לקראת מסיבת הסיום השנתית של הגן התבקשו כל הורי הגן להביא כל אחד אוכל לאומי של המדינה שלו. ובעוד אני תוהה לעצמי איך שוב נפלתי עם הצורך להמציא אוכל ישראלי (שוב – אל תגידו לי פלאפל וחומוס. יש ילדים ערבים בגן, וההורים שלהם מביאים את זה. והם צודקים – זה אוכל שלהם), התברר שאימהות אחרות ממש לא מתביישות להתבכיין על העניין הזה של להביא אוכל לאומי.
ראשונה פתחה את הפה האמא הבלגית שטוענת שהיא הולנדית (כנראה שזה הקטע הפלמי הלאומני הזה. היא ממש מכחישה קשר לבלגיה). "מה אני אביא", התבכיינה, "מה זה אוכל הולנדי?" סליחה? פתחתי עליה עיניים. גבינת גאודה? הביסקוויטים המקורמלים האלה שאת דוחפת לגננות כל כריסמס? צ'יפס ומיונז? מה הבעיה להביא אוכל הולנדי? נכון, הסכימה. אני אביא גבינת גאודה.
חזרתי לתהות מה אני אביא למסיבה כשהאמא הגרמניה התלוננה גם היא: "מאיפה אני אמציא להם אוכל גרמני?" שאלה, "זה ממש מביך, מה אני יכולה להביא, נקניקיות ובירה?". ועל זה נאמר – אויויוי.
חשבתי שנגמר מצעד התלונות המופרכות, אבל אחת האימהות האנגליות עצרה אותי גם היא לשאול מה אני מביאה למסיבה. "אני לא יודעת מה להביא", שטחה בפניי את הצרות שלה. גילגלתי עיניים. מילא זה שהיא יכולה להביא סקונז, או שורטברד, או סתם שוקולד של קדבורי, וכל זה אפשר לקנות כאן בכל מרכול של רשת טסקו שיש פה תחת כל עץ פפריקה, אלא שהיא גם נשואה לצרפתי, מה שאומר שלילדים שלה יש אבא צרפתי, מה שפותח לפניה את כל המטבח הצרפתי, ובאמת שזה כבר חוצפה להתלונן. את צודקת, הסכימה, אני אקנה מקרונים, בשם המטבח הצרפתי.
נותרתי עם הקונפליקט הישראלי. קראתי בכל מיני פורומים באינטרנט על לעשות כדורי שוקולד עם דגלונים של ישראל תקועים בהם, אבל לט'ס פייס איט, זה לא אוכל של ישראל, זה רק קישוט מישראל, ושקלתי לקנות ביסלי בחנות הכשרה ופשוט לשים בקערה,עד שזה היכה בי – עוגיות טחינה. אולי טחינה זה חלק מהאוכל הערבי, אבל עוגיות מטחינה זה ישראלי. כך לפחות על פי ההסבר שנתתי למארגנת הבופה בגן.
להמשיך לקרוא