Here we go round the mulberry tree ארכיון – יולי 2013

לקראת מסיבת הסיום השנתית של הגן התבקשו כל הורי הגן להביא כל אחד אוכל לאומי של המדינה שלו. ובעוד אני תוהה לעצמי איך שוב נפלתי עם הצורך להמציא אוכל ישראלי (שוב – אל תגידו לי פלאפל וחומוס. יש ילדים ערבים בגן, וההורים שלהם מביאים את זה. והם צודקים – זה אוכל שלהם), התברר שאימהות אחרות ממש לא מתביישות להתבכיין על העניין הזה של להביא אוכל לאומי.

ראשונה פתחה את הפה האמא הבלגית שטוענת שהיא הולנדית (כנראה שזה הקטע הפלמי הלאומני הזה. היא ממש מכחישה קשר לבלגיה). "מה אני אביא", התבכיינה, "מה זה אוכל הולנדי?" סליחה? פתחתי עליה עיניים. גבינת גאודה? הביסקוויטים המקורמלים האלה שאת דוחפת לגננות כל כריסמס? צ'יפס ומיונז? מה הבעיה להביא אוכל הולנדי? נכון, הסכימה. אני אביא גבינת גאודה.

חזרתי לתהות מה אני אביא למסיבה כשהאמא הגרמניה התלוננה גם היא: "מאיפה אני אמציא להם אוכל גרמני?" שאלה, "זה ממש מביך, מה אני יכולה להביא, נקניקיות ובירה?". ועל זה נאמר – אויויוי.

חשבתי שנגמר מצעד התלונות המופרכות, אבל אחת האימהות האנגליות עצרה אותי גם היא לשאול מה אני מביאה למסיבה. "אני לא יודעת מה להביא", שטחה בפניי את הצרות שלה. גילגלתי עיניים. מילא זה שהיא יכולה להביא סקונז, או שורטברד, או סתם שוקולד של קדבורי, וכל זה אפשר לקנות כאן בכל מרכול של רשת טסקו שיש פה תחת כל עץ פפריקה, אלא שהיא גם נשואה לצרפתי, מה שאומר שלילדים שלה יש אבא צרפתי, מה שפותח לפניה את כל המטבח הצרפתי, ובאמת שזה כבר חוצפה להתלונן. את צודקת, הסכימה, אני אקנה מקרונים, בשם המטבח הצרפתי.

נותרתי עם הקונפליקט הישראלי. קראתי בכל מיני פורומים באינטרנט על לעשות כדורי שוקולד עם דגלונים של ישראל תקועים בהם, אבל לט'ס פייס איט, זה לא אוכל של ישראל, זה רק קישוט מישראל, ושקלתי לקנות ביסלי בחנות הכשרה ופשוט לשים בקערה,עד שזה היכה בי – עוגיות טחינה. אולי טחינה זה חלק מהאוכל הערבי, אבל עוגיות מטחינה זה ישראלי. כך לפחות על פי ההסבר שנתתי למארגנת הבופה בגן.

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, ינואר 2013

1/2013

אצלנו בחצר

בינואר שוב הגיעה עת השבוע הבינלאומי בגן. שוב התבקשו כל הורי הגן לתרום מזמנם ובוא לספר לכולם על המדינה שהם באים ממנה. בשנה שעברהכולם פשוט הביאו דברי מתיקה אופייניים למדינה שלהם והסתפקו בהאבסת הילדים בסוכר, מה שהבטיח שקט לכולם, אבל הפעם הגננות ביקשו שנעשה פעילות שקשורה למדינה.

מייד התחכמו כולם. האמא הבלגית אמרה שאין בעיה, היא תבוא ותכין עם הילדים וואפלים בלגים. והאמא האיטלקית אמרה שהיא תכין עם הילדים פיצה. והאמא היפנית אמרה שהיא תכין עם הילדים סושי. בקיצור, נראה לי שהבנתם את הקטע. הן שוב החליטו לשחד את הילדים עם סוכר/אוכל טעים, רק במסווה של פעילות.

מה שהותיר אותי עם הדילמה הרגילה: מה לעזאזל אני אמורה לעשות איתם? בשנה שעברה הבאתי עוגת גבינה וביסקוויטים והצגתי אותה כ"עוגה ישראלית". שזה שקר כלשהו אבל עבר. אבל מה אני יכולה להכין איתם השנה? אפשר לחסוך כאן את הדיון הרגיל על מהו אוכל ישראלי. אני אסכם: אין כזה דבר. ישראל היא מדינה של קיבוץ גלויות, אין לה אוכל מסורתי שכולם אוכלים, פרט אולי לאוכל חגים ספציפי, וכבר הבאתי לביבות לחנוכה. האוכל המסורתי בישראל הוא מה שבישלו בבית סבתא, ובמקרה שלי, זה אומר להציע לילדים לגלגל קניידלעך, לשבץ גזר בראש הגפילטע או לחתוך פירות לקומפוט. בקיצור, שום דבר שיהפוך אותנו לפופולרים.

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2012

9/2012

נקמת הנרדים

ההריונות והלידות שעברו על המוח שלי בשנתיים וחצי האחרונות לא עשו לו טוב. אז לזה שאני מטומטמת כבר התרגלתי, ובאמת, אם יש שבוע שלא יצא לי לפחות פעמיים למלא קומקום עד סופו מבעוד מועד כי אני מכינה מרק ורוצה להוסיף לו מים רותחים, להתחיל להכין מרק, לרוקן את הקומקום לתוך הסיר ורק אז להיזכר שלא הפעלתי את הקומקום ולכן הרגע שפכתי לתוך סיר מבעבע שני ליטר מים קרים וכיביתי את כל מה שביעבע בו, זה שבוע טוב. ולא רק זה, אתמול למשל נסעתי עד לקניון בשביל החנות של האוכל האורגני/בריא, הגעתי, חניתי, עליתי לקומה של החנות, ואז קלטתי שאני לא זוכרת מה רציתי משם. חזרתי הביתה בידיים ריקות ובראש ריק עוד יותר.

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2012

8/2012

מלון ילדים

פעם, כשהייתי צריכה לבחור מלון לנופש, היה לי קריטריון מאוד ברור: אם רק הופיעו באתר שלו המילים "ידידותי למשפחות" או "אטרקציות לילדים", הוא מייד נפסל. לא היה דבר כמו רעש של ילדים להרוס לי את הבוקר.

היום, הקריטריונים אפעס קצת השתנו. למעשה, בימים אלה, אין דבר כמו לראות זוג ללא ילדים, שיושב בניחותא בארוחת הבוקר, אוכל ביחד באותו הזמן, ועור פניו קורן כמו שאפשר רק אחרי לילה שלם של שינה, או חמור מזה, אחרי לילה בלי שינה אבל בגלל סקס, בשביל להרוס לי את הבוקר. ררר!

כך שכשבאנו לבחור את מקום החופשה הקצרה שלקחנו הקיץ, החלטנו ללכת על מלון ילדים*.

להמשיך לקרוא

ארכיון – עדי בעולם, יולי 2012

7/2012

חברות, אני סוף סוף מבינה את התלונות שלכן על אוגוסט

לפני כמה ימים העליתי לפייסבוק תמונה של רגלו של גומבוץ מכוסה בנקודות צבע מטושים. "השארתי את אבא לשמור עליו מצייר וזה מה שקרה", ניסחתי דאחקה אופיינית על האופנוען.

מייד דאגה אלוהים לצחוק עליי בחזרה.

יום אחרי ישבתי ליד הילדים בזמן שגומבוץ מצייר ודובוש מחפש עוד משהו להרוס. לידינו היה הלפטופ שלי. כל כך קורץ… לא ראיתי מייל כל היום… ופייסבוק… במילא הילדים מעסיקים את עצמם, מה יקרה אם אני אעיין בלפטופ תוך כדי…

שקעתי במהירות בפייסבוק. עברתי על עדכונים, עשיתי לייקים, בדקתי מייל, באמת, כמה דקות.

להמשיך לקרוא