ניתוח קיסרי, לידה בהונגריה (פוסט מ-2011)

את הפוסט הזה מצאתי חבוי בפוסט אחר, אבל הוא ראוי למקום משלו – זהו סיפור הלידה של הדובוש. במקור הוא פורסם בארבעה חלקים אבל כאן אני מביאה אותו בפוסט אחד.

חלק ראשון: ללדת בהונגריה

כשעלתה שאלת המעבר לבודפשט אחד הדברים שהטרידו את מחשבתי היה הלידה. "אם אנחנו עוברים", אמרתי לאופנוען, "אני לא רוצה ללדת בבית חולים של רוסיה". אם בקושי שרדתי את 20 השעות שביליתי במחלקה באיכילוב עד שעברתי למלונית, מה הסיכוי שאני אשרוד את בית החולים של רוסיה?

"צודקת", אמר האופנוען, "לא שיש רע בבית החולים של רוסיה, אבל פרינססה כמוך לא תעמוד בזה".

יפה. בסתר ליבי דווקא חשתי הקלה שלא אלד בלונדון. מעקב ההריון העלוב הדאיג אותי, הקמצנות באפידורל הדאיגה אותי, והכי חמור, שתי חברותיי מלונדון, האמריקאית וההולנדית, ששתיהן היו בהריון גם כן, חטפו חום מבית החולים שכולנו היינו אמורות ללדת בו ועברו לבית חולים פרטי (ובלונדון זה עניין של 90 אלף שקל, לא משהו למובטלים כמונו). ואם הולנדית, שהמיתוס אומר שהן יולדות בבית ומייד חוזרות לחבוץ גבינה, מחליטה שבית החולים הזה לא מספיק טוב בשבילה, מה תעשה מפונקת מהבועה כמוני?

אז כשעברנו לבודפשט, ואני בשלהי חודש שביעי, התחלנו לחפש בית חולים לא של רוסיה. מצאנו אחד מהמם, וילה ענקית צופה אל מרחבים ירוקים, כל חדר נראה כמו בית מלון שווה, הכל שקט ומקסים. הבעיה: לקח לנו חצי שעה להגיע לשם בסוף שבוע, בלי פקקים. אם יתקפו אותי הצירים בשעת פקקי תנועה, ייקח לנו יותר משעה. בלידה הקודמת ירדו לי המים, ושעה אחרי זה כבר התפתלתי מכאבי צירים כל שתי דקות. ממש לא התחשק לי לבלות שעה באוטו עם צירים.

"את צודקת", אמר האופנוען, מעביר מבט על מושבי הרכב ובבירור חושב יותר על המים שיירדו עליהם במשך השעה הזו מאשר על הצירים שלי. "נמצא משהו אחר".

אז החלטנו לבדוק בית חולים של רוסיה. כלומר, לא סתם, אלא אחד שיש לנו בו פרוטקציה ממש שווה, פלוס בדיוק שיפצו בו את חדרי הלידה. נסענו. והתברר שבאמת, חדרי הלידה משופצים לעילא ולעילא. גדולים, עם פרקט, ג'קוזי זוגי בכל חדר, פלזמה. יותר טוב מאיכילוב. פלוס הפרוטקציה הבטיח לי שבשנייה שאני מבקשת אני מקבלת כמה אפידורל שאני רוצה. כמוזיקה לאוזניי.

אבל אז יצאנו מחדרי הלידה לבדוק את חדרי האשפוז. מסדרון חשוך עם שני ספסלי עץ וכמה דלתות. פתחנו דלת ראשונה וגילינו שלוש מיטות יולדות עומדות בחדר, ללא שום וילונות ביניהן. פרטיות היא לא ערך חשוב ברוסיה. שלוש יולדות ישבו עליהן ושלחו אלינו מבט עגום. זה נורא הזכיר לי משהו. "בית חולים בארץ?" אמר האופנוען. "פחח", אמרתי, "אפילו יוספטל בסבנטיז לא נראה ככה". לקח לי קצת זמן לקלוט מה זה הזכיר לי. ואז נזכרתי: ראיתי פעם דוקומנטרי על נווה תרצה. בדיוק ככה זה נראה.

"את תקבלי חדר פרטי", הבטיח לי הפרוטקציה. ביקשתי לראות חדר פרטי. דלת נוספת נפתחה אל קטקומבה קטנה. האופנוען נאנח בצער, היה ברור לו שהלך עליו ולא נחסוך את הכסף של בית חולים פרטי (לפחות בהונגריה זה בערך עשירית מבלונדון!).

ואז מצאנו מרפאה קטנה, קומה בתוך בית חולים רגיל, שעוסקת רק בלידות. המקום אולי פחות מפואר מהווילה הראשונה שראינו, אבל נראה נחמד מאוד, בטח יותר טוב מרוסיה. חדרים פרטיים, הכל נקי ומודרני. ובונוס: כשהמיילדת שהראתה לנו את המקום גילתה שאנחנו מישראל אורו עיניה והיא אמרה שיש להם שני רופאים דוברי עברית. מה הסיכוי?? הלכנו על זה.

ובאמת, קיבלתי רופא ישראלי לגמרי, שאפילו למד רפואה בארץ ועבד בארץ עד שהתחתן עם אשתו ההונגריה. הוא הודיע לי מראש שהוא עובד בשיטה הישראלית, שזה היה מאוד משמח מבחינתי, עשה לי בדיקות בעברית והכל היה סבבה.

ואז, שבוע לפני התאריך המשוער, כשאני גם ככה עצבנית במיוחד על ששוב הגעתי לשבוע 39 כשהבטיחו לי שהריון שני זה קצר יותר, גיליתי שהוא נוסע לכנס בארה"ב על כל השבוע של התל"מ. וואלה יופי.

"לא נורא", ניחם אותי האופנוען, "אני אתרגם לך אם הם לא ידברו אנגלית".

ברגע האמת אגב הוא יעבור לשפת אמו ברגעי ההתרגשות בעוד אני זועקת "מה? מה קורה?", אבל אז זה עוד הרגיע אותי.

חלק שני: הלידה מתחילה? איפה?

וכך הגעתי לסופו של שבוע 39, ללא שום תחושה שאני עומדת ללדת. זעמי חילחל אל כל תא בגופי. האופנוען שמר על מרחק זהיר ממני ופתח כל שיחה בקול רועד ובחיוך חושש, גומבוץ תקע בי מבטים תוהים על כל צעד רועש שעשיתי, לילותיי הפכו למסעות כומתה אל השירותים ובחזרה. כולל פעם אחת שנתקעתי בחושך בקיר והאשמתי את האופנוען (שמצידו ישן כל אותה עת בלי עוול בכפו).

יום לפני התאריך המשוער ללידה, כלומר יום לפני שבוע 40 (רררררררררר!) קמתי בבוקר עם אותה תחושה שכלום לא קורה. עד כדי כך שלפני שנסעתי לבית החולים למוניטור הקבוע, הוצאתי חמאה מהמקרר, מתוך כוונה לעשות עוגיות אחרי הצהריים.

ובמוניטור ראו צירים לא סדירים. לא התרגשתי. עם גומבוץ נהניתי (נוט) מצירים לא סדירים כל החודש התשיעי ובסוף הוא נולד לקראת שבוע 41. כך שאף על פי שחשתי את הצירים האלה בכיף (נוט) לא פיתחתי ציפיות.

"יש לך צירים לא סדירים", גילתה לי המיילדת את אמריקה. זה כלום, אמרתי לה, בהריון הקודם הסתובבתי איתם חודש. "לא", היא התעקשה, "בלידה שנייה הכל קורה מהר יותר. את תלדי היום".

"כן כן, בסדר", אמרתי לה. "אז את יודעת מה, אני אסע להביא את הילד מהגן, אעשה עוגיות ואחזור לכאן בערב לבדוק". "פחח", היא ענתה, "את לא הולכת לשום מקום".

