ביום שבת אחד החלטנו לנסוע לגן החיות של לונדון. ונסענו. וגילינו שהיינו ממש אופטימים, כלומר נאיבים, כי עוד לפני שהגענו אל השער של גן החיות, נתקלנו בתור אל הקופה, משהו באמת ארוך. מסקנה: ללונדון זו קונים כרטיסים באינטרנט, ובכל מקרה עדיף באמצע השבוע.
טוב, היינו די מבואסים כי כבר היה צהריים והיה ברור שאם נבחר עכשיו מקום חדש ללכת אליו, עד שנגיע ועד שנחנה וכו כו יילך היום. מזל שגן החיות ממוקם בריג'נט פארק, שהוא פארק ראוי בפני עצמו גם בלי גן החיות.
אניווי, הסתובבנו קצת, ואז נתקלנו בקיוסק. עכשיו, מה הייתם מצפים מקיוסק באמצע פארק? שימכור ארטיקים במחיר מופקע, בייגלעך שנאפו לפני שבועיים, מים מינרלים במחיר מופקע עוד יותר וכו. אבל הו הו, נאלצתי למחוק את כל מה שלמדתי בפארק הירקון. קודם כל לקיוסק הזה יש שם מעניין,The Honest Sausage. כלומר, עדיין חשדנו שהם מוכרים נקניקיות גנריות בלחמניות סמי עבשות, אבל אוהו, איך שטעינו.
כי ההאנסט סוסג', למרות פשטותו – בקתה באמצע דשא ושולחנות פיקניק מסביב לה – מוכר נקניקיות שהוא עושה בעצמו, מהיפופוטמים שגודלו בחווה מיוחדת ביורקשייר/וורקשייר/משהו עם שייר, בגידול בטבע ולא במכלאות וכו. בקיצור, פלצני אבל מבטיח.
אניווי, נכנסנו והופתענו לגלות תפריט ממש מרשים. לקחנו נקניקיה לאופנוען ומרק תפוח ופטרוזיליה לי. בחירה שהתחרטתי עליה ארוכות אחרי שהאופנוען נאנק מאושר מעל הנקניקיה המוצלחת שלו שכמובן מוגשת עם מרקחת בצל שהם עושים בעצמם. הקינאה אכלה אותי ואמרתי: "תגיד, אם אני גם אקנה נקניקיה תאכל איתי חצי?" עוד לא הספקתי לגמור את השאלה והאופנוען ענה, חצי נחנק מהביס האחרון שעדיין בפה, "כן".
וכמובן שכחלק מפק"ל פארק באנגליה יש גם אגם קטן עם ברווזים ואווזים. למרבה הצער גומבוץ, שהיה ער כל הנסיעה אל הפארק, נרדם באוויר הצח, והפסיד את כל ההליכה בין הירוק ירוק הזה והברווזים. העיקר רצינו להעניק לילד קצת טבע. הוא כמובן היה ער לגמרי כל הנסיעה הביתה אחר כך.
היה ביקור מצוין. כל כך מצוין ששכחנו ששילמנו על חניה עד שלוש ועשרים, וכשהגענו לאוטו בארבע ציפה לנו דו"ח על 80 פאונד. אאוץ'. העיקר החלטנו שנלך לפארק/גן חיות כדי לא לצאת לקניות יקרות מדי.
באחד הסופ"שים קפצנו לשוק האוכל בקלפהם. קלפהם היא שכונה בדרום מערב לונדון, מהסוג שאין מה לחפש בה, אלא אם כן אתם אוהבים שווקי אוכל. יש להם שוק בכל סופ"ש אחרון של חודש. בגלל שבאופן כללי אנחנו אוהבים את השווקים האלה החלטנו לקפוץ. חשבנו שיהיה את הדוכנים הרגילים – מאפים כלשהם, פאי כלשהו, דוכן דגים, דוכן גבינות, דוכן עוגות ואיזה דוכן צילומים (לא ברור למה, אבל תמיד יש דוכן שמוכר צילומים ממסוגרים).
על כל פנים, מתברר שקלפהם, על כל אפרוריותה, מארחת יריד אוכל ממש ממש שווה. כל הדוכנים היו צרפתים או שוויצרים, היו מאפים שחבל על הזמן, היה דוכן מקרונים (!!), והיה דוכן של חוות בשר שמכר המבורגרים שנעשו מהבשר של החווה.
האופנוען כמובן מייד נעמד בתור ויצא ממנו אוחז המבורגר שנראה ממש שווה. עכשיו, צריך להבין, מאז ההמבורגר המפורסם בנאפה, נקבע אצלנו הסטנדרט עליו. ומאז, בכל פעם שאכל האופנוען המבורגר, בלע את הביס האחרון ואמר בטון של החיים קשים: "טוב, זה לא נאפה, אבל זה בסדר". והנה, טעם האופנוען את ההמבורגר הזה, ועיניו הזדגגו. "נאפה?!" שאלתי בהתרגשות. האופנוען התלבט. "דרגה חדשה, מקבילה לנאפה – קלפהם".
על כל פנים, הסתובבנו בשוק, והיינו ממש מרוצים מהדוכנים והמוכרים, שכולם עליזים וקוראים לך מייט או מון אמי ומציעים לך לטעום ממרכולתם המיוחדת. יצאנו משם עם הרבה דברים, כולל גבינת כבשים, שהמוכר שלה נתן לנו סיפור כל כך פלצני על זה שהיא מיוצרת על ידי נשים בלבד בתהליך מיוחד באיזה מחוז נידח בצרפת, שגם האופנוען וגם אני תייקנו את סיפורו תחת הכותרת "סיפור מופרך כלשהו" ושמרנו במוחינו גירסה עוד יותר קיצונית לסיפור, וכשהוצאתי אותה בפעם הראשונה לשולחן אמר האופנוען "אה, זו הגבינה שהנשים הצרפתיות חרצו עם השיניים?" ואני עניתי: "כן, זו הגבינה שהנשים הצרפתיות חבצו בין שדיהן".
על כל פנים, זו גבינה מצוינת, אך למרבה הצער התגלה שהיא מסוג הגבינות שבכל פעם שפותחים את המקרר מכה בכם ריח של גופה. אז שמחנו לסיים אותה.
חבל, חבל שלא דורשים רישיון להורים, או סתם מבחן איי קיו מינימלי.
חגית חברתי הלכה לקורס החייאה לתינוקות, וגילתה שיש אנשים עוד יותר אהבלים משהיא חשבה שזה אפשרי. אחת האימהות בכיתה הרימה יד ושאלה מה קורה אם רוצים לעשות החייאה לתינוק אבל הוא מתנגד.(בשלב הזה אמרה לה אחת מחברותיה: "לא, מאמי, לא הבנת")
לפני שני פוסטים שאלה אותי המגיבה לילי אם שמעתי על
Museum of Everything
ובכן, שמעתי בזכותה, והשבוע הלכנו לשם, ומזל, כי מתברר שזה השבוע האחרון של התערוכה הנוכחית ולאחריה הוא ייסגר לכמה זמן. מה מציגים במוזיאון של הכל? שאלה מצוינת. הכל. זה מן חצי אמנות, חצי אספנות, חצי פריק שואו. הרבה חצאים, אני יודעת. התיאור הכי טוב למקום הוא אוונגרד.
לפני כמה ימים שלח אותי הרופא לבדיקת דם. מתברר שגם באנגליה אי אפשר להתעלם מכולסטרול. אניווי, האחות שלