כשרשמנו את גומבוץ לגן שמחנו לגלות בלו"ז השנתי שלו מסיבת כריסמס/חנוכה בדצמבר. אבל אחרי שגיליתי שאנחנו הישראלים היחידים בגן וכנראה גם היהודים היחידים כבר לא פיתחתי ציפיות לגבי הצד של חנוכה במסיבה.
מה רבה הייתה איפוא ההפתעה כשהגננת של גומבוץ שאלה אותי אי שם בנובמבר אם אוכל לעזור לה לארגן מסיבת חנוכה. "פרט לגומבוץ יש עוד שני ילדים יהודים בקבוצה", חשפה, ואני פערתי פה כי שום שם ברשימת השמות לא נשמע יהודי וגם, איך נאמר, כולם שם נורא בלונדינים. הגננת ראתה את הפתעתי ומייד הוסיפה "כמובן שלא נחשוף אותם", ואני התעלמתי מטון ה"לא חושפים בושות כאלה". היא גם הוסיפה שהיא פונה אליי ולא אל האמא של היהודים האחרים כי "המניסיון האימהות הישראליות תמיד יותר שמחות לעזור בארגון חגים יהודיים". אולי כי אותנו חינכו שזו גאווה להיות יהודי, לכו תדעו.
וואלה, בחרה נכון, אני בשלב האמא הכי מתלהבת. כתבתי לאמא שלי, שבדיוק עמדה לבוא לביקור, שאני צריכה כמה אביזרים לחנוכה. בתוך שבוע נחתו פה חנוכייה בצורה קלאסית של מנורה, נרות, סביבונים בכמות מספקת לכל ילדי הגן, מטבעות שוקולד, מפיות חגיגיות וגם קופסת לביבות להכנה מהירה (נו, אני בחופשת לידה, אין לי זמן לעמוד לגרר תפוחי אדמה ל-20 איש).
הייתי מאוד מרוצה, ולכן כתבתי לחגית, שהגיעה לכאן חודש אחרי, שאמא שלי כבר הביאה את כל מה שצריך למסיבה ולכן כל מה שאני רוצה ממנה כשהיא תבוא זה שתראה לגננת איך להכין כתרים עם נר. בדמיוני קפצנו פה לאיזה חנות, קנינו איזה בריסטול וחתכנו ממנו נרות. בדמיונה, ראתה חגית קצת יותר מזה. כך יצא שהיא נחתה ובאמתחתה מדבקות לקישוט הגן בצורות של חנוכה, סביבונים מיוחדים, סביבונים מעץ לציור והדבקה בשעת יצירה בגן, חומרים להדביק על הסביבונים, צמידי סטיקלייט, ואה כן, חומרים לכתרים עם נרות.
ערב קודם שלפה חגית קורצני עוגיות בצורות של חנוכה וגם הכריחה אותי לעשות עוגיות. יצא מאוד יפה. כלומר, את הנגלה הראשונה שרפנו לגמרי. ויפה שאני אומרת "שרפנו" כשרק אחת מאיתנו, הסובלת מטמטמת פוסט הריון, התבקשה לכוון את התנור ל-190 מעלות וכנראה כיוונה אותו בטעות ל-250 מעלות. את הנגלה השנייה כבר לא שרפנו. כלומר, חצי ממנה לא נשרף. אבל הפעם זה לא באשמתנו. ככה זה כששוכרים דירה ומקבלים את התנור מבעל הבית, יוצא תנור קצת מעפן. גילינו שהוא לא אחיד בכלל, חצי מהתבנית הייתה וול וול וול דאן, וחצי רק וול דאן. לא נורא, שמנו על העוגיות מספיק סוכריות כדי שהילדים לא ישימו לב לקראנצ'יות.
אקיצר, הגננת לא ידעה מאיפה זה נפל עליה כשהופעתי יום לפני המסיבה סוחבת שתי שקיות גדולות עם דברים למסיבה ולקח לי איזה עשר דקות רק להסביר לה מה הוא מה. אבל ייאמר לזכותה שהיא שיתפה פעולה יפה יפה, וכך כשבאת ביום המסיבה מצאתי את הגן מקושט כראוי למסיבה.
