 

מה שאומר שאני מאוד עסוקה בימים האלה. אני די קרועה מהעבודה החדשה – אני לא רגילה לקום בשעות בוקר מוקדמות (לפני שמונה!), ועוד כל יום. עכשיו כשאני חושבת על זה, אף פעם לא היתה לי עבודה משרדית רגילה, תשע חמש. אני מוצאת את עצמי מתחילה לאבד ריכוז בסביבות שתיים בצהריים, לא מאמינה שעוד יש כל כך הרבה זמן עד שהולכים הביתה. איך אנשים עושים את זה? כבר עשיתי ימים של 12 שעות בעבודה הקודמת שלי, אבל הם כמעט אף פעם לא התחילו בתשע בבוקר, מקסימום ב-12 בצהריים.

 

וחוץ מזה, בעבודה החדשה יש די לחץ, המון דברים חדשים ללמוד, המון אחריות, המון דברים להכיר. אמאל'ה.

 

אז אני מאוד קרועה כשאני מגיעה הביתה. אני מניחה שייקח זמן עד שאני אתרגל לשעות החדשות, רק שאין לי הזמן הזה: אנחנו עוברים דירה ביום שבת, מה שאומר שאחרי שצבענו את הדירה החדשה כל השבוע שעבר, עכשיו אנחנו צריכים לארוז את הקודמת. ועוד לא ציינתי שביום ראשון, במקום שנתחיל לסדר סוף סוף את הדברים בדירה החדשה, עוד מצפה לנו יום ניקיון יסודי בדירה הישנה, כי פה מחזירים דירה מצוחצחת, או שמחייבים אותך בכסף על חברת הניקיון שישכרו במקומך.

 

אז צפוי שבוע מאוד עמוס. ואחרי זה שבוע טיפה פחות עמוס, וכן הלאה, אבל בטוח יהיה חודש מעייף. הבנזוג לפחות כבר למד שכל פעם שאני מתלוננת כמה אני עייפה מכל הדברים שיש לי לעשות, הוא צריך רק לומר: "אבל תראי כמה כבר רזית"! לא סגורה על כמה זה מגובה בעובדות, אבל עדיין מעודד.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/8/2005 18:27   
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/8/2012 23:19

 

 


 

מסיבה איטלקית

את המוצ"ש שלנו בילינו הבנזוג ואני במסיבת יום ההולדת של שרה האיטלקיה והחבר שלה. היא חוגגת שלושים, הוא חגג ארבעים לפני חודשיים וחצי, והם החליטו לאחד את ימי ההולדת העגולים.

 

האורחים הוזמנו לחמש אחרי הצהריים, אבל שרה הודיעה לי מראש שהכוונה היא שהאורחים עם הילדים יבואו בחמש, ויתחפפו בשמונה, שאז יגיעו האורחים בלי הילדים. אז הגענו בשמונה. מצאנו בית שוקק ילדים, את שרה מחייכת בעצבים אל הילדים ואת החבר שלה די לחוץ בכל פעם שאחד מהילדים התקרב לאחד מכלי הזכוכית היקרים שלו (הוא אוסף דברי אמנות).

 

כיאה למסיבה שבדית שבה לא מכירים את כולם, התחלת הערב היא בלחיצת ידיים של כל אחד ואחד מהנוכחים וחזרה על השם שלכם. הבנזוג עובר בקלות, אבל אני מוצאת את עצמי מאייתת שוב ושוב את השם שלי (אלוהים ישמור, מה כל כך מסובך ב"עדי"?!). כנ"ל, כל אורח שבא אחרינו לוחץ שוב את הידיים של כולם ומציג את עצמו. יש בדירה שלושים אורחים, כך שמדובר במסת זמן רצינית של לחיצות ידיים, וגם כל התהליך מאולץ בעיני. הרי לא זכרתי את רוב השמות שתי דקות אחרי הלחיצת ידיים. לא עדיף לעשות מינגלינג ולהציג את עצמך לפני האדם שאתה מדבר איתו? ככה יש סיכוי טוב יותר שאני אזכור עם מי דיברתי.

 

לקח חמש שניות מהרגע שאמרתי שאני ישראלית עד שאחד האורחים שאל אותי על ההתנתקות. הסכמתי איתו שזה דבר טוב שקורה, שזה יביא לעתיד טוב יותר, ומייד שקעתי בכוס יין.

 

על השולחן הוכנה תקרובת איטלקית, למרבה השמחה. הבנזוג, שזוכר רק טוב מהבישול של שרה, העמיס על צלחתו מכל טוב מה שהיה שם: ברוסקטה, פיצה מעולה ששרה הוציאה מהתנור בדיוק כשהגענו, פשטידת ריקוטה ותרד, סלמון (מזה הבנזוג לא לקח, הוא לא סובל דגים), פרשוטו מגולגל ממולא בריקוטה מוקצפת עם פרוסות אבוקדו, חתיכות צנימים שהוגשו עם טפנד זיתים ופלפלים, ועוד פשטידה לא מזוהה. הבנזוג הניח שמדובר בפשטידת גבינות כלשהי, ולקח חתיכה יפה ממנה. שנייה לפני שהוא נגס בה, הגיע החבר של שרה ואמר: "אני מופתע שדווקא אתה תנסה את פאי השרימפס והמנטה שהכנתי". הבנזוג כמעט ירק עליו את מה שהיה לו בפה, ומייד העביר, באלגנטיות, את כל חתיכת הפשטידה שלו אליי.

 

לקינוח הוגשו פאי תפוחים ורובארב, פאי תפוחים רגיל וטירמיסו. הטירמיסו של שרה הוא אחד החלומות הגסטרונומים הרטובים של הבנזוג, והוא אכל, כשהוא חשב שאף אחד לא מבחין (אבל אני, הידועה בכינויי "עדי עין הנץ", הבחנתי ועוד איך), שלוש חתיכות נדיבות מאוד. אני חושבת שהוא גמר חצי תבנית לבד. לא היה נבוך ממנו, אם כן, כששרה ניגשה אליו, כולה עצב, ואמרה שהיא עשתה אקסטרה טירמיסו במיוחד כדי לתת לנו הביתה קצת, בשבילו. אבל היא לא מבינה, כנראה שהאורחים אכלו יותר משהיא תיכננה… הבנזוג הנהן בשקט נבוך, בולע את הביס האחרון של הטירמיסו שהיה לו בפה.

