|
7/2013
Here we go round the mulberry treeלקראת מסיבת הסיום השנתית של הגן התבקשו כל הורי הגן להביא כל אחד אוכל לאומי של המדינה שלו. ובעוד אני תוהה לעצמי איך שוב נפלתי עם הצורך להמציא אוכל ישראלי (שוב – אל תגידו לי פלאפל וחומוס. יש ילדים ערבים בגן, וההורים שלהם מביאים את זה. והם צודקים – זה אוכל שלהם), התברר שאימהות אחרות ממש לא מתביישות להתבכיין על העניין הזה של להביא אוכל לאומי. ראשונה פתחה את הפה האמא הבלגית שטוענת שהיא הולנדית (כנראה שזה הקטע הפלמי הלאומני הזה. היא ממש מכחישה קשר לבלגיה). "מה אני אביא", התבכיינה, "מה זה אוכל הולנדי?" סליחה? פתחתי עליה עיניים. גבינת גאודה? הביסקוויטים המקורמלים האלה שאת דוחפת לגננות כל כריסמס? צ'יפס ומיונז? מה הבעיה להביא אוכל הולנדי? נכון, הסכימה. אני אביא גבינת גאודה. חזרתי לתהות מה אני אביא למסיבה כשהאמא הגרמניה התלוננה גם היא: "מאיפה אני אמציא להם אוכל גרמני?" שאלה, "זה ממש מביך, מה אני יכולה להביא, נקניקיות ובירה?". ועל זה נאמר – אויויוי. חשבתי שנגמר מצעד התלונות המופרכות, אבל אחת האימהות האנגליות עצרה אותי גם היא לשאול מה אני מביאה למסיבה. "אני לא יודעת מה להביא", שטחה בפניי את הצרות שלה. גילגלתי עיניים. מילא זה שהיא יכולה להביא סקונז, או שורטברד, או סתם שוקולד של קדבורי, וכל זה אפשר לקנות כאן בכל מרכול של רשת טסקו שיש פה תחת כל עץ פפריקה, אלא שהיא גם נשואה לצרפתי, מה שאומר שלילדים שלה יש אבא צרפתי, מה שפותח לפניה את כל המטבח הצרפתי, ובאמת שזה כבר חוצפה להתלונן. את צודקת, הסכימה, אני אקנה מקרונים, בשם המטבח הצרפתי. נותרתי עם הקונפליקט הישראלי. קראתי בכל מיני פורומים באינטרנט על לעשות כדורי שוקולד עם דגלונים של ישראל תקועים בהם, אבל לט'ס פייס איט, זה לא אוכל של ישראל, זה רק קישוט מישראל, ושקלתי לקנות ביסלי בחנות הכשרה ופשוט לשים בקערה,עד שזה היכה בי – עוגיות טחינה. אולי טחינה זה חלק מהאוכל הערבי, אבל עוגיות מטחינה זה ישראלי. כך לפחות על פי ההסבר שנתתי למארגנת הבופה בגן. |
ארכיון חודשי: יולי 2013
ארכיון – עדי בעולם, יוני 2013
|
6/2013
עוגיות וניק קייב אחדליום ההולדת שלי, לפני חצי שנה או משהו כזה, קנה לי האופנוען ספר בישול יוקרתי.
מדובר בספר של אופה/קונדיטור מפורסם מארה"ב, ואני בד"כ חובבת של ספרי בישול יפים ומושקעים, כך ששמחתי. עד שעיינתי במתכונים. פשוט, בימים אלה אני מתמחה בבישולים שדורשים עשרים דקות מקסימום, רצוי תוך שימוש ביד אחת בלבד וללא צורך בפעילות מוחית. ואילו בספר הזה, איך לומר, חלק מהמתכונים דורשים שלושה ימים. ואין הכוונה ליום אחד רק להשרות חומוסים, ולמחרת לבשל אותם, אלא איזה שעתיים עבודה בכל פעם. שנאמר – פחח. האופנוען לא הסתפק בקניית הספר, אלא אף בחר עוגיות מועדפות מתוכו – העוגיות שמופיעות על הכריכה, שהן גירסה יוקרתית של העוגיות האמריקאיות המסורתיות (והלגמרי קנויות) Nutter Butter. מבט אחד במתכון של העוגיות האלה וקצת חטפתי חום: |
ארכיון – עדי בעולם, מאי 2013
|
5/2013
יומן ביקור בישראלאז לא מזמן היינו לשבוע בארץ. את היום הראשון בילינו בעלייה לתורה אצל חגית. כיוון שזה היה חגית, אתם יכולים לדמיין איך נראה שולחן האוכל.
|
ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2013
|
4/2013
סיפורים פהאחרי שהבטחתי פוסט על ינשופים וימי הולדת ממש מהר אחרי הפוסט במרץ, יצאתי מעפנה. הנה, באיחור רק של חודש! באחד הערבים, כשהאופנוען היה שבוע בחו"ל ואני התכוננתי נפשית לעשות אמבטיה לשני תופינים הונגרים קטנים, הופיע הגומבוץ בעודי ממלאת את האמבטיה ואמר: "יש במרפסת מישהו והוא עושה רעש בחלון". רגע לפני שאני תופסת את שני הילדים ורצה באמוק אל חדר שאפשר לנעול ולהתקשר ממנו למשטרה, נזכרתי שהמציג הוא בן שלוש ושאלתי: "חמודי, מי זה המישהו הזה?" וגומבוץ ענה: "ינשוף" אוקיי, ינשוף זה כבר משהו שאני יכולה להתמודד איתו גם בלי משטרה. נשמתי לרווחה, הרגעתי את הדופק המשתולל והלכתי לראות על מה הוא מדבר. |
