ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2011

תשעה חודשים #2

בהונגריה כמו בפולניה. לא מספרים על דברים עד שהם קורים.

שבוע 9. פגישה ראשונה עם המיילדת (בלונדון אין אחיות למעקב הריון, אלא נפגשים עם מיילדת. זה בדיוק אותו רעיון כמו האחות בארץ).
המיילדת: מה את אומרת – אולי תלדי בבית
אני: תני לי לחשוב על זה – לא
המיילדת: כדאי לך, תרגישי טבעי, תהיי בבית
אני: לא
המיילדת מנסה לומר משהו, אני תוקעת בה מבט שמציע לה לשתוק או שאני תוקעת בה מחט של אפידורל. רר.

בחילות: ממש כמו בהריון הראשון, גם בהריון הזה לא יכולתי לשאת את מראהו של עוף. אלא שבהריון הראשון זה הסתכם בזה, ואילו עכשיו נוספו לעוף גם כמעט כל בשר שהוא, וגם דגים, וגם גבינה צהובה. לעומת זאת, פיתחתי חיבה מטורפת למנגו, ומזל שזה קרה בלונדון, ליד סיינסבורי'ס גדול, ששם תמיד יש קופסאות של מנגו טרי, בשל וחתוך לקוביות, בשני פאונד (כמעט 12 שקל. אולי לא זול, אבל מה זה בשביל מחיר להרגיע את הקרייבינג היומי שלי).
(שוקולד, כתמיד, היה מוצר נחשק גם הוא).


אני מכינה מרק עוף מושקע בסיר גדול (כן, למרות שלא הייתי מסוגלת אפילו לטעום עוף, המשכתי לבשל מרק עוף. בכל זאת, היה חורף וגומבוץ צריך לאכול משהו בריא. אני כבר אנוח בקבר וכו). מעמיסה ירקות אורגנים (יקר), מכניסה גם ירקות שאני בד"כ לא מכניסה (עגבניות, ברוקולי ושום) ומתבלת ברוחב לב. בבואי לשים פפריקה (בכל מאכל יש אצלנו פפריקה) אני בכלל מוסיפה ברוחב לב (זה לא משנה, בכל מקרה האופנוען יטען שחסר פפריקה). רק דקה אחרי אני חושבת שאיזה מוזר, בכלל לא זכרתי שיש לנו פפריקה בצנצנת תבלינים רגילה (הפפריקה שלנו מיובאת כמובן מהונגריה, ומגיעה בשקיות או בצנצנות רחבות). ביד חוששת אני פותחת שוב את ארון התבלינים, לגלות שהוספתי למרק שלוש כפיות אבקת צ'ילי. רק מהאדים שורף לי בעיניים. סיר שלם של מרק הושחת.
(טמטמת הריון #1)


אני מתבכיינת לחברתי ההולנדית על כמה קשה זה יהיה לטפל בתינוק כשכבר יש פעוט בבית. היא מנסה לתת לי פרופורציות ומספרת לי שסבתא רבתא שלה ילדה עשרה בנים בתוך 13 שנים.
אני: אבל לסבתא שלך לא היה פייסבוק ואימייל, היה לה זמן!


זה לא טמטמת הריון מה שיש לי, זה אלצהיימר הריון.

אני בארץ, מנסה לנעול את הדלת של הבית של ההורים שלי. המפתח לא מסתובב
אני: אוי, מה נעשה, המפתח מקולקל
אמא תוקעת בי מבט תוהה
אני נזכרת שצריך להוציא את המפתח מהצד השני של הדלת(טמטמת הריון #8)


זה לא אלצהיימר הריון מה שיש לי, זה סכנה לציבור.

אני מבשלת פסטה. כשהיא מוכנה, אני מניחה את מסננת הפסטה על השיש, במקום בכיור, ושופכת את המים והפסטה לתוכה. כל המים הרותחים נשפכים על השיש והרצפה, ובדרך גם על כף רגלי החשופה. אני מבלה את היומיים הקרובים עם שלפוחיות שמונעות ממני לנעול נעליים.
(טמטמת הריון #11, הידועה גם כ"הטמטמת שהשאירה צלקת")


שבוע 18, סקירה באנגליה. אנחנו כבר אחרי סקירה מוקדמת שעשיתי בארץ, אז אנחנו יודעים מה המין של התינוק. באנגליה מגלים רק בסקירה הזו, אז הסוקרת שואלת אותנו לפני אם אנחנו רוצים לדעת.
אני (בחיוך): אנחנו כבר יודעים שזה בן
האופנוען (בקול מלא תקווה): אבל אולי הם טעו, תבדקי, אולי זו בת
(לא טעו)