פרט לזה הוספתי תבנית לביבות. הופעתי בגן נושאת תבניות וקופסאות, פלוס דיסק שירי חנוכה (הידעתם ש"מי ימלל" נשמע כמו שיר נורא צבאי כשלא מבינים את המילים?) וכולי נושאת כתר וירטואלי "האמא הכי משקיעה". הה.
התברר שגם הגננת השקיעה קצת והורידה דפי צביעה עם סביבונים. זה פלוס הסביבונים לצביעה מילא די הרבה זמן של יצירה. אחרי זה הולבשו הילדים כתרי נרות ולמדו לשחק בסביבונים. בדמיוני חשבתי שכל אחד יהמר על אות ואם האות יוצאת הוא יקבל מטבע שוקולד. במציאות התברר שילדים בגיל הזה בכלל לא יודעים לסובב סביבונים ולכן המשחק הפך ל"מספיק שתנסו לסובב את הסביבון ותקבלו מטבע שוקולד".
וכמובן, גם הדלקנו נרות והגננת הסבירה שהיה נס ויש אור במשך שמונה ימים והיא עשתה נס משל עצמה כשהצליחה לספר את זה בלי להזכיר את אלוהים אפילו פעם אחת. (כיאה לגן בינלאומי אין פה ממש דת, רק תרבות. יומיים מאוחר יותר אני אגלה במסיבת הכריסמס שגם ישו לא יוזכר. סבבה, זה בדיוק מה שרציתי).
כל הילדים מאוד שמחו והתלהבו מכתרי הנרות והסביבונים. כולם, חוץ מהילד שלי, כמובן, שסירב ללבוש את הכתר והעדיף להחזיק אוטובוס קטן ביד במקום סביבון במשך כל המסיבה. העיקר אירגנתי לו מסיבה שילמד מה זה החגים שלו.
בארוחת הצהריים הוגשו לילדים הלביבות ואני שמחה לומר שהבן שלי, שני היהודים הנסתרים וגם הגויים של הגן כולם אוהבים לביבות, ועוד יותר מזה עוגיות בצורת סביבונים, ועוד יותר מזה סוכריות זרחניות שמודבקות עליהם. נו טוב.
בסוף היום חולקו לכל ילד הביתה סביבון צבעוני, מטבע שוקולד, הסביבון שיצר וכתר הנר שלבש. זה משך הרבה תשומת לב עד שאמא גרמניה אחת מהקבוצה הבוגרת יותר נעצרה ליד הגננת כדי לשאול אותה מה זה. "עשינו מסיבת חנוכה", הסבירה לה הגננת. "עשיתם מה?" תהתה האמא. "חנוכה", אמרה הגננת, "את יודעת, החג היהודי?" "לא, מאיפה שאני אדע?" ענתה האמא, "לא שמעתי מעולם". אמרה והסתלקה. סיפרתי על זה לאופנוען מאוחר יותר בבית וביחד העלינו הרבה בדיחות. לא אפרט עכשיו, רק אסכם שכנראה לא לימדו את סבא שלה בוורמאכט מה זה חנוכה.
הייתה מסיבה מאוד מוצלחת, וכפי שאני אגלה יומיים אחרי, קצת יותר מושקעת ממסיבת הכריסמס. לא שאני עושה תחרות או משהו, ברור שלא, אבל העיקר שהיהודים ניצחו.
בהיותי בחו"ל לא דאגתי להתכונן נפשית למפגש עם הסופגניות השנה ולהכין את עצמי שמותר לי רק אחת ביומיים או ארבע סה"כ כל החג. זה לא שיש לי פה רולדין או משהו ולמרות שיש סופגניות בסופר (מתברר שזה ממש נפוץ בהונגריה) הן ממש לא מגרות, אז לא דאגתי שאתפתה.