 

קצת אחרי שגמרנו לאכול הודיעה שרה שהיא פותחת את המתנות. בשבדיה זה מן טקס כזה, שפותחים את המתנות לפני כולם וכולם מחווים דעה. וזה הזמן לספר, שהתלבטתי מאוד מה לקנות להם. לו זה היה יומולדת בישראל לזוג מהחבר'ה שלי, הייתי פשוט קופצת אל חנות הסקס הקרובה, ממלאת ארגז באביזרים, ומגישה להם. בשבדיה, שבאורח מפתיע ובניגוד לכל הסטריאוטיפים נוטה לפוריטניות כשזה מגיע לסקס, זה ממש לא מקובל. מצד שני, שרה איטלקיה, וגם החבר שלה גר כמה שנים טובות בספרד ויש לו מן צד ים תיכוני… החלטתי ללכת על סולידי, פחות או יותר. לשרה קניתי זוג עגילים של מעצב שבדי, ולשניהם ביחד קניתי קרם שוקולד לגוף, שמגיע עם מברשת. בארץ זה היה הרי נחשב למתנה ממש לא ביג דיל.

 

רק שמה שנהיה, הוא ששרה פותחת את המתנות שלהם, ומגלה כל פעם ואזה מעוצבת מזכוכית (שלוש ואזות!), ספר צילומים, כל מיני מתנות מכובדות כאלה. ואני חושבת על קרם השוקולד למריחה על הגוף שהענקתי להם, ומסתכלת על הקהל בחדר (שכולל גם את ההורים של החבר של שרה וכמה ילדים), ומתחיל להיות לי מאוד מביך. ואז, שרה פותחת את קרם השוקולד, מקריאה מה שכתוב עליו, "רוטב שוקולד לגוף לרגעים אינטימיים", וכל האורחים בחדר מצחקקים ודורשים לדעת מי קנה את זה. שרה מצביעה עליי, כל החדר מסתובב להסתכל עליי, הבנזוג מנסה לקבור את עצמו מאחורי איזה בקבוק יין, ואני ממלמלת "קניתי גם עגילים"…

 

ההדים מקרם השוקולד הזה לא שככו הרבה זמן, ואחת לכמה זמן ניגש אליי אחד האורחים ושאל מאיפה קיבלתי את הרעיון ואיפה קונים דבר כזה. הסברתי שזו מתנה מקובלת בישראל. בטח עכשיו הם חושבים שאנחנו מדינה של סוטים.

 

הזמן שאחרי מוקדש למינגלינג. בין האורחים גם דיאנה המקסיקנית, חברתנו לשלישיית הבנות מקורס השבדית. האורחים במסיבה מוקסמים מהרעיון של שלוש החברות הטובות מהקורס, ואחת לכמה זמן אחת מאיתנו מסבירה איך היינו באותו קורס ואיך נהיינו חברות גם מחוצה לו. באיזשהו שלב ברחנו שלושתנו אל המרפסת. לשרה והחבר שלה יש מרפסת שצופה אל חצי מהאיים של שטוקהולם, ועם הירח המלא ועם מזג האוויר המצוין ששרר פה היום באורח מפתיע, שלושתנו מאוד מרוצות מהפסקת השקט שעשינו עם יין לבן וקצת אוויר רענן.

 

בין האנשים שדיברתי איתם היתה גם בחורה מאוד נחמדה, אשתו של אחד החברים של שרה והחבר שלה. דיברנו בשבדית, וממש התאמצתי להבין מה היא אומרת. בדרך הביתה אמרתי לבנזוג ש"יואו, מה זה היה המבטא החזק הזה של האישה הזו? בקושי הבנתי אותה". הבנזוג תקע בי מבט מוזר ואמר ביובש: "אולי זה בגלל שהיא דיברה נורבגית". אה, זה מסביר את זה…

 

את הדרך הביתה עשינו על האופניים, קצת שיכורים, רוכבים לאורך שפת המים של האי הדרומי כל הדרך הביתה. שטוקהולם מאוד יפה בלילה קיצי עם הרבה אדי אלכוהול.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/8/2005 03:12   בקטגוריות פאדיחות   
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Sword of democles ב-24/8/2005 00:45

 

 

צ'ארלס אינגלס ואני

קמה בבוקר, שוטפת פנים מול המראה. פתאום אני מבחינה בהמון נקודות קטנטנות לבנות על כל השיער שלי.

 

מחשבה ראשונה: אמאל'ה! מה זה כל הקשקשים האלה? ממתי? ואיך זה שעל כל השיער?

 

מחשבה שנייה: נראה כמו ביצי כינים. לא יכול להיות.

 

במחשבה שלישית אני מבינה מה זה. אבל קודם כל דז'ה וו.

 

אני בת שמונה-תשע. אמצע שנות השמונים. בבית של סבא וסבתא, רואה איתם "בית קטן בערבה". צ'ארלס אינגלס צובע את האסם שלו, נדמה לי בירוק, כשתאונה גורמת לזה שחצי מהצבע נשפך לו על השיער. צ'ארלס מתפדח כשהצבע לא יורד והוא נותר עם בלורית ירוקה. גם בעיניי האייטיזיות מדובר בבושה. פחות מחמש עשרה שנה מאוחר יותר אני אצבע את השיער לכחול ולא אתבייש בכלל, אבל אז זו נראתה לי פאדיחה לא נורמלית. צ'ארלס אינגלס הולך עם כובע כל השבוע, עד שמגיע יום ראשון, היום בו כל משפחת אינגלס הולכת לכנסייה. ובכנסייה חייבים להוריד את הכובע. צ'ארלס נאלץ להוריד את הכובע. כל הקהל בכנסייה מסתובב להסתכל. ליחשושים. צחוקים. גם סבא שלי צוחק בכורסה.

 

סוף דז'ה וו. חזרה למציאות. בשבוע האחרון אנחנו צובעים את הדירה, בצבע שמנת, בעזרת רולרים. זה מתיז, וכל ערב אני מקרצפת את הידיים והזרועות להוריד מהן עשרות נקודות זעירות בצבע שמנת. בדיוק כמו אלה שיש לי בשיער. באינסטינקט מתחשק לי לחפוף מייד את השיער עד שיירד הכל. מחשבה שנייה מזכירה לי שאני עכשיו בדרך לעוד סשן צביעה. ררר. אז אני אשאר עם זה לעכשיו. אולי אשים משהו על הראש נגד הצבע. אבל בערב, ישר אחרי הצביעה, אנחנו הולכים לארוחה חגיגית במסעדה עם חברים… אופס. טוב, מה לעשות.

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/8/2005 13:09   
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של n_lee ב-22/8/2005 14:18

 

 


 

משאל עם

בין קירצוף טפט ישן לכיסוי פנלים במסקינג טייפ לצביעה, אנחנו מוצאים זמן גם להתווכח על מה נשים בדירה החדשה. אז החלטנו להתייעץ עם עוד אנשים. הנה הדילמה, איזה שטיח לסלון עדיף, הירוק או האדום?

 

 

 

 

 

 

נ.ב.

פארה ציינה בתגובות, והיא לגמרי צודקת, שצריך לדעת מה שאר הצבעים בחדר. אז זהו, שמדובר בסלון מאוד רגוע, שבכוונה עשינו אותו כזה, כדי שנוכל לקנות שטיח ממש צבעוני. מדובר בספות בז', קירות בצבע שמנת, שולחן עץ בהיר, ורצפת פרקט. (ואה, כורסה אחת ליחיד בצבע ירוק אבוקדו, אבל יש סיכוי טוב שנהפוך גם אותה לבז'). כך שבאמת, אני חושבת ששני השטיחים מתאימים, ושניהם יפים בעיני, האמת, השאלה היא רק, מה יותר?

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/8/2005 22:50   
58 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של אוקה ב-23/8/2005 01:39

 

 


 

סקס והעיר הגדולה (מדריד)

הפוסט הזה מוקדש לחגיגית, שמידיה חמסתי את הספר שאני עומדת לדבר עליו. זה היה בזמן הביקור בארץ, וכולנו היינו בערב הבנות אצל גילה, כשגילה הושיטה לי את "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" של לוסיה אצ'וריה (יכול להיות שזה יישמע לכם יותר מוכר אם אני אציין שזה הספר מסדרת עם עובד שלמרות שהוא בגודל ובצורה האופיינים לסידרה, הוא בולט למרחוק בשל צבעו הירוק הזרחני), והמליצה עליו בחום.

 

העניין הוא, שבמשך רוב הביקור שלי בארץ התעניתי עם "זכרון דברים", התקדמתי לאט מאוד, והנחתי שלא אספיק לקרוא את הספר של גילה לפני שאני עוזבת. (אז למה לא הפסקתי פשוט לקרוא את "זכרון דברים"? כי יש לי הפרעה לפיה אני חייבת לסיים כל ספר שהתחלתי). אז ברגע של טיפשות, אמרתי לגילה ש"לא תודה, יש לי ספר אחר". חגיגית, שקצת התפלאה, אני מניחה, אמרה מייד שהיא תיקח אותו.

 

רק כמה ימים אחרי, בעודי בתל אביב, נחתה עליי ההכרה שזה היה ממש טימטום מצידי, כי מתי בעצם ייצא לי להלוות את הספר הזה אם לא בזמן ביקורי בארץ? מייד התקשרתי לחגיגית והתקלתי אותה בביקור פתע. היא עוד לא הספיקה להגיב, וכבר הרמתי את הספר של גילה מערימת הספרים שלה. כשהיא התאוששה, היא סלחה לי, רק ביקשה שבתמורה לחטיפה ללא בושה הזו, אני אכתוב על הספר פוסט נטול ספוילרים, שיגיד לה אם לקנות או לא.

 

התשובה היא כן. יופי של ספר (טוב, גילה הרי המליצה מלכתחילה, כך שזה לא מפתיע). אני מאוד אוהבת ספרים על נשים בגילי, לראות איך חיים בעולם. במקרה הזה, שלוש אחיות, נשים צעירות, באיזור השלושים או מתחתיו (כן גדי, שלושים זה נשים צעירות!), חיות במדריד בשלושה עולמות שונים. אנה היא האחות הגדולה, הנשואה ואמא לילד, שזה כל מה שהיא עושה בחיים. רוזה היא האחות האמצעית, אשת קריירה שמקדישה את כל חייה לעבודה, וכריסטינה, האחות הקטנה, הברמנית השרלילה, חיית לילה, שעושה כל מה ששתי אחיותיה לא עשו לפניה. שלוש אחיות, שלוש מספרות. כל אחת מספרת את החיים שלה, וככה אנחנו לומדים לא רק עליה, אלא גם על שתי האחיות האחרות, וגם על איך זה להיות אישה צעירה במדריד.

 

היתרון של הספר הזה בעיני, הוא זה שיכולתי להבין כל אחת מהאחיות. למרות ששלוש הדמויות כל כך שונות אחת מהשנייה, בכל אחת מהן תמצאו צד שידבר לכם אל הלב. בכל אחת מהדמויות מצאתי משהו להזדהות איתו. והייתי מסבירה מה מצאתי בכל אחות, אבל הרי הבטחתי לחגית שזה יהיה בלי ספוילרים, אז לא משנה. אז חגית, אם תקראי אותו עכשיו, אני אוכל לפרט מה אהבתי בו.

 

(וגילה, אני אשלח לך את הספר בקרוב בחזרה).

 

תוספת: הקוראת המיסתורית "שם האם סם"  (בעצם, לפי מה החלטתי שזה קוראת ולא קורא?) ציינה בתגובות שיש גם סרט לפי הספר. דווקא מעניין אותי מאוד לראות איך זה נראה על המסך.

 

תוספת שנייה: גילה כתבה לי משהו שאני מסכימה לגמרי איתו והייתי צריכה לכתוב בעצמי. אז הנה, במילים שלה:

מה שאני זוכרת ממנו זה בעיקר את האינטנסיביות. הכל מורגש שם בעוצמות – והאחות השרלילה, איזה חיים!! בא לך לטלטל אותה שתתעורר כבר, בעצם את שלושתן. ותודה לאמא שדפקה להן את החיים.