הטמטמת מכה שוב במרק העוף:

חצי שעה אחרי ששמתי סיר גדול של מרק עוף על האש, אני פותחת את המקרר ומופתעת לגלות את העוף מציץ עליי מהמדף. מתברר ששכחתי להוסיף את העוף למרק העוף שלי.
(טמטמת הריון #17)


סיכום מעקב הריון באנגליה: מצומצם וקמצני. הייתי אמורה ללדת בבית החולים רויאל פרי שבהמפסטד ולכן הייתי במעקב המיילדות של בית החולים הזה. אחת לחודש/שלושה שבועות פוגשים את המיילדת. היא בודקת לך לחץ דם (עם מכשיר ישן, שמנפחים עם בלון גומי ביד, לא המכשיר הדיגיטלי שיש בכל קופת חולים בארץ), ומקשיבים לדופק במכשיר דופלר, שזה מכשיר שלא ראיתי מעולם בארץ, למרות שאני בטוחה שהוא היה קיים. נגיד בפיפטיז. אולטראסאונד עושים פעמיים במשך כל ההריון – לראות דופק (אבל רק בשבוע 12, כי לפני זה יש שיעור הפלות גבוה אז חבל לתת אולטראסאונד לכולן, רק מי שמגיעה לשבוע 12 זוכה לבדיקה), ובסקירה היחידה שמקבלים, סקירה בת חמש דקות בשבוע 20 (לי עשו בשבוע 18 משום מה). לאחר מכן, אם לא נמצאה בעיה, לא תקבלי יותר בדיקות אולטראסאונד. "למה את צריכה עוד בדיקות אולטראסאונד?" פקחה עליי המיילדת עיניים תוהות בפגישה החודשית, "זהו, אין לך יותר אולטראסאונד בהריון הזה".

בדיקה גיניקולוגית, לפחות עד השלב שאני הייתי בו באנגליה (חודש שביעי) – לא עושים. בדיקת סכרת – לא עושים, אלא אם את מוגדרת בקבוצת סיכון. לא ברור לי איך מגדירים קבוצת סיכון, לי לא עשו בדיקת סכרת. בדיקת דם עשו לי פעם אחת, בשבוע 9.

כל הבדיקות שאני זכאית להן בארץ מעצם זה שאני בת יותר מ-35 – באנגליה זה רק אם את מעל 40. בנוסף, המיילדות הקדישו זמן בהרבה פגישות לנסות לשכנע אותי ללדת בבית. לכאורה מתוך טענה שזה טוב יותר לאמא, אבל בתכל'ס, זה פשוט יותר זול למערכת.

בקיצור, חייבים להעריך מה שמקבלים בארץ. מעקב הריון מורחב ומרשים, שבאמת אי אפשר להתחרות בו. ציון לטובה לישראל.


אני מרתיחה מים כדי לחמם את הבקבוק של גומבוץ ללילה. אחרי כמה זמן אני קולטת שהקומקום לא עובד. תחקיר קל מעלה שהוא לא מחובר לחשמל. אני נוזפת בעצמי ומחברת את התקע לחשמל. אחרי דקה אני קולטת שהקומקום עדיין לא עובד, ואז קולטת שחיברתי את הטוסטר לחשמל במקום את הקומקום (טמטמת הריון #35). אני נוזפת בעצמי על הטמטום ומחליפה את התקעים. סוף סוף הקומקום עובד ואף רותח. אני מרוצה ומשוכנעת שהבקבוק של גומבוץ יהיה חמים בתוך כשתי דקות. שתי דקות אחרי אני מגלה שהבקבוק לא התחמם בכלל. אולי זה בגלל ששכחתי למזוג עליו את המים הרותחים מהקומקום ופשוט חיכיתי שיתחמם מעצמו. (טמטמת הריון #36)


הריון ראשון: הספר עם הגלגל מונח ליד מיטתי. אני מעלעלת בו לפני השינה וכשאני קמה, וכמובן על כל שאלה שמתעוררת במהלך היום. בנוסף אני מגגלת כל שבוע הריון עם כניסתי לשבוע הזה, לראות מה התפתח אצל העובר.
דוגמה להתנהלות:
חברה: באיזה שבוע את?
אני: שבוע 17 פלוס שלושה ימים!

