נוחתים בארץ. ביציאה מהמטוס, בין אנשי הקארגו שעומדים ליד הדלת (האלה שתמיד עומדים שם, עם ווסט זוהר ומכשיר קשר), עומדת גם אישה בשנות ה-40 ככה. עוד לפני שאני יוצאת מהמטוס היא אומרת לי: "שימי לו כובע, קר לו".
אני בהלם, גם כי פתאום אני קולטת שארבעה חודשים אף אחד זר לא חשב לומר לי אם לילד שלי קר/חם/הוא רעב/עייף וכו ואז גם להגיד לי מה לעשות, ופה אני עוד עם רגל אחת על המטוס, וכבר ספגתי הערה. וגם כי אנחנו עוד לובשים את כל שכבות לונדון, הילד לבוש בחליפת דוב עבה פור גוד סייקס, שהגנה עליו כשיצאנו מהבית בבוקר והיה חמש מעלות, אז 18 מעלות ושמש? פחח, זה קר זה? זה אביב.
חוק מרפי לתינוקות, #37
בפגישה עם חברותייך יהיה הילד עצבני, עייף, ביישן, לא ירצה ללכת אליהן, אפו ינזל והוא ימרח גבינה על כל השולחן. לקראת סוף הפגישה הוא יאבד סבלנות ויבכה רוב הזמן, ואת תפסידי את מרבית השיחה כי תהיי עסוקה בלקחת אותו לראות את החתול של מאנטה ריי. חברותייך יוקסמו ממנו במידה מאופקת. איך שתיכנסו לאוטו הוא יירדם. שעה לאחר מכן, אחרי תנומה נאה של 40 דקות, הוא יפעיל את מיטב קסמיו וישלח שלל חיוכים וצחקוקים אל מוכרת אלמונית בחנות בגדים. היא תיפול שדודה ואת תנחרי בזעם.
ום הולדת שנה לגומבוץ.
ממש כמו פעם: בקפה מיכל עם שני.
"איילון דרום: עומס עד מחלף דב הוז"
מה?? האיילון לא נגמר בקיבוץ גלויות???
(תהייה ישנה, הרבה מלפני הביקור הזה, אבל עכשיו נזכרתי בה שוב)
גומבוץ מקבל מתנה מסבא וסבתא שלו משחק בצורת קרטון ביצים. בפנים יש שש ביצי פלסטיק שאפשר לפתוח וגם צריך לשבץ לפי צורות.
אני בטלפון עם האופנוען.
האופנוען: מה גומבוץ עושה?
אני: משחק עם הביצים שלו
האופנוען: סליחה??
קצת לפני הבורדינג למטוס חזרה ללונדון. הגומבוץ מהלך סביב העגלה של עצמו, והעגלה נתקעת במשהו ונופלת אחורה. שלל תיקיי שעל העגלה עפים לכל הכיוונים. או אז נשמעת הקריאה לבורדינג. אני אוספת את גומבוץ ביד אחת, ומנסה לאסוף את תיקיי ביד שנייה, בודקת בחצי עין שלא נפל מסביב שום דבר חשוב, וממהרת אל המטוס.
זה רק בשלב ההמראה, כשכולם מתבקשים לכבות את הטלפונים, כשאני מגלה שהטלפון הסלולרי שלי, שהיה בכיס צד של תיק הגב, לא שם. חיפוש מהיר בכל הכיסים האחרים פלוס התיק השני פלוס הכיסים של הג'ינס מבהיר לי שהוא לא איתי.
את הדקות הראשונות אני מקדישה לבאסה של מה יקרה אם מישהו מנייאק ימצא את הטלפון שלי, שמחובר למפעילת סלולרי בריטית, ויעשה ממנו שיחות בכיף, כשהפאונדים דופקים. רק אחרי זה אני נזכרת שיש עוד צרה שלא חשבתי עליה – זה סמארטפון, וככזה, חשבון הג'ימייל שלי פתוח עליו קבוע. אם מישהו מנייאק שגם מבין משהו ימצא את הטלפון שלי, הוא יכול גם לגנוב לי את חשבון האימייל.
כיוון שבמילא יש לי חמש שעות באוויר בלי יכולת ליצור קשר עם אף אחד כדי לשתק מייד את הסים קארד, אני בוחרת לומר לעצמי מילות הרגעה שבטוח ימצא את הטלפון שלי מישהו ישר ויביא אותו לאבידות ומציאות.
חמש שעות אחרי זה אני נוחתת בלונדון. בחנות של חברת הטלפון בשדה התעופה אני קודם כל מבטלת את הסים. שהמנייאק לפחות לא יעשה שיחות על חשבוני. זה אם נשאר לו למי להתקשר אחרי חמש השעות החופשיות שהיו לו, כלומר. שעה ומשהו אחרי זה אני מגיעה הביתה וממהרת למחשב.
ומגלה שהסיסמה למייל שלי הוחלפה. זה כל כך מבאס שאי אפשר לתאר. חשבון המייל הזה איתי כבר שנים, ויש בו אלפי מיילים אוצרי זכרונות, חלקם סנטימנטילים בשבילי שאי אפשר לתאר.
ואז אני מחליטה להילחם, ומגלה את הדף הזה. ומתברר שהמנייאק עוד לא החליף את המייל החלופי שהשארתי. בידיים רועדות אני משנה שוב את הסיסמה – וטא-דם, האימייל שוב בידיי.
אנחת רווחה.
אז אני חושבת שאפשר לקבוע בוודאות שהטלפון שלי נפל בידי מנייאק. עוד אין לי מושג כמה עלו לי חמש השעות שהוא יכול היה להשתמש בהן בטלפון שלי, אבל מתישהו אני אבדוק. פשוט אין לי כוח לבאסה הזו עכשיו.
מוסר השכל: תנעלו את הטלפון שלכם עם קוד/טביעת אצבע.
מבזק ספרותי: אני קוראת כבר איזה חודש את ספרה של דוריס לסינג, The Golden Notebook, וצר לי לומר שאני מתקדמת ממש לאט. למעשה אני בעמוד 80 בערך, מתוך כ-600. הבעיה היא שבחורה עם או-סי-די כמו שלי חייבת לקרוא כל ספר שהיא מתחילה עד הסוף, ומדובר כאן במסה פמיניסטית-סוציאליסטית משמימה שבא לי למות. בקצב הזה לעולם לא אגיע לשאר הספרים בערימת הלקרוא שלי.
עדי בעולם 