הובלתי אחר כבוד לחדר אשפוז. הפעלתי את נוהל לידה (האופנוען והבייביסיטר הוקפצו). ישבתי וחיכיתי.

דבר לא קרה. שום ציר סדיר לא הופיע.

"את תלדי בלילה", הבטיחו לי.

נשארתי בלילה בבית החולים. האופנוען נסע הביתה לגומבוץ, מחכה לטלפון שיקפיץ אותו בחזרה.

דבר לא קרה. שום ציר לא הופיע.

חדר ללא התרחשות. הבוקר לאחר הלילה המשמים בבית החולים

בבוקר פתחה המיילדת את דלת החדר שלי ומצאה שם דרקונית יורקת אש. לא מספיק שהגעתי לשבוע 40, שוב, אז גם ביליתי סתם לילה בבית חולים והאופנוען ביזבז יום משבוע החופש שמקבלים כשיולדים. "אמרתי לך ששום דבר לא יקרה", חשפתי עליה ניבים. "סתם ישנתי לילה בבית החולים. שלא תחשבי על לגעת בי לעוד בדיקה עדינה-נוט לראות אם יש איזה צוואר שנפתח. לא נפתח, לא יולדת, הולכת הביתה!!"

המיילדת נסוגה אחורה והודיעה שהולכת להתייעץ עם הרופאה. היא חזרה עם התשובה שהם שולחים אותי לאולטראסאונד ומוניטור. אם אכן אין שינוי – אני הולכת הביתה. סבבה. כבר הודעתי לאופנוען שיחכה עם לבוא אליי, אני בדרך הביתה.

באולטראסאונד קיבלה את פניי טכנאית שתקנית. עשתה לי בדיקה שלמה בלי להוציא הגה. כשסיימה התקשרה לרופאה שלי לדווח לה על מימצאיה. למרבה הצער זה היה בהונגרית, לא הבנתי כלום. לא משנה. אני יודעת שאין לי צירים – אני הולכת הביתה. בצעדים חינניים ובדילוגים עליזים בגירסת שבוע 40, כלומר מקרטעת ובקושי זזה, חזרתי אל הרופאה. מצאתי אותה עם המיילדת. שתיהן היו לבושות בבגדי חדר ניתוח.
"התלבשתן בשבילי?" עוד חשבתי שאני מתבדחת איתן.
"כן", הן ענו.

קיצור, התברר שחבל הטבור כרוך סביב צוואר העובר. פעמיים. אין סיכוי שהוא יצליח לצאת בלידה רגילה. נתנו לי שעה וחצי להתכונן לניתוח. ביליתי אותן בלשלוח מיילים וסמסים לאמא שלי ולחברות שלי: נכנסת לניתוח! יאי!

טיפשה שכמוני.

חלק שלישי: קיסרי זה לא מה שחשבתי

אחרי שגמרתי לבשר לכולם שאוטוטו אני נכנסת לניתוח לקחו אותי להכנה לניתוח. במהלכה הגיע האופנוען, והחליף לבגדי חדר ניתוח. העברנו עשר דקות בצילום תמונות משעשעות (מאוחר יותר נגלה שבכולן אני נראית כמו גופה והוא נראה כמו סניטר). ואז נלקחתי לחדר ניתוח.

תגלית חדשה על עצמי: אני עמידה לאפידורל, או לפחות פחות מושפעת ממנו. בלידה של גומבוץ הוזעק הרופא המרדים שלוש פעמים לתקן לי את המינון, ורק אחרי מנה משולשת זכיתי סוף סוף למנוחה מהצירים. אז חשבנו שזה בגלל שהצירים היו מאוד חזקים. אבל הפעם גילינו שזה לא הם, זה אני.
כי הרופאה המרדימה הזריקה לי אפידורל, חיברה אותי למיני מוניטורים, ואחרי כמה דקות פצחה בבדיקות לוודא שהחומר השפיע. היא התיזה עליי חומר שאם האזור היה רדום הייתי מרגישה כחמים.
"זה קר או חם?" שאלה.
"קר", אמרתי.
היא קימטה מצחה. "נחכה עוד כמה דקות".
חיכינו, עשינו עוד בדיקות חם-קר. בכולן הרגשתי את החומר קר.

