איך התחלנו למצוא את לייבוש בריקס

הפוסט הבא מורכב משני סיפורים. האחד – על אביה הנעלם של סבתי. השני – איך התחלנו לגלות מה אירע בגורלו. החלק השלישי של הסיפור, החשיפה, יגיע בלינק בסוף הפוסט.

חלק ראשון: מי ראה את לייבוש בריקס (נכתב לראשונה באפריל 2005)

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים.

בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה וחמש שנה אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 63 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

חלק 2: חדשות אחרי כמעט 70 שנה (אפריל 2013)

כבר שנים שאני מפרסמת פה, בכל יום שואה, את הפוסט על אבא של סבתא שלי, אותו פוסט שמופיע מתחת לפוסט שאתם קוראים עכשיו. חשבתי שכבר לא יהיה לי משהו חדש לומר על זה. טעיתי.

אבל קודם אני רוצה לספר לכם על חברתי מיקי. היכרתי אותה דרך הבלוג, שזה לא דרך אופיינית לי לפגוש חברה קרובה. אבל משהו עם מיקי היה שונה. היו לנו מכרים משותפים, כולם אנשים מבריקים, היא ילדה את בתה הראשונה בדיוק שלושה חודשים לפני שילדתי אני את גומבוץ, והיו מספיק גורמים משכנעים להיפגש. מזל, כי ככה גיליתי בחורה מבריקה. התברר שהיא מצחיקה, התברר שהיא בתחום מקצועי קרוב לשלי, התברר שאנחנו רואות עין בעין הרבה דברים. יאי.

והתברר שהיא בעלת לב זהב ונפש רחומה. כי לאחרונה מיקי שוב הייתה בחופשת לידה, ובמקום לנצל אותה כמו שאני הייתי מנצלת אותה – ישנה כשאפשר, עושה כביסה כשאי אפשר, שורצת בבתי קפה אם רק אפשר – היא הלכה לבית ווהלין, השלוחה של יד ושם בגבעתיים. אה כן, זה עוד משהו שאנחנו חולקות בינינו, שריטת שואה. ואת מה שקרה בבית ווהלין, אני אתן לה לתאר במילותיה שלה, כמו שאני מעתיקה אותן מהמייל שהתחיל את הסיפור הזה:

"במקרה היתה שם ספרנית מקסימה, שראתה שאני מחטטת שם בספרים והציעה לי לשבת איתה ולראות אם אולי נמצא משהו במסמכים שהגיעו מבאד ארולסן. אני לא יודעת אם את שמעת על הארכיון הזה, אבל אם לא – בזמנו, לקראת סיום המלחמה, בעלות הברית אספו הרבה מאד מסמכי שלל, וריכזו את הכל בבאד ארולסן, שאם אני לא טועה גם ככה היה ארכיון של הס.ס.

"…יש שם חומרים שלא ייאמנו. החל מעדויות של ניצולים, וכלה בתעודות מקוריות של הוצאות להורג, רישום של אסירים במחנות ריכוז, רשימות משלוחים למחנות… הזוועה בתעודות, בקיצור. הארכיון הזה הועבר אחרי המלחמה לחסות הצלב האדום, ורק חלק קטנטן ממנו הועבר בשנות ה-50 ליד ושם, ושימש כמאגר מידע למדור לחיפוש קרובים. במשך כל השנים הארכיון היה סגור לציבור, בנימוק תמוה של "צנעת הפרט", ורק תביעה מלפני 5 שנים בערך פתחה אותו לקהל הרחב. עדיין אין אפשרות להוציא משם מידע עצמאית, דרך האינטרנט, נגיד, אלא אם כן את יוצרת איתם קשר שיחפשו בשבילך, וזה יכול לקחת שנים, או מכתתת רגליים בעצמך לגרמניה ומנסה למצוא משהו בין הרי הניירת. מלפני שנתיים בערך הם מואילים, בטובם הרב, לסרוק את החומרים ולהעביר אותם ליד ושם, ורק אם את מגיעה פיזית אליהם – ליד ושם, את יכולה לבקש שיעזרו לך לחפש. לפי מה שהבנתי זה נעשה בשלבים, ועוד לא כל החומר עבר מגרמניה. בקיצור, ישבתי איתה, הקלדנו את השמות, והלסת נפלה לי"…

אז מיקי מצאה את מה שכבר לא מצפים למצוא שבעים שנה אחרי. היא גילתה מה קרה למי שהם חשבו כתעלומה עד אותו רגע.