והוא גם כזה ספר בנות בלי להתאמץ, בלי להכריז: הנה אנחנו נשים שכותבות על נשים ועל בעיות של נשים (או מה שגברים חושבים שמעסיקות נשים. ברידג'ט ג'ונס למשל). הוא פשוט נשי בהווייה שלו.
נכתב על ידי עדי בעולם , 16/8/2005 23:28   בקטגוריות ספרים   
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של n_lee ב-18/8/2005 03:32

 

 


 

בדידות על אי בודד

אם אני צריכה לסכם את השבוע האחרון שלי, שהיה כולו על האי שההורים שלו גרים בו, הרי שהיה זוועה. המשפחה שלו מעולם לא תיפקדה משהו (ההורים גרושים, גרים אחד ליד השני אבל לא מדברים אחד עם השני רוב הזמן, והוא ואחותו ביחסי און-אוף), אבל בשבוע האחרון זה היה השפל של השפל. אסכם ואומר שעושה רושם שהוא ואחותו כנראה לא ידברו לנצח, ואם למישהו פה יש רעיון מה אנחנו יכולים לעשות בכריסמס, כי למשפחה שלו אנחנו לא נלך, אז זה הזמן להציע רעיונות. (מה הבעיה? אנחנו לא רוצים להישאר בבית לבד כשכל המדינה מסביב שטופת אווירת חג, מצד שני אנחנו לא רוצים להוציא על זה הון, והנסיעות הכי זולות, שזה לאירופה, לא יעזרו בכלל, כי אירופה סגורה כולה לרגל החג).

 

היו מעט אירועים משעשעים, לפני שהגיהנום השתחרר (הממ, אני צריכה להפסיק לתרגם ביטויים באנגלית, באידיש זה הרי נשמע טוב יותר). למשל, אנחנו מגיעים לאי, מתיישבים במטבח של אמא שלו, ואמא שלו אומרת לבנזוג: "טוב שאתה פה, שמרתי במיוחד בשבילך בעיה במתימטיקה שמציקה לי". עיניו של הבנזוג מתמלאות אור, שכן הוא שנים מפנטז על מישהו מהמשפחה שלו שירצה לדבר איתו על מתמיטיקה. אמא של הבנזוג מתכופפת אל ערימת עיתונים, שולפת משם אחד, מצביעה עליו ואומרת: "אני לא מצליחה לפתור את הסודוקו הזה". נחיריו של הבנזוג רוטטים בזעם, והוא אומר לה די בכעס ש"זה לא מתמיטיקה"! אמא של הבנזוג לא נראית מתרשמת, ועדיין מצפה ממנו לפתור לה את הבעיה. בלית ברירה הוא מתיישב על זה. וזה הזמן לספר שאחרי שהתחמקתי בעקביות מללמוד את כללי הסודוקו, למדתי לשחק את זה באי, פשוט כי לא היה לי משהו אחר לעשות שם. זה די ממכר, אתם יודעים?

 

אירוע חיובי היה בספרייה של הכפר. בעודי מחפשת משהו שייראה מעניין גם בשבדית, נתקלתי בעותק של "יש ילדים זיג זג" בשבדית. הבנזוג מייד השאיל אותו (לא הותרתי לו אפשרויות אחרות), ודווקא נראה בהתחלה מתעניין. הבעיה היא שבאמצע השבוע אני סיימתי את הארי פוטר, והבנזוג נטש מייד את ילדי הזיג זג ועבר להארי, כך שהוא לא סיים את הספר.

 

יום אחד מהשבוע הזה ברחנו מהעגמומיות של האי אל גטבורג, העיר הגדולה הכי קרובה. פגשתי ללאנץ' את ידידתי מהקהילה היהודית בעיר, בזמן שהבנזוג עסק בענייני עבודה באוניברסיטה המקומית. אחרי הלאנץ' פגשתי, וכאן מדובר בדייט הישרא השני שלי, את חרב דמוקלס, שכידוע ממש בימים אלה שוהה בשבדיה. היה כל כך כיף לדבר עברית, וחרב התגלתה כבחורה מצחיקה ומאוד אינטיליגנטית, למרות שאת זה בעצם ידעתי עוד מהפוסטים שלה. היא בטח לא יודעת, אבל התרגשתי עד דמעות בעיניים כשהיא שלפה מהתיק קופסה ובה ארבעה מגנטים קטנים למקרר, ואמרה: "מתנה לדירה החדשה". כזו נחמדות באמצע שבוע הזוועה שלי, שהתקשיתי לעכל. אז שוב – תודה.

 

מגטבורג חזרנו אל האי. ירד גשם רוב השבוע, אז היינו סגורים בבית הקטן של אמא שלו, בלי אינטרנט כמעט, די בחושך (בחוץ אפור ובפנים מדליקים כמה שפחות אורות), שממש הרגשתי כאילו אני באחד מהסרטים הקלאסים הסקנדינבים, האפלים והעגמומיים. לא היתה שמחה ממני, עת עליתי על הרכבת לשטוקהולם ביום שבת האחרון. אני לא חוזרת לאי הזה בקרוב. בעעעה.

 

 


 

 

ובמעבר חד: שרה האיטלקיה והחבר שלה עורכים ביום שבת הקרוב מסיבת יומולדת לשניהם. היא בת שלושים, הוא ארבעים. אם למישהו יש רעיון מה אני יכולה לקנות להם – קדימה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/8/2005 11:47   בקטגוריות מפגשי ישרא-בלוג   
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/8/2005 02:00

 

נורבגיה, המדינה הכי יפה שהייתי בה

נתחיל בשורה התחתונה: נורבגיה היא המדינה הכי יפה שביקרתי בה אי פעם.

 

הנוף: נחתנו בברגן, עיר קטנה בצפון מערב נורבגיה, בלב ארץ הפיורדים. שכרנו אוטו ויצאנו לדרך. כמה דקות אחרי שיצאנו מהעיר, נתקלנו בנוף. מולנו הר גבוה, פיסגתו מכוסה עננים, ולכל אורכו זורם מפל, מהפיסגה וממש עד לכביש, נטפי מים מרטיבים את המכוניות שעוברות שם. כולנו פערנו פה. "וואו!!" דימה הציע מייד שנעצור את האוטו ונצלם, אבל איכשהו לא היה מקום לעצור. "כמה חבל שפיספסנו את זה", אמר דימה בצער. שתי דקות אחרי זה הבנו שלא פיספסנו כלום, ושאנחנו די תמימים. בארץ הפיורדים הכל הרים, ולכל הר שמכבד את עצמו יש לפחות איזה מפל אחד רציני ועוד כמה מפלים לוויניים. בקיצור, זה הנוף שאנחנו נראה ארבעה ימים. חוץ מזה, מדי פעם גם הופיע לו קרחון בין ההרים. אוף, אין מילים. במשך שלוש שעות הנסיעה שלנו אל הכפר הראשון שתיכננו לבקר, המילים היחידות כמעט שנשמעו באוטו, היו "וואו", "מדהים" ו"תראו, תראו את זה. דימה, תעצור בשביל תמונה". היה פשוט מהמם.

 

האוכל: מראש ידענו שאין מה לצפות בשטח הגסטרונומי. גם כל המדריכים שקראנו הזהירו לא לבנות ציפיות, וגם, במזנון הדרכים הראשון שעצרנו, ראינו את השלט הבא:

Real hamburgers. Tastes like beef

"כמו בשר"? ממה לעזאזל עשו את ההמבורגרים האלה? רוית, דימה ואני החלטנו לדבוק ברעיון אחד: נורבגיה מפורסמת בדגי הסלמון שלה? יפה, אנחנו נאכל פה רק סלמון. שלושה ימים אכלנו רק סלמון. וזה היה, אני חייבת להודות, הסלמון הכי טעים שאכלתי אי פעם, וזה לא משנה אם אכלתי אותו בארוחה במסעדה שווה או במזנון דרכים. הם יודעים איך לעשות את הסלמון שלהם, הנורבגים האלה. הבנזוג, שאינו אוכל דגים, התקיים על שקיות תפוצ'יפס ושוקולד. חוץ מזה עשינו פיקניקים. כל פינה שלא תעצרו שם היא פינה עוצרת נשימה. כך למשל בתמונה הבאה, שהיה פיקניק לא מתוכנן, פשוט עצרנו לאכול בשולחן הראשון שראינו, ובמקרה זה היה נוף עוצר נשימה…

 

 

 

 

השתייה: סקנדינביה מפורסמת במימיה הצלולים, ובאמת, בשבדיה אנחנו שותים מים מהברז. גם בנורבגיה ציפינו למים טובים, אם לא טובים יותר ממה שיש בשבדיה. אכזבה גדולה: גם אני וגם רווית ודימה הרגשנו משהו מוזר במים שם, מן שמנוניות. לא הצלחנו לשתות שם מהברז, אז דווקא בנורבגיה קנינו כל הזמן מים מינרלים. הבנזוג, לעולם ויקינג נאמן, לא חש בשום בעיה עם המים (ולעומת זאת טוען שהוא לעולם לא מרגיש נקי אחרי מקלחת בישראל, כי המים מרגישים מלוכלכים).

 

לינה: החלטנו על ספונטניות. רואים מקום נחמד? מחפשים מלון ועוצרים בו. עבד כמו קסם. לקראת ערב היום הראשון עצרנו בוויק, עיירה קטנה על תחילת פיורד, ומצאנו פונדק שמשכיר שם חדרים, הכל בנוי מעץ, פשוט אבל מאוד חמים ונעים. בלילה השני, לעומת זאת, החלטנו ללכת על נוף. בראש הר מצאנו מלון, שממבט ראשון נראה סגור לשיפוצים. נכנסנו ושאלנו, והתברר שזה שייך לנורבגית ולבעלה הפקיסטני. הפקיסטני הזעיף פנים עת רווית ודימה אמרו שאנחנו מישראל, אבל אשתו חייכה ואמרה שאין בעיה, אנחנו יכולים לישון שם. למרות המראה החזיתי של הבניין, שעדיין בשיפוצים, הנוף מחלון החדר היה משהו שפשוט קשה לתאר. הנה שתי תמונות, האחת של המלון מקדימה, והשנייה של הנוף הנשקף מהחדר.

 

 

 

 

באותו לילה ירדנו אל הלובי הנטוש של המלון, הדלקנו את החימום (היה קר כל הביקור), ופצחנו במשחק טאקי סוער. היה גדול.

 

בלילה השלישי והאחרון ישנו בברגן, היא העיר הגדולה של המחוז. איתרע מזלנו, ובאותו סופ"ש נערך איזה אירוע סביב איזו אונייה, וכל המלונות בעיר היו תפוסים. עשינו סבב מלונות בכל העיר, וגם מסביב לעיר, וכלום. בלית ברירה, עשינו את הדבר היחיד האפשרי: נכנסנו לאתר קמפינג שהציע גם בקתות, וחלקנו ארבעתנו בקתה. היה ביזאר (רווית ודימה ישנו במיטת קומותיים, הבנזוג ישן בעליית גג מעל המיטה שלי). בצד השני של הבקתה התגורר ארבעה אופנועני הארלי גרמנים מגודלים. הקפדנו להיות בשקט, בלי שום חשק לריב איתם…

 

הטיולים: מעבר לנסיעות בין הפיורדים (הפיורד הכי יפה בעינינו: גיירינגר, אבל כאילו דהה, זה הרי הפיורד הכי מתוייר ומפורסם), גם טיפסנו בכביש צר ומפחיד אל פיסגת הר הצופה אל הגיירינגר, ושם יצאנו אל הקור המקפיא (ארבע מעלות באוגוסט), לסידרת תמונות וטיפוסים. שטנו בשלוש מעבורות, מהסוג שעולים עליהן עם האוטו, וביום האחרון טיילנו בברגן, העיר, כולל ביקור בשוק הדגים המהולל שלה. דימה אפילו קנה איזה לקרדה, וכולנו נחרדנו למחשבה איך זה יריח באוטו (אבל ארזו את זה מצוין, אז לא היתה בעיה).

 

 

ישראלים: ביום השני לטיול נכנסנו לאיזה קפה שהתגלה גם כחנות מזכרות. מול החנות חנה אוטובוס תיירים, וכשהגענו יצאו מחנות כמה אנשים. "ישראלים", קבעה רוית בביטחון. ואכן, תוך דקה שמענו קריאה מבפנים: "משה, בכמה כסף אני צריכה לקנות כדי לקבל החזר מס?" אינדיד, ישראלים. המוכרות בחנות דווקא גילו חביבות יתרה אל הישראלים, ואף קראו לעברם "להתראות" בעברית במבטא כבד כשיצאו מהחנות.

 

הדרכים: קטנות, צרות, מפותלות ומפחידות. דימה והבנזוג נהגו (מגבלות השכרת הרכב, אבל רוית ואני לא התלוננו), וכולנו כמעט התעלפנו כשאוטובוסי תיירים ענקיים שעטו לעברנו וכמעט עפנו אל הפיורד בגללם. חוץ מזה, אחת לכמה זמן נחסמו הדרכים על ידי עדרים של עיזים ופרות שפשוט הולכות להן על הכביש. דווקא מצחיק.

 

 

 

ולקינוח, תמונות שוות אלף מילים, ובמקרה של נורבגיה, מיליונים. אז הנה לקט:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/8/2005 14:23   בקטגוריות תמונות בירוק או אפור   
55 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של אוקה ב-22/8/2005 08:46

 


פטריוטיות

 

מדגם מייצג מאוד מהחניון של הסופר בכפר בו גרה אמא של הבנזוג, שיא הפרובינציה השבדית.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/8/2005 22:15   בקטגוריות תמונות בירוק או אפור   
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עיזה פתטית מצלם אנוש ב-14/8/2005 23:13

 


העיצוב – במיטב המסורת הפולנית

היה לי ערב קצת עמוס. אחרי משחק הכדורגל, שכאב, באמת כאב, הלכנו הבנזוג ואני לראות את הדירה החדשה שלנו. הבעלים הקודמים שלה עדיין גרים שם, אבל הם היו מאוד נחמדים ונתנו לנו לבוא ולמדוד כל מיני פינות וזוויות. למדנו כמה דברים מעניינים בביקור:

 

– בבניין יש משפחה בשם כהן. אני בהלם, עד היום לא נתקלתי פה ביהודים ככה סתם.

 

– יש הסבר לטפטים המכוערים ונברשות הקריסטל המזוייפות שממלאים את הדירה כרגע. תהיתי לעצמי מי גר שם שיש לו טעם כזה. ובכן, הם לא שבדים, הם פולנים, אמיתיים, כאלה עם מבטא חזק שאומרים ח' במקום ה'. ישר אמרתי להם שגם הסבתות שלי במקור מפולין. הם שאלו אם ביקרתי את המשפחה בפולין, הסברתי שאחרי השואה לא נותר את מי לבקר, השיחה גוועה קצת.

 

– הם גילו נדיבות והציעו להשאיר כל מיני רהיטים שלהם בדירה. מייד הודינו ודחינו בנימוס. כשהם הציעו ביתר שאת ואמרו "זה בסדר, זה בסדר, נשאיר לכם את הארונית המיותרת והמכוערת הזו" (ייתכן שאת ה"מיותרת" ו"מכוערת" הם לא אמרו, רק אני שמעתי בלב), נרעדתי קלות, בעטתי בעדינות בבנזוג והוא אמר בקול נחרץ: "אמרנו לא. תודה".

 

– יש סופר מרקט בפינת הרחוב, והוא פתוח כל יום, כולל סופ"ש, עד 23:00. במונחי שטוקהולם מדובר בסנסציה. אנחנו גרים עכשיו במרכז העיר, והסופר הכי מאוחר, וגם זה עשרים דקות הליכה מכאן, נסגר בעשר.

 

– יש פיצריה שני בניינים משם. הבנזוג כבר סימן לעצמו, ברור שזה יהיה הפיתרון שלו לערבים שבהם תורו לבשל.

 

האמת, חזרנו מרוצים מהתגליות החדשות.

 

ועכשיו, לארוז. בעוד כמה שעות אנחנו נוסעים לקצה העולם, באמת. טיול פיורדים בנורבגיה עם רוית ודימה. לא הזמנו מלונות או משהו. הרעיון הוא ספונטניות – ניסע ניסע ניסע, עד שנתעייף ונעצור בבד אנד ברקפסט הראשון שנמצא. אני מקווה שיהיה טוב.

 

וביום שאנחנו חוזרים לשבדיה – אנחנו נוסעים לאי. הפעם הבאה שאני אראה את מסך המחשב תהיה בעוד שבוע וחצי. אני מקווה שתהנו כאן בינתיים בלעדיי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/8/2005 02:10   
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Adi in the (end of) the world ב-10/8/2005 00:45

 


בעט עידן, בעט! (רק אל תמסור לניר, הוא לא תופס משהו)

זה היה עצוב.

 

נפגשנו בפאב, פורד, איציק ואני. שלושה ישראלים לבד מול המון שבדי. אוהד מאלמו.

 

הגול הראשון נכנס. איציק ואני מריעים בקול, פורד מעודד סולידי, עשרות שבדים תוקעים בנו מבט תוהה.

 

הגול השבדי. הפאב רועד, אנשים, מטר תשעים החתיכה בממוצע, מוחאים כפיים, מריעים בקול, שרים. אנחנו לא שומעים את עצמנו. הטלוויזיה משדרת שוב ושוב את הפאדיחה של דוידוביץ'. השבדים מגחכים, גם אותנו, אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

 

הגול השני שלנו נכנס. איציק ואני על הרגליים, צועקים יש בקול. פורד גם מעודד. מסביב כבר נשלחים אלינו מבטים זועמים, בהם כמה אנשים שברור לנו שינצחו אותנו במכות. פורד מברר איתי איך כישורי הקרב מגע שלי. אני מודיעה לו שלא יסמוך עליי, סביר להניח שבזמן שירביצו להם בי כבר יבצעו דברים אחרים.

 

בדקה ה-88, בשולחן אצלנו שולחים תפילה לאלוהים, מבקשים שיסלח לנו ששלושתינו רועים בשדות זרים, ומבקשים, אם אפשר, רק לנצח את המשחק. באורח ברור אלוהים כועס עלינו. השבדים מבקיעים, הגויים מסביבנו חוגגים בקול רם, השולחנות רועדים. אנחנו מזמינים חשבון עם הזנב בין הרגליים.

 

לפחות בדרך החוצה, עוצר אותי אחד השבדים היותר חמודים, ויקינג מגודל עם בלורית בלונדינית, מלהג משהו בשבדית ומושיט לי את היד ללחיצה. אני לוחצת לו את היד ומבטיחה: "בפעם הבאה!".

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/8/2005 21:29   בקטגוריות ישראלית   
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Ford Prefect ב-4/8/2005 09:13

 

יוצאים מהארון

לכבוד המעבר אני עושה רה-אירגוניזציה בארון שלי. כלומר, אני עושה את זה בד"כ אחת לשנה אניווי, פשוט כי הארון קטן וקניות הבגדים שלי גדולות. כנראה שייקחו כמה שנים עד שיהיו לי היכלים כמו של אימלדה הנערצת, ובינתיים אני חייבת להחליט, מה נשאר במלתחה ומה הולך לתרומה.

 

כיוון שאני עושה את זה אחת לשנה, בד"כ אין לי יותר מדיי מה לתרום. הכלל הוא פשוט: אם לא לבשתי את זה בשנתיים האחרונות, ואין לי כוונה ללבוש את זה בקרוב – תרומה. את הארון שלי מיינתי די בקלות, ומאוד חבל שאני בשבדיה ולא ליד החברות שלי, כי ממש כואב הלב לתת את זה לאנשים שאני לא מכירה, כשאני יודעת שיש חברות שלי שישמחו לקבל שם כמה דברים.

 

בין היתר יש שם שמלה של נעמה בצלאל, שלבשתי אולי שלוש פעמים (זה לפחות ילמד אותי שלא קונים שמלה בגיזרה של בובה, אני נראית פשוט מפגרת עם זה), זוג מכנסיים של גאפ שהצבע זה פשוט לא אני (בפעם הבאה שאני שולחת גבר לעשות קניות בשבילי, צריך גם להגדיר לו את הצבעים), כמה חולצות שלא מחמיאות לי מזארה (מה לעזאזל חשבתי כשקניתי אותן? אני נראית איתן כמו מאמא עוף), ועוד כהנה וכהנה. לי הדברים האלה לא מתאימים, אבל בטוח יש חברות שהיו שמחות לקבל אותם. כמה חבל שאנחנו לא גרות קרוב. ואה, שכחתי כמובן את הנעליים: שני זוגות של ניין ווסט, בין היתר סנדלים חדשים, שפשוט לא הצלחתי להתרגל אליהם (לוקח לי שנים להתרגל לנעל חדשה, ועם הסנדלים האלה כיליתי קופסת פלסטרים שלמה עד שנכנעתי).

 

עם המלתחה של הבנזוג, לעומת זאת, מדובר באתגר הרבה יותר קשה. בשביל גבר שבדי אדיש, הבנזוג מגלה תכונות דודה פולנייה שאפשר למות. הוא לא זורק כלום. כלום. הכל יכול להיות שימושי פעם, לא? כשרק עברתי לשבדיה, פתחתי את הארון שלו לפנות מקום לבגדים שלי, ובאותה הזדמנות לעשות סריקה מה יש לו ומה צריך לקנות. נחרדתי לגלות שם כמה סמרטוטים לא ראויים למלבוש אדם. דבר ראשון עשיתי מיון. היו כמה דברים שלא התכוונתי בכלל לשאול, ופשוט זרקתי. כך למשל תחתוני הטנגה המנומרים בטורקיז ובכתום, שמאוחר יותר התברר שהחברה הקודמת שלו קנתה לו. שום גבר לא צריך ללבוש תחתונים כאלה, בטח לא הגבר שלי. ושאלוהים יעזור לגבר שהחברה הקודמת של הבנזוג מלבישה עכשיו.

 

על שאר הדברים החלטתי לשאול לפני שאני תורמת. כאן נתקלתי בתכונתו האוגרת של הבנזוג. הוא ממש הזדעזע מהרעיון של למסור חלק מהבגדים הישנים שלו. למשל, הסוודרים. מצאתי בארון עשרה סוודרים מהוהים, כולם בסטייל ביל קוסבי, ומכוערים במיוחד. "אפשר למסור את זה?" הצבעתי על משהו מדובלל בדוגמת טלאים. "מה פתאום", הוא נחרד, "אמא שלי קנתה לי את זה לכריסמס לפני שמונה שנים". "אז את זה"? הצבעתי על זה חבילת הצמר המרוטה עם דוגמת זיג זג. "מה פתאום", הוא נחרד, "אמא שלי קנתה לי את זה לכריסמס לפני שבע שנים". מתברר שאמא שלו קנתה לו סוודר בכריסמס בכל שנה בעשרים השנה האחרונות, וכולם שמורים בארון. אמא שלו, למרבה הצער, היא לא אשת אופנה גדולה, והיא פשוט ניגשה לחנות שיש להם במרכז הכפר, ורכשה עוד אחד מעשרות הסוודרים האיטייזים שיש שם. הבנזוג לא לובש אף אחד מהסוודרים האלה, לעולם, אבל הוא חושב שחבל למסור אותם, כי הם מחממים מאוד. "זה מאה אחוז צמר כבשים", הוא הגן בלהט על איזה סחבה לא מזוהה. "זה נראה כמו משהו שכבשה הקיאה", אמרתי כבר די בעצבים, "הרי לא תלבש את זה לעולם". "לא", חיבק הבנזוג את הסוודר כאילו זה היה בנו האובד, "תתרמי משהו אחר".

 

זה כמובן מעצבן אותי מאוד, כי בעוד אני משליכה שמלות מעצבים ונעליים שוות כדי לעשות מקום בארון, הבנזוג שומר ערימות צמר לא ראוי למאכל אדם על חשבון המקום של הבגדים שלי. באיזה עולם שפוי לגבר יש יותר בגדים בארון מלאישה? אז שזה יקרה בבית שלי? וזה גם מאוד לא נכון מבחינת הפנג שווי לשמור כל כך הרבה דברים לא שימושיים.

 

אז בינתיים נכנעתי עם חלק מהדברים. השארתי בארון את חליפת הגטקעס (למקרה ההגיוני שהוא יגוייס בשעת מלחמה פה ויישלח ליער הקפוא), השארנו את חליפת הגלישה שלא עולה עליו (נוסטלגיה, בסדר, השתכנעתי), את כל סווטשרי נבחרת הגלישה מהאוניברסיטה (הוא לא לובש אף אחד מהם, בטענה שהם עשויים מבד מגרד, אבל צריך לשמור כמובן את כולם), את שלושת המכנסיים שלא עולים עליו (הוא מתכוון לרזות), את החליפה שלא עולה עליו (כאמור, הוא ירזה), את החולצה המכוערת עם הפסים העבים הסגולים והירוקים (עוד קנייה של החברה הקודמת. לא נכנעתי לגבי זה, פשוט יש דברים יותר דחופים להעיף מהארון), את חליפת הסערה הקרועה קצת (לא היה לו הסבר מתי הוא ישתמש בזה, הוא רק טען שחייבים לשמור את זה), את נעלי טיפוס ההרים (הוא לא דרך על הר כבר עשר שנים, אבל הוא כמובן מתכנן לעשות את זה יום אחד בעוד עשר שנים), ואת הנעליים שעושות לו יבלת ("אולי הן יתרככו בארון").

 

איך זה קרה שבמקום לחיות עם לארס הוויקינג הקשוח אני חיה עם ברוניה האוגרת הרחמנית?

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/8/2005 23:02   
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עיזה פתטית מצלם אנוש ב-4/8/2005 00:15

 


צו קריאה

שני דברים ראויים מאוד לקריאה קורים פה בימים האחרונים.

 

קודם כל, פארה, שבדרך כלל מספרת על איך זה להיות ישראלית באוסטרליה, מספרת (ומומלץ להתחיל מההתחלה) את סיפור פגישתה עם בעלה. פארה עברה דרך בחיים, והסיפור שלה הוא גם מרתק, וגם מרגש, לראות מישהי כל כך אינטליגנטית, כל כך מקסימה, וההבנות הבוגרות שהיא הגיעה אליהן בחיים.

 

ובלשון ערוץ 2, במעבר חד: מרגי כועסת, ובצדק, על הזילות שעושים מתנגדי ההתנתקות לשואה. אני איתה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/8/2005 00:50   
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/8/2005 17:27

 


תחזית חודשית

זה הולך להיות כנראה החודש הכי עמוס שהיה לי בחיים.

 

זה מתחיל ביום חמישי, ודווקא מתחיל בטוב. אנחנו נוסעים לנורבגיה, לטיול פיורדים. לא טורחים בכלל לעבור באוסלו, כבר היינו שם ודי ממצים את העיר ביומיים. אנחנו נוסעים ישר לצפון, נוחתים בברגן, ואז צריכים למצוא אוטו, ויאללה, אל הפיורדים.

 

מנורבגיה אנחנו חוזרים ביום ראשון. נוחתים בשדה התעופה בשטוקהולם. לא נוסעים הביתה. שעתיים אחרי הנחיתה אנחנו כבר ממריאים אל גטבורג, הלא היא ראשון לציון של הצפון. משם ניקח מאה אוטובוסים עד שנגיע אל האי, איפה שההורים של הבנזוג גרים.

 

עכשיו, פה אני צריכה להסביר משהו. כיוון שהולך להיות לי כל כך צפוף החודש הזה, הנסיעה אל ההורים של הבנזוג לשבוע די תקועה לי כמו עצם בגרון, שלא לדבר על דברים חדים יותר הנתקעים במקומות רכים יותר. זה גם שבוע שלם של רק לדבר שבדית (אמא שלו מדברת קצת אנגלית, אבל אבא שלו בכלל לא), זה גם שבוע שלם של לנווט בין שרטוני היחסים המשפחתיים (ההורים שלו גרושים, גרים במרחק שתי דקות הליכה אחד מהשני, מצפים שנתארח אצל שניהם, ומדברים אחד עם השני יום כן יום לא. כלומר קורה שאנחנו ישנים אצל הורה אחד, מוזמנים לארוחת ערב אצל ההורה השני, ומתבקשים לא להביא את ההורה השני איתנו לארוחה), וזה גם שבוע שלם בלי סימן לציוויליזציה. כלומר, אני יודעת שלחלק מהאנשים פה זה נשמע חלום, שבוע על אי בודד בלי הפרעות, אבל תחשבו על זה שמזג האוויר גשום וקר, מה שאומר שזה לא שאנחנו על חופים זהובים שותים קוקטיילים מאגוזי קוקוס חצויים, אנחנו בבית של אבא שלו, שמכבה את כל האורות ומשאיר רק נר אחד דולק לכל הבית. זה אומר גם שבוע בלי מחשב, כך שבכלל אני הולכת להתחרפן.

 

אז למה אנחנו נוסעים לשם? כי לא היינו אצל ההורים שלו כבר חצי שנה, והם נעלבו מאוד. האי שהם גרים בו נחשב לאי קיץ, כזה שעשירים קונים בו בתי קיץ, אז דווקא הבן שלהם, שיכול לישון שם בחינם, לא בא? (כן, פולנים יש גם בשבדיה). בבית של האבא יש מעין יחידת דיור, שהבנזוג ואחותו אמורים לחלוק חצי חצי בזמן חופשת הקיץ, כלומר אנחנו מצופים לבלות שם משהו כמו שלושה שבועות במשך הקיץ. זה לא ממש יקרה השנה. וכדי לגרום לנו להיראות בכלל רע, אחותו של הבנזוג ובנזוגה נמצאים שם כבר מתחילת יולי, חודש של תשומת לב להורים. יצאנו ממש רע.

 

אז למרות שיש לנו רק שבוע פנוי לסידורים שלנו, אנחנו ננצל אותו כדי לנסוע אל האי, איפה שלא נוכל לעשות כלום.

 

ואז, אנחנו חוזרים ביום שבת. יומיים אחרי, ביום שני, נקבל את המפתח לדירה החדשה. שבועיים אחרי נצטרך לפנות את הדירה הנוכחית, מה שאומר שיש לנו שבועיים לגרד את הטפטים המכוערים במיוחד שיש בדירה החדשה, ולצבוע את כולה. וכמובן לארוז, ולהעביר. פה מעבירים לבד. שוכרים משאית וסוחבים הכל. אני לא צוחקת. חוץ מזה נצטרך לצחצח את הדירה הנוכחית, כי כשעוזבים דירה פה צריך להשאיר אותה נקייה ומסודרת, מה שאומר שכשנגמור לצבוע את כל הדירה החדשה ולהעביר את הכל לשם, אז נחזור לדירה הנוכחית וננקה את כולה.

 

רגע, לא נגמר. באותו היום שאנחנו מקבלים את המפתח לדירה החדשה ועסקי הצביעה והמעבר מתחילים, אני גם מתחילה עבודה חדשה. לא אוסיף פרטים, אני רק אציין שזו משרה מלאה פלוס, כלומר אני אתחיל בשמונה בבוקר ואסיים בערך בשש, ואז, קרועה ורצוצה, אפנה אל הדירה החדשה כדי לגרד טפטים.

 

אם אני לא מרזה בחודש הזה אני מאוד אכעס!

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/8/2005 21:42   
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/8/2005 21:46

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s