הריון שני: את הספר עם הגלגל מצאתי רק בתחילת השליש השני להריון, כשחשבתי שאולי באמת כדאי לחפש אותו בין הספרים שלי. היה לי מושג כללי בלבד באיזה שבוע אני, בעיקר רציתי לבדוק אם אני מתקרבת לשבוע שהבחילות אמורות לעבור כבר.
דוגמה להתנהלות:
חברה: באיזה שבוע את?
אני: הממ, שבוע 21 נראה לי. או 22. תני לי לבדוק.
בודקת ומופתעת לגלות שכבר בשבוע 23. אה, אוקיי..


אני מכינה לאופנוען רוטב חרדל ודבש לסלט שהוא לוקח איתו לעבודה. אני טועמת את הרוטב ומרגישה שמשהו חסר, אבל לא מצליחה לפענח מה. רק למחרת אני נזכרת ששכחתי לשים ברוטב החרדל והדבש את החרדל. (טמטמת הריון #42)


גומבוץ יושב עליי ונשען על בטני. העובר לא מחבב את המשקל הנוסף ודוחף אותו. גומבוץ המופתע דוחף בחזרה את הבטן שלי. מתפתח מירוץ דחיפות.
אני: ילדים, לא לריב
(הנה משפט שחשבתי שיש לי לפחות שנה ומשהו לפני שייצא לי לומר)


פגישה ראשונה עם רופא הנשים שלי בבודפשט. שמו הפרטי הוא שם לגמרי מקובל בהונגרית, אבל אני עדיין צוחקת מזה:

Arpad

כן, ד"ר ערפד. לאשת באפי כמוני זה מאוד מאוד משעשע.

(הוא אגב מאוד מאוד נחמד, אבל אין מה לעשות, אוזניו טיפה מחודדות, חיוכו טיפה ניבי, ומשהו בו, אני לא יודעת, זירקו עליו גלימה משוננת וקיבלתם את תאומו של דרקולה הקלאסי. זה ממש מצחיק).


אחרי שהייתי מרוצה של החיים שאומנם יוצא לי להעביר חודש תשיעי באוגוסט, אבל לפחות אני לא בארץ אלא באירופה, ששם פחות חם, מכה בי מזג האוויר: אחרי שבועיים גשומים ואפורים, בשנייה שאני נכנסת לחודש תשיעי עולה הטמפרטורה לארבעים, ונשארת שם שבועיים. אני שואפת נפשי למות ולא יוצאת מהבית.

(טיפ למתכננות הריון: עדיף לכן חודשים אחרונים בסתיו/חורף/אביב. לא בקיץ).


הריון ראשון: אנחנו מסיימים קורס הכנה ללידה בשבוע 33. בשבוע 35 כל הדברים לתינוק מכובסים, מקופלים ומסודרים בחדר שלו. תיק הלידה עומד מוכן ומצויד החל משבוע 36, עמוס בכל מה שכתוב ברשימה, כולל גומיות לשיער, דיסקים שהכנו במיוחד עם מוזיקה מרגיעה וחטיפי בריאות לאופנוען.

הריון שני: אני מוותרת על קורס הכנה ללידה, הרי זה לא שהצלחתי לשכוח מה קורה שם. בשבוע 35 חגית אצלי ושואלת אותי מתי אני מתכוונת להתחיל לכבס את כל הדברים לתינוק החדש. אני עונה: "כשנתקרב ללידה…". היא מציינת שאני עשויה להיות די קרובה. אני מדחיקה. אני מתחילה בכביסות בשבוע 37. תיק הלידה מתחיל להיות מאורגן בשבוע 38. הפעם יש בו רק בגדים בשבילי לאשפוז שאחרי. על הדיסקים (פחח, בלידה הראשונה שמענו בדיוק חצי מאחד מתוך השישה שהכנו ללידה) אני מוותרת. אחרי הרהור בחטיפים לאופנוען אני מוסיפה בקבוק מים לתיק ומרגישה מה זה מפנקת.


ועכשיו תחזרו לפוסט המעבר מלונדון לבודפשט ותוסיפו בסוף כל משפט "כשאת בהריון" או משהו ברוח הזו. דוגמאות:

"זה לא כיף לא לדעת מתי ומאיפה תבוא המשכורת הבאה – כשאת בהריון"

או

"זה לא כיף לעבור דירה ומדינה – כשאת בחודש שביעי"

וכו.


 שבוע 39, האופנוען נכנס הביתה.
האופנוען: היי. אני מה זה מצטער
(לא, הוא לא עשה כלום רע. אבל ככל שהתקרב תאריך הלידה המשוער וחילחלה להכרתי ההבנה שממש כמו גומבוץ, התינוק הזה מתכוון להישאר בפנים את כל הזמן שהוא יכול, הפכתי ליותר ויותר עצבנית. כל יום שחלף בחודש תשיעי הפך אותי לאישה מאוד זועמת. האופנוען מצא שהדרך הכי בטוחה לפתוח שיחה היא בהתנצלות)

שבוע 39, הטלפון שלי מצלצל.
אני: הלו
האופנוען: היי, אני ממש מצטער
(כאמור)


סיכום הריון שני, ובו בשורה טובה לאלו שכבר היו בהריון פעם אחת ומתכננות שני:

לא חובה בכלל שמה שהיכה בכן בראשון יכה בכן גם בשני. בהריון הראשון סבלתי מתופעות מוזרות כמו גירוד כל הגוף, כאבים בכפות הידיים כשאני קמה וגם, קצת פאדיחה, נחירות בחודש התשיעי שהעירו את כל הבית. דבר מזה לא הופיע בהריון השני.

וגם בשורה רעה:

דברים שלא היכו בך כלל בהריון הראשון בהחלט יכולים להופיע בשני. כך למשל בראשון לא סבלתי בכלל מכאבי גב, ואילו בשני סבלתי מכאבי גב בכל חלקו האחרון של ההריון. זה כמובן קשור גם לזה שבראשון לא סחבתי שום דבר כבד אלא הנחתי לעצמי להיות מפונקת כראוי, ואילו בשני סחבתי גומבוץ עגלגל בכל מקום, ואף אחד לא פינק אותי, כי אם האופנוען כבר היה בבית אז הוא טיפל בגומבוץ במקומי, שזה גם סוג של פינוק, כמובן, אלא שאני חשבתי יותר על פינוק בסגנון "הרי לך קופסת קאפקייקס, הרימי את רגלייך על הספה ותאכלי".

אז המיתוס המקובל שהריון שני יותר קשה מהראשון נכון, הוא פשוט נובע מהתנאים הפיזים של תוצאות ההריון הראשון.

בפעם הבאה: לידה ברוסיה, לא מה שחשבתם. ניתוח קיסרי, לא מה שחשבתי.


הונגרית (על הבדלי שפות ותרבות)

נס ציונה, קיץ 1988

קבוצת הילדים של ס.כ נס ציונה מארחת קבוצת כדורגל מילדי העיר דברצן שבהונגריה. גם עוז אחי מארח שחקן בן גילו. הילד ההונגרי, רזה, חיוור, ובאופן כללי מזרח אירופי טיפוסי, לא דובר מילה אנגלית. אנחנו מבלים יממה מתסכלת בניסיונות תקשור איתו, ואין לנו מושג אם הוא מרגיש בנוח או שחסר לו משהו. אחרי יום אנחנו נשברים ומתקשרים לסבא בעפולה, שדובר הונגרית.

אחרי שאנחנו מסבירים לסבא שאנחנו רוצים שיציג את עצמו וישאל את הילד איך הולך, אנחנו מגישים את השפורפרת לאורח. הילד ההונגרי מקבל אותה בתמיהה, מקרב אותה בהיסוס לאוזנו ומקשיב. פניו אורות אחרי שנייה לשמע השפה המוכרת. אחת לכמה זמן הוא עונה לסבא שלי תשובות קצרות. אחרי כמה דקות הוא מגיש לנו בחזרה את השפורפרת.

אני מדברת עם סבא: נו?
סבא: או! זה ילד מחונך!
אני: סליחה?
סבא: מדבר כמו שצריך, עונה ב"כן אדוני" ו"לא אדוני". למה אתם לא מדברים ככה?
אני (מסתכלת על עוז שלובש רק מכנסיים וכבר בוהה בטלוויזיה ובאחינו הקטן שמחטט בארון השוקולדים): מה רע באיך שאנחנו מדברים?
סבא: אין לכם נימוסים. ז'ולט מדבר כמו שילד צריך לדבר. פנה אליי רק בגוף שלישי, לא כמו בישראל, גוף ראשון מלא חוצפה
אני: מי זה ז'ולט?
סבא: האורח שלכם שהרגע דיברתי איתו, מה זאת אומרת
אני: מה? זה השם שלו?
מתברר שמחוסר הכרת הדרך ההונגרית להציג את עצמך קודם כל בשם משפחה ולאחר מכן בשם פרטי, קראנו לילד במשך כל הזמן הזה בשם משפחתו. אופס.

עפולה, אביב 2008

אחרי תקופת מה ביחד אני מציגה את האופנוען לסבא ולסבתא שלי בעפולה. סבא שלי שומע שהוא במקור עלה מהונגריה ולא מהסס לפני שהוא תוקף: ולדבר כמו שצריך עם הנכדה שלי אתה דואג לעשות? האופנוען תוהה בנימוס למה הוא מתכוון וסבא שלי מודיע לו שהוא אמור לברך אותי תמיד בברכת "אני מנשק את ידך" כשהוא פוגש אותי. האופנוען מסמיק קלות מקריאת התיגר על הנימוסים שלו ואומר שהוא בטח אומר לי את זה, כל יום… אני אומרת שאני דווקא לא זוכרת את המשפט הספציפי הזה בשיחות שלנו, והאופנוען ממלמל משהו על הנכדה האזייאתית שלא מבינה הונגרית ומדברת כמו כל הפראי אדם כאן במזרח התיכון.

הסבר: בהונגרית יש כמה דרכים לומר שלום, וזה מאוד משנה מי אומר למי. אם גבר אומר לאישה שלום, למשל, הוא צריך לומר לה "קזי צ'וקולום", שזה מילולית "אני מנשק את ידך". אם ילד פונה לאישה אז בכלל הוא צריך לומר לה את זה, אפילו אם היא בת 18. לעומת זאת, אישה בשום פנים ואופן לא אומרת את זה לגבר (ואני עשיתי כבר פדיחות כשעניתי ככה למוכר בחנות שאמר לי את זה, הייתי בטוחה שהוא אמר לי שלום ואני מחזירה לו שלום. הוא נותר פעור פה, אנשים בחנות בהו בי). אם אישה פונה לאישה מבוגרת ממנה, אבל בבירור מבוגרת ממנה בלפחות 20 שנה ובכל מקרה כבר ברור שהיא לא אישה צעירה, אז היא גם אומרת לה שהיא מנשקת את ידה. אבל לא אומרים את זה לאישה צעירה ממך, בגילך או מבוגרת ממך רק בקצת. מה שאומר שאם את בת 35 והרגע איזו כלבה בת 25 אמרה לך שהיא מנשקת את ידך, התשובה המתאימה היחידה היא "ביץ'".

בודפשט, סתיו 2008

האופנוען ואני מטיילים בבודפשט ונכנסים לאיזו חנות. אני מחייכת חיוך רחב למוכרות ואומרת "היי", משוכנעת שיצאתי מה זה נחמדה. האופנוען לעומת זאת מסמיק משל הרגע העלבתי את האמא שלהן בדיבורים על איבר פרטי מסוים שלה. הוא פוצח בנאום שלם בהונגרית שכולו אומר התנצלות תוך דאגה לשלומן.
אני: מה?
האופנוען: אמרתי לך איך אומרים שלום, זה לא מנומס לומר "היי", מה את, אמריקאית חסרת נימוס? אומרים "יו נאפוט קיוונוק"
אני: הרבה יותר קל "היי"…

הסבר: ומה חשבתם, שלומר שלום יהיה קל? מה פתאום, מה זה פה, ארץ של אזייאתים? כאן יש נימוס. אין סתם שלום (כלומר יש, אבל לא מנומס לומר את זה למי שאינו חבר קרוב או ילד קטן). פה אומרים "יו נאפוט קיוונוק", שזה מילולית "יום טוב אני מאחל לך". והמהדרין מוסיפים עוד כמה מילות נימוס, כי לא בזבזנו מספיק זמן על לומר שלום.

בודפשט, קיץ 2011

אני נכנסת לחנות. שלל מוכרים מברכים אותי ביו נאפוט קיוונוק ובקזי צ'וקולום.
אני: יה, גרייט. אניבאדי ספיקס אינגליש?
(לא, ברור שאף אחד לא מדבר אנגלית).

(וגם: זה קצת שונה מהמוכרות בקסטרו/רנואר עם ה"היי. אם את צריכה עזרה מתוקה רק תגידי". אני כבר לא יודעת מה עדיף, עודף הנימוס פה או עודף הפמיליאריות בארץ. ממ, נראה לי שהנימוס).

יש לי שפה שלמה ללמוד, ומתברר שזה כמו לימודי נימוסים, ללמוד את השפה הזו. כמו שהדריך אותי האופנוען: "תבהירי שאת זרה, אחרת אנשים ייעלבו ממך".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s