…"מצאנו את תעודת ההוצאה להורג של האח של סבא שלי, שעד אז לא ידענו בבירור מה קרה לו ואם הוא נרצח ע"י הנאצים או שבכלל הוצא להורג באיזה גולאג של סטאלין או נהרג כפרטיזן או אלוהים יודע. אז עכשיו אני יודעת – הוצא להורג ביריה ע"י הגסטאפו, כולל תאריך. כ"כ חבל לי שלא מצאתי את זה לפני כמה חודשים והייתי יכולה לספר לסבא שלי מה קרה לאחיו".

ואז מיקי הציעה לי את ההצעה הנדיבה מכל. היא הציעה שהיא תחזור לארכיון בגבעתיים, ותחפש שוב, הפעם את הנעלם שלי, לייבוש בריקס, הסבא-רבא שלי והתעלומה הגדולה של המשפחה.

ואחרי תקופה קצרה, קיבלתי שוב מייל ממיקי. היא הייתה שוב בבית ווהלין, הפעם למטרת חיפוש בשבילי.
פתיחת המייל שלה לא בישרה טובות. כותרתו הייתה: " לא מצאתי מידע חדש 😦 "

אבל כשקראתי אותו גיליתי שהיא דווקא כן מצאה חדש. קודם כל היא מצאה המון. מסמכים שלא ידענו על קיומם, בקשה לתעודת זיהות שלייבוש הגיש כשכבר היה בגטו בלי סבתא שלי ואמה-אשתו (שכבר נרצחה בשלב זה באושוויץ, אבל הוא לא ידע), מסמכים על לידתו, מסמכים על סבתא שלי וכל מיני מחנות שעברה, הרבה הרבה דברים.

הרבה מסמכים, הסכימה איתי מיקי, אבל סיכמה: בלי מידע חדש. אלא שאפילו הטריוויאלי הוא חדש, לפעמים. כי בתעודת הלידה של לייבוש מופיע, כמובן, תאריך לידתו. ועד עכשיו ידענו רק את השנה, 1900. ועכשיו, אני יכולה להוסיף את התאריך המדויק: שבעה באוגוסט.

שבעה באוגוסט, כלומר בדיוק יום הולדתו של אחינו הקטן. 82 שנה בדיוק אחרי שאבא של סבתא שלי נולד, נולד לה גם נכד.

זו הייתה צמרמורת קטנה. אבל זו הייתה רק ההתחלה. כי בעקבות מה שהתחיל פה המשכתי קצת בחיפוש, וגיליתי גם את תאריך הקפיצה של לייבוש מהרכבת לטרבלינקה. ה-13 בינואר 1943.

ה-13 בינואר, כלומר יום הולדתו של אחי עוז.

אפשר לומר שאבא של סבתא שלי נולד פעמיים, ביום בו נולד כתינוק, וביום בו קפץ מהרכבת בטרבלינקה והציל את חייו (אם כי לא ברור לכמה זמן). ושני תאריכי הלידה האלה יונצחו שני דורות אחר כך בידי הגורל, כי נולדו לו שני נינים, כל אחד מהם באחד מהתאריכים האלה.

אז זו כבר הייתה צמרמורת גדולה.

ועוד משהו קטן: היה בין המסמכים האלה של אבא של סבתא שלי עוד מסמך אחד, שמשמעותו מעוררת שאלה. לרגע אפילו חשבנו שהוא פותר את התעלומה, וליבי צהל, שגם אם גילינו שהוא מת, לפחות אפשר לומר לסבתא שלי שבא הסוף לשאלה הזו שלנצח דוקרת בה. אבל אז גילינו שהפרטים סותרים את מה שכבר ידוע לנו. שיש משהו לא הגיוני במסמך. אז פניתי לבאד ארולסן וביקשתי מידע נוסף. אם יש להם כזה, ייתכן שאוכל לשפוך אור על עוד פינה חשוכה בגורלו של לייבוש בריקס. אם אין, נותרתי באותו מקום. ארכיון באד ארולסן טרם ענה לי. בבוא היום אספר על המסמך הזה כאן.

ועכשיו, לסופו של הסיפור: מה עלה בגורלו של לייבוש בריקס.