והנה עשינו פה אתמול הדלקת נרות חנוכה בבית, ואמא של האופנוען הופיעה נושאת מגש סופגניות שעשתה בעצמה. מה זה טעימות. ובגלל ששכחתי את השיחה הנוזפת המקדימה היה זה רק אחרי הסופגניה הרביעית (!!) שבלעתי כשקול קטן לחש בירכתי מוחי "אה, גיברת, מה את חושבת שאת עושה?" וקלטתי שבלעתי ארבע סופגניות לפני שבכלל מצמצתי. ניסיתי לנחם את עצמי שנתתי לגומבוץ ביס מהסופגנייה השנייה אבל זה כנראה לא מה שיציל אותי מקלוריות החג. לקינוח סיימתי גם את מגש הלביבות. הממ.
כריסמס בהונגריה
ועכשיו, אחרי שכולם התרשמו מאיזה צדקת הייתי בחנוכה, הגיע הזמן לספר על כריסמס.
זה התחיל עם המתנות לגננות. ידעתי שאני צריכה לתת להן משהו לחג, רק לא היה ברור מה. עשיתי משאל בקרב אימהות בתפוצות, וממנו עלה שהמתנה הקלאסית היא חבילת עוגיות ביתיות.
השקעתי בשני סוגי עוגיות. האחד הוא השוקולד צ'יפס הקלאסי, השני הוא קרמוגית חלבה, מתכון שמצאתי ברשת, והתלהבתי כי אני אוהבת שוקולד וחלבה באפייה. אלא שהמתכון התגלה גם כדורש הרבה עבודה וגם – הכי מעצבן – לא כל כך טעים בסוף. איזה באסה.
טוב, אז כל אחת מהגננות קיבלה הרבה עוגיות שוקולד צ'יפס וקצת עוגיות שוקולד חלבה. ארזתי להן את העוגיות בקופסאות שקניתי מראש וסה"כ הייתי די רגועה. ביום המסיבה כל ההורים הניחו את מתנותיהם מתחת לעץ שבגן, ואני העמדתי פנים שאני בוחנת את העץ בעת שבחנתי מה הם קנו. היה שם הכל, משוקולד פשוט קנוי מההורים הקמצנים ועד חבילות שי מל'אוקסיטן מההורים שיש להם יותר מדי כסף. נראה לי שתפסתי מקום טוב באמצע. סבבה.
טוב, נגמרה סאגת המתנות לגננות, החלה סאגת המתנות לשכנים. אנחנו גרים בבנין קטן, רק עוד שתי משפחות, והתלבטנו אם צריך לתת להם מתנות. לא נראה לי שצריך, אמר האופנוען.
המשפחה שגרה מולנו היא משפחה מגרמניה, ויומיים לפני החג השתררה דממה מכיוונם, אז הנחנו שהם נסעו לגרמניה לחג. סבבה, נשארה רק משפחה אחת. החלטנו להכין להם – הפתעה – עוגיות. אפיתי נגלה, ארזתי יפה, שמתי בקופסה (מזל שהייתה לי ספייר) והאופנוען הלך לאחל להם חג של נוצרים שמח. רק ראתה אותו השכנה בדלת ומייד דחפה לידיו שתי חבילות שי ובהן שתי עוגות (נוסח הונגריה, כלומר רולדות, אחת פרג ואחת אגוזים), חבילת שוקולד ובובת איש שלג לגומבוץ. פוווו, מזל שהכנו להם עוגיות. היה יכול להיות מאוד מביך אם לא היינו נותנים להם כלום.
חזר האופנוען שמח וטוב לב מהשכנים למטה והזדעזע לגלות מול דלתנו בקבוק יין עטוף יפה עם כרטיס לבבי שמאחל לנו חג שמח. על החתום: השכנים הגרמנים… שיט, הם לא נסעו, הם בבית, ועכשיו ערב החג, כלומר כל החנויות סגורות ואין לנו מתנה בשבילם. "דווקא לגרמנים", נאנח האופנוען, "עכשיו הם יחשבו שאנחנו כועסים עליהם בגלל השואה"..
אין ברירה, חובש טוב חובש מאלתר. ארזתי את שמונה העוגיות שנותרו לנו אחרי המתנה לשכנים מלמטה ("דווקא את העוגיות שלנו", התבאס האופנוען), הוספתי חבילת שוקולד שמצאתי בארון ("דווקא את המריר עם הפיסטוק", התבאס האופנוען), מצאתי שקית דקורטיבית, שמתי בפנים והוספתי כרטיס לבבי. חג שמח יאבול.