הרופאים המנתחים הגיעו בינתיים, וכולם עמדו מעליי, עם מסיכות על הפנים וידיים בכפפות, מחכים לאוקיי. ואני, אני מרגישה את החומר כאילו האזור לא רדום. כבר נהיה לי לא נעים, כולם מחכים לי. לרגע שקלתי להיות פולניה ולהגיד שבסדר, תתחילו, אבל אז נזכרתי שזה ניתוח ומה אני מפגרת, להרגיש איך חותכים אותי? מה עוד שהרופאה המרדימה עשתה ניסיון אחר, וסימנה לרופא אחר לדקור אותי קצת עם משהו. הרגשתי את זה טוב טוב. "זו דקירה חדה", אמרתי בכעס.
הרופאה המרדימה נראתה אובדת עצות. "אולי נעשה לך הרדמה מלאה?" הציעה.
"לא", אמרתי, "אני רוצה להישאר ערה כדי לראות את התינוק כשהוא יוצא, ואני רוצה גם להניק אותו ישר אחרי".
תמימה שכמוני.

חיכינו עוד כמה דקות. הרופאה הגבירה את המינון עוד יותר. כבר חיכינו שם איזה רבע שעה שההרדמה תשפיע. בשלב הזה עוד הרגשתי הכל, אבל לא בכאב, פשוט הרגשתי מה עושים לי. החלטנו ללכת על זה ככה. "זה יהיה לא נעים", הגדירה את זה הרופאה, "אבל זה לא אמור לכאוב".

אז כן, למרות מסך הבד שמפריד בין המנותחת לרופאים, הייתי מאוד מעודכנת בניתוח הזה. פשוט הרגשתי מה הם עושים. לא כיף. האמת שכמה חברות שלי שעברו קיסרי דיווחו על חוויה דומה, של הרגשה שמחטטים לך בקישקע. אז הייתי קצת מוכנה, רק לא הייתי מודעת לזה שזה כה לא נעים, וגם שבמקרה שלי זה יכאב קצת.

הרופאים המנתחים דיברו ביניהם בהונגרית. הרופאה המרדימה, שתפקידה במהלך הניתוח להשגיח על מצבי, והאופנוען, שישבו ליד ראשי, דיברו איתי באנגלית ובעברית (הוא).

ואז הניתוח הסתבך.

כזכור, נכנסתי לניתוח כי חבל הטבור היה כרוך סביב צווארו של התינוק. התברר שהוא כרוך בצורה כזו שבקושי נותר חבל טבור חופשי בין ראשו של העובר לביני. זה אומר שאי אפשר היה להוציא אותו כי לא היה מספיק חבל. הרופאים התחילו בעדינות, אבל אז עברו למשיכות וטלטולים כדי לנסות לשלוף אותו. לא יצא.
אז טלטלו אותי יותר. מאוחר יותר אגלה על עצמי סימנים כחולים, תוצאה של החבטות שספגתי. לא יצא.
אחד הרופאים עבר ללחוץ על צלעותיי, בתקווה שזה ידחוף את התינוק החוצה. למרבה הצער הוא לחץ לי גם על הריאות, לא הצלחתי לנשום. בשלב הזה הרופאה המרדימה והאופנוען נטשו מזמן את השיחה איתי ועברו לבהות במה שקורה. אף אחד לא שם לב שאני לא נושמת. את נשימתי האחרונה הקדשתי לחרחר לרופאה המרדימה "הצילו". היא הסתכלה על המוניטור וכמעט התעלפה. היא קמה וצרחה משהו בהונגרית. מייד הפסיקו ללחוץ לי על הריאות. באמת תודה.

אחרי מה שנראה כמו נצח, זה עבד. "התינוק בחוץ", דיווח לי האופנוען.

ואז השתררה שתיקה. ואחריה כל הרופאים דיברו בבת אחת, בהונגרית. וגם האופנוען עבר להונגרית. והרופאה המרדימה גם, בטון שנשמע כמו תדהמה. הבנתי רק מילה אחת שהיא אמרה. "קטו". קטו זה שניים בהונגרית. שני מה? תינוק עם שני ראשים? שני תינוקות? מה יש לי שם? "שניים מה?" צווחתי באנגלית. "שניים מה?"

האופנוען נזכר בתפקידו. "לא רק שחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר", אמר לי, "גם היו שני קשרים בחבל הטבור". מאוחר יותר אני אגלה באדיבות גוגל שקשרים בחבל הטבור הם מצב יחסית נדיר שקשה מאוד לגלות באולטראסאונד, אבל עשויים לגרום בלידה רגילה לפגיעה בעובר. מצב שבו יש יותר מקשר אחד הוא נדיר עוד יותר. אצלנו כאמור היו שניים.

האופנוען דווקא לא שכח לצלם, וככה יצא שאחרי הלידה יצא לי לראות את הקשרים האלה. זה מפחיד, אין מה לומר.

בשלב הזה הייתי חבולה, כואבת ומטושטשת. "אני מרדימה אותך לגמרי", אמרה לי הרופאה בהחלטיות. הסכמתי. יצא שמכל תוכניותי האופטימיות, שלפיהן שכבתי בניחותא עת הרופאים הוציאו בכיף את התינוק, הציגו לי אותו והגישו לי אותו להניק, לא היה דבר ריאלי. אפילו לא ראיתי את התינוק. כלומר, מאוחר יותר יציג לי האופנוען תמונה של ראשו של התינוק לצד ראשי שלי, בחדר הניתוח. אלא שאני לא זוכרת שהתמונה הזו צולמה ואני לא ממש בהכרה בתמונה הזו. אפרופו תמונה שבה אני ממש נראית כמו גופה.

אקיצר, התעוררתי בחדר ההתאוששות. אני אפילו לא זוכרת כמה זמן עבר עד שהאופנוען הופיע לידי. הוא נאלץ לדווח לי על קורות היום ותוצאות הניתוח, כי לא זכרתי בדיוק איך נגמר. "ילדת", חידש לי קצת. "הוא בחוץ".

וכך בא לעולם אחיו של גומבוץ. וייקרא שמו בישראבלוג: דובוש*.

חלק רביעי: אחרי ניתוח

אז התעוררתי בחדר ההתאוששות, ולא היה לי מושג איפה אני, מה השעה, וכו. באיזשהו שלב (ייתכן שזה היה אחרי שתי דקות, ייתכן שזה היה אחרי שעה, תפיסת הזמן מאוד לא ברורה כשמתעוררים מהרדמה כללית, מתברר) הופיע האופנוען, סיפר לי שילדתי, סיפר איך היה מסעיר (אני שמחה שהוא נהנה), וקינח בתיאור של דובוש, הילד שלי שטרם פגשתי. מזל שהביאו אותו אחרי זה ויצא לי לחזות במו עיני ופטמותיי בפלא.

ולאט לאט התחלתי לקלוט עוד דברים. כמו זה שהייתי יכולה להתחרות בהצלחה בכל טפטפת בכמות הצינורות שיוצאת ממני. מילא זה שמחובר לאינפוזיה, ומילא זה שמנקז את ה, ובכן, פיפי, אבל מצאתי במפתיע גם שקית שהייתה מחוברת אליי בנקודה עלומה בבטן (לא היה לי אומץ להסתכל איפה בדיוק) וניקזה כל מיני דם. בעעע.

וגם קלטתי שאני בקושי יכולה לזוז, כי כואב. אבל למרות שמהר מאוד ויתרתי על השאיפה לקום, הופיעה האחות לקראת הערב ואמרה שאני צריכה לקום מהמיטה. האופנוען והיא התייצבו בנקודות מפתח, כל אחד גם אוסף איזה שקית שמחוברת אליי, ונתנו הוראות מכוונות כמו "תזיזי קודם את הרגל ההיא" וכאלה. כן, מחלקת גריאטריה זה כאן.

