1. שאם זה לא מכוסה – זה ישפריץ.
2. את הגעגוע לשינה של לילה שלם. עזבו לילה שלם – ארבע שעות רצופות של שינה גם יתקבלו בשמחה.
3. שהרעש המפחיד בעולם הוא צליל המוצץ הנופל מפה התינוק אל הסדין. העולם, כלומר אני, עוצר נשמתו: יתעורר? לא יתעורר? (ברור שיתעורר).
4. את תחושת הפינוק האופפת אותי בכל פעם שאני זוכה להיכנס לשירותים לבדי, ועוד ממש לסגור את הדלת מאחוריי.
5. שבשנייה שתתחילי להיניק יתקוף אותך צמא איום, כאילו לא שתית יומיים.
6. שהאוכל הכי שימושי הוא זה שאפשר לאכול ביד אחת ולא מעל צלחת (מי אמר עוגיות ולא קיבל).
7. איך מתפעלים מנשא לופי.
8. למה צריך כל כך הרבה חיתולי בד.
חוק מרפי לתינוקות, גירסת שני ילדים, #1
הגדול לעולם ישכים משנת הלילה שלו בשנייה שבה סיימת להיניק את הנקת הלילה האחרונה של הקטן, הנחת אותו בחזרה במיטתו וכבר תיכננת לחזור למיטה בעצמך. יכולת ממש לחוש בדמיונך את ההרגשה הנפלאה הזו של הלחי על הכרית..(חוק שעובד במאה אחוזי הצלחה ובדיוק על השנייה)
אלה לא החיים שלי, #87
השעה 21:20.אני (בטון מיואש): אני לא מאמינה כמה מאוחר!! איך נגמר הערב??
האפנוען: אני יודע!! עוד יש לי כמה מיילים לענות עליהם, אני לא אגיע למיטה לפני עשר!!
(לצורך ההשוואה, גשו לעשרות פוסטים מלפני שנתיים וחצי ויותר, שפורסמו בסביבות ארבע בבוקר ונפתחו במילים "בדיוק חזרתי מבראסרי", או "איזה יופי של תפריט מוזל לבירות והמבורגרים יש בלילה בסרגוס" ו"כמה פרקטי זה שאפשר להזמין ארוחת בוקר 24 שעות ביממה בבנדיקטס")
סוף עידן התמימות
אנחנו יוצאים מקניות גדולות בסופר. האופנוען דג חטיף ביסקוויט רך ממולא בקרם גבינה ומצופה בשוקולד (זה קטע הונגרי, ממש טעים), מחלק לשלושה ונותן לי ולגומבוץ שליש כל אחד (זה משהו כמו גודל ביס). גומבוץ מסיים את שלו ומבקש עוד (או בלשונו – "עגה עגה", שזה "עוגה עוגה"). האופנוען ואני לא מתכוונים לתת לו עוד סוכר, גם ככה הוא זכה מן ההפקר וקיבל את זה רק בגלל שגם אנחנו רצינו ולא הצלחנו לאכול בלי שהוא יראה (הו כן, אנחנו מעולים בדוגמה אישית עם סוכרים..), אז אנחנו פושטים ידיים, מגלגלים עיניים ואומרים "אין, נגמר".
גומבוץ תוקע בנו מבט, צולל לעבר שקיות הקניות, מוצא את השקית הנכונה ושולף ממנה עוד חטיף כזה.האופנוען ואני מזייפים טון מופתע: מה, יש עוד אחד?? איזו הפתעה..
אופס.
חוק מרפי לתינוקות, גירסת שני ילדים, #2אם הגדול מסכים לשחק לבדו בזמן שאת מנסה להרדים את הקטן, הוא לעולם יבחר את הצעצוע הכי רועש שיש לו (צעצוע שהוא לא נגע בו חודשים, רק עכשיו, כשאחיו הקטן ממש עצם עיניים, זה זמן מעולה לדפוק בפטיש..)
פעם הייתה בלוגרית שאהבה רק קאפקייק
לא בשר ולא גבינה, רק קאפקייק פשוט
לא דייסה ולא קקאו, רק קאפקייק היא רצתה
קאפקייק. לא לחם, לא אורז ולא ביצה,
רק קאפקייק.
וביער הרחוק ההוא, שבו היא הייתה גרה
לא היה קאפקייק.
ישבה הבלוגרית ובכתה ובכתה, ואמרה:– אני רוצה קאפקייק.
בא הבנזוג שלה, האופנוען, ואמר לה:
תשמעי חמודה, אין קאפקייק. ביער שלנו אין קאפקייק.
יש פטל, שזיפים, סיגלויות, מרק (גולאש),
יש אורז, צ'יפס, קבב וארטיק ומיץ ממותק,
אבל קאפקייק אין. אין.תפסיקי לבכות ותפסיקי להתלונן
אבל הבלוגרית בכתה ורצתה רק קאפקייק
ואת עיניה ניגבה ניגבה כל הזמן בסמרטוט (חיתול בד)
ורצתה רק קאפקייק.כל הזמן בכתה, וכל הזמן רצתה קאפקייק וקאפקייק
אז שום ילדים שאמא שלהם שמה להם קאפקייק בתיק לא הגיעו לבקר פה, למרות שבכיף יכולתי להבהיל אותם כמו שאני נראית בלי שעות שינה והם היו משאירים מאחור את התיק. אז בלית ברירה המשכתי לקטר ("דווקא כשאני מיניקה ואני יכולה להשתולל עם קלוריות אין לי פה קאפקייק! הכל עוגות של רוסיה!") עד שהגננת של גומבוץ, שנמאס לה לראות את פרצופי המכורכם כל בוקר הודיעה לי שהיא מצאה בית קפה אמריקאי שמגיש את כל הזבל הסוכרי הזה.
לא סתם קוראים לו Sugar Shop. שני סניפים יש להם, ואנחנו הלכנו על הגדול. המקום מעוצב בצורה הכי סכרינית שאפשר לחשוב עליה, ומאוד אמריקאי. והדוכנים: בקומה ראשונה עוגות הונגריות ("ממ, הקומה הראשונה נראית טוב", אמר האופנוען, מפספס לגמרי את הפואנטה שבגללה הלכנו לשם. עוגות של רוסיה יש בכל מקום!!), בקומה השנייה שלל זבל סוכר צבעוני. עוגות בצק סוכר מהממות, קאפקייק זרחנים, פטיפורים מצחיקים. לשטוף את העיניים.
הטמטמת עוד פה:
האופנוען ואני מחפשים את בית הקפה ולא מוצאים.
האופנוען: טוב, לא תהיה ברירה אלא לשאול מישהו
אני: אוי, מה נעשה? בטח אף אחד פה לא מדבר אנגלית
האופנוען פותח את החלון של האוטו ושואל מישהו בהונגרית איפה הרחוב
אני נזכרת שהוא הונגרי
עדי בעולם 