ואחרי שנגמר עניין המתנות יש את עניין האוכל. כבר בדקתי את האוכל לכריסמס בשבדיה, ואת האוכל לכריסמס באנגליה, ועכשיו הגיע הזמן לאוכל ההונגרי. מה אוכלים בכריסמס בהונגריה? מרק דגים, בישר לי האופנוען.
מרק דגים. בדמיוני ראיתי בויאבז זהוב, חוטי זעפרן אדומים שטים בו, פיסות דג לבנות פריכות לצד מולים, ומעליו צפות פרוסות באגט קלויות עם איולי ביתי, מממ…
"הממ, לא בדיוק", קטע האופנוען את קול הכינורות בראשי. "זה לא כזה מרק. זה מרק קרפיונים".
"קרפיונים??" התבאסתי, "מה זה פה, פולניה?"
"מה פתאום", אמר האופנוען בעלבון, "זה עם פפריקה".
כמובן, מה חשבתי לעצמי.
אז גילינו שבמסעדה החביבה עלינו הקרובה לביתנו יש תפריט כריסמס ואפשר להזמין הביתה. הזמנו. הם עושים גירסה מתוחכמת יותר למרק הקרפיונים. כלומר, אותו מרק, אבל עם שפמנון במקום קרפיון. הלכנו על זה.
היה, ובכן, סתמי. האופנוען אומר שזה יכול להיות טעים יותר. נו טוב.
אחרי שמלא תגובות לפוסט הקודם שאלו למה לא עשיתי בעצמי קאפקייקס (למרות שבעיני צמד המילים האוקסימורוני "חופשת לידה" הוא תשובה מספקת למה אין לי זמן לעשות שום דבר שמצריך שתי ידיים), ואחרי שלמרבה הפאדיחה כמה מגיבים הציעו לי גירסאות שונות של הספר של מרת'ה סטיוארט רק כדי שאני אזכר שבעצם יש לי את הספר בבית, החלטתי לעשות מעשה.
כלומר, החלטתי תיאורטית. ואז נכנסתי לסופר (של רשת Spar הגרמנית, יש פה כמה רשתות, גרמנית, צרפתית ואנגלית, וכל אחת מביאה מוצרים שונים לגמרי, הרבה מארצות המוצא שלהן), ונתקלתי בדוכן חדש שבדיוק הוצב. משהו שנקרא "ספאר פרימיום" ויש עליו מוצרים שונים מהמוצרים הרגילים (שאפשר לסכם אותם בכמה מילים ממצות כמו "מרגרינה ונגזרותיה, בשר ו-18 סוגי פפריקה"). ובין המוצרים של הפרימיום ישבו שתי צנצנות: קרם אגוזים וקרם קוקוס. אלוהים בהחלט נטל כמה דקות כדי לשלוח לי הודעה ברורה לאפות קאפקייקס.
עיון קל בספר של מרת'ה גילה לי שיש שם מתכון לקאפקייקס שוקולד-חמאת בוטנים (את זה למרבה הצער אלוהים לא שלח) שיסתדר עם קרם האגוזים וקרם הקוקוס שלי. מייד שיניתי אותו קצת כדי שיתאים בדיוק למה שרציתי, ויצאתי לדרך. הקאפקייקס בדרך לתנור. ובתוך כל אחד מהם, הס פן תעיר, מסתתר לו מטמון קרם אגוזים/קוקוס זעיר.
יצא, ואני מתנצלת שאני מעידה על עיסתי, ממש שווה. האופנוען אפילו שכח להסתיר את הטון המופתע כשאמר: "זה ממש טעים!"
חוק מרפי, גירסת שני הילדים, גירסת "רק באירופה", #15:
הטלפון המבאס ביותר, הלא הוא הטלפון מהגננת שאומר "הילד חולה, בואי לקחת", תמיד יגיע כשבחוץ בדיוק החל לרדת שלג ואין לך עם מי להשאיר את התינוק הקטן. עכשיו את צריכה לסחוב תינוק זעיר החוצה לשלג. מהמם.
עדי בעולם 