על כל פנים, למרות הכאבים הצלחתי להגיע לפוזיציה שאפשר לקום ממנה וקמתי.
הייתה שנייה של אופוריה.
ואז, למרות שראיתי את הפה של האופנוען זז, הפסקתי לשמוע אותו, כאילו מישהו לחץ על מיוט לחדר. ושנייה אחרי זה גם כיבה את האור. והפיל אותי על האופנוען.
בקיצור, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי. אם לסכם בשתי מילים: לא כיף.

את החוויה הראשונית הזו אני אשחזר שוב, פעמיים, למחרת בבוקר וכמה שעות אחרי. ואחרי שלוש התעלפויות כבר ויתרתי על הרצון לקום והתחלתי לנחם את עצמי שבעצם לא רע לי בכלל במיטה, אני אשאר כאן… זה היה השלב שהרופאים קלטו שכנראה איבדתי יותר מדי דם בניתוח. מייד חיברו אותי גם לעירוי ברזל. כי אין כמו עוד צינור בשביל לגרום לי להרגיש מושכת.

על כל פנים, באיזשהו שלב הופיעה מישהי שהציגה את עצמה כפיזיותרפיסטית, והבטיחה שהיא תקים אותי מהמיטה. היא עשתה לי סדרה של תרגילים שהרגישו ממש בולשיט, כל מיני "תסובבי את הבוהן של רגל ימין ותנשמי עמוק", "תחשבי מחשבות חיוביות", "תעשי פלייה עם כף הרגל" וכו. ואז היא הצליחה להקים אותי בלי שהתעלפתי. כמעט התעלפתי משמחה.

בספר עם הגלגל כתוב שמי שמתאוששת מניתוח קיסרי תגלה שמאוד כואב להשתעל. הם שכחו לכתוב שלא רק להשתעל, גם לצחוק. מובן שבשנייה שנכנסתי להתאוששות הפך האופנוען לבדרן צמרת, כל משפט שלו מסתיים בפאנץ' ליין מחץ, כל מילה קורעת. כמות הפעמים שהתחלתי לצחוק ומייד צרחתי הייתה בלתי נסבלת. האופנוען, שנקרע בין מצד אחד רחמים עליי ומצד שני להיות מרוצה מעצמו שהוא כל כך מצחיק, ניסה להשתדל להרגיע את חוש ההומור. לא הלך. מה הוא יעשה שניתוח קיסרי באמת מותיר את האישה במצב שמה זה קל להתבדח על חשבונה…

למשל: לפני הניתוח מורחים עלייך הרופאים חומר מחטה מהברכיים ועד הפופיק. אחרי הניתוח גיליתי שצבעו כתום בוהק. בגלל שלא יכולתי לקום מהמיטה לא יצא לי להתרחץ, כך שהמלבן הכתום הזה נשאר על הרגליים שלי כל הזמן. ביום שקמתי סוף סוף מהמיטה אמרתי לאופנוען בשמחה שסוף סוף אני יכולה להתרחץ, והוא ענה בתגובה: "כן, רציתי לומר לך, מה זה, שפכת על עצמך בולונז? צ צ צ איזה נימוסי שולחן". פרצתי בצחוק גדול. את הצרחה שבאה בעקבותיו שמעו בכל המרפאה.

כמה שעות אחרי זה הגיעה האחות להוציא את הצינור מהבטן. עד אותו רגע לא ממש הקדשתי לו מחשבה. הוא היה שם, וזהו. רק כשהיא אמרה "תנשמי עמוק, תספרי עד שלוש וזה יעבור", קלטתי שהוא מחובר איפשהו עמוק בבטן, וכנראה שזה הולך לכאוב כשיוציאו אותו. אכן, כאב. כמעט התעלפתי שוב כשגיליתי שהיא שלפה לי איזה חצי מטר צינור מהבטן. איפה לעזאזל זה היה? עזבו, לא רוצה לדעת.

אחרי שלושה ימים בבית החולים הוכרזתי כמספיק בריאה לצאת הביתה. יאי! נאסר עליי להרים דברים כבדים חודש, וזה, מכל הכאבים, היה הדבר הכי קשה בניתוח. זה אומר חודש לא להרים את גומבוץ, וזה היה קשה מאוד.

ובשורה אחת משמחת למי שבכל זאת תעבור ניתוח קיסרי: השבוע הראשון ממש קשה, זה נכון. כאבים, קשה לזוז, די בעע. אבל כשהשבוע הזה חולף, ההחלמה תופסת תאוצה. כל יום הוא שיפור עצום. שבועיים אחרי הניתוח היה מצבי יותר טוב ממה שהיה שבועיים אחרי לידה רגילה. (כן, זה הזמן לקוראיי הגברים לומר לעצמם שאיזה כיף להם שלא עשו אותם אישה).

*דובוש – עוגת שכבות הונגרית, משהו מתוק.

16 תגובות בנושא “ניתוח קיסרי, לידה בהונגריה (פוסט מ-2011)

    1. לא קראת את זה בתקופתו? זו באמת הייתה לידה מלחיצה, אבל כבר הספקתי לשכוח קצת והפוסט הזכיר לי 🙂

      אהבתי

    1. רגע, את יודעת שזה פוסט ארכיון שריעננתי, נכון? יש פה עוד שמונה שנים וחצי שהמשכתי לכתוב אחריו 🙂

      אהבתי

  1. עדי,
    כמו תמיד תענוג לקרוא אותך
    מקווה שאתם עוברים את "הקורונה" בטוב .
    שמרו על עצמכם
    ⁦♥️⁩

    אהבתי

    1. תודה רבה, עדי!
      עוברים את הקורונה בסדר, טפו טפו טפו. השיא עוד רחוק בהונגריה, לעת עתה לא מאתגר מדי. שמרו גם אתם על עצמכם!

      אהבתי

  2. קראתי אותו במקור והכי משמח זה בעצם לדעת שלמרות שני הקשרים בחבל הטבור הכל פיקס עם הדובוש (טפו חמסה שום בצל)

    אהבתי

  3. אני בטוחה שקראתי את הפוסט בזמנו, לפחות את החלק הראשון ("ללדת ברוסיה" נשמע ממש מוכר) וכנראה גם את האחרים, אבל לא ממש זכרתי. החלק עם הצינור שנשלף לך מהבטן ממש צמרר אותי.

    אהבתי

    1. אוי! מצטערת, לא חשבתי על הצמרור. זה פשוט מה שהיה. אגב, שכחתי מזה לגמרי עד שקראתי שוב את הפוסט הזה עכשיו עם הריענון שלו, ובזיכרון מרחוק כבר לא זכרתי את הכאב או את הזעזוע, אז זה נכון, שוכחים!

      אהבתי

  4. אני מעולם לא ילדתי (ולא אלד. מספיק לי 6 כלבים מטורפים, חתול ועז), אבל עדיין, גם בגיל 44, לידה נתפסת בעיני משהו 'טבעי' וקל יחסית ולמרות שרבים הסיפורים על לידות שמזכירות עינויים לשל אינקוויזיציה, איכשהו זה עדיין לא התקבע אצלי בתור דבר מחריד, אבל יש מצב שדווקא את הצלחת לעשות את זה. קראתי את הפוסט שלך בבעתה!
    אני שמחה שיצאת מזה בריאה ושלמה, אבל אישה שהולכת לדבר הזה ביודעין..שאלוהים יעזור לה.

    אהבתי

    1. מצחיק שאת אומרת את זה, אבל בדיוק סיימתי ספר בשם "זה הולך לכאוב", שמביא מחוויותיו של רופא גיניקולוג/מיילד וחשבתי לעצמי שאם הייתי קוראת את הספר לפני הלידות, הייתי מסרבת ללדת. יש שם כמה מקרים שגורמים לך לחשוב למה נשים עושות את זה לעצמן.

      אהבתי

להגיב על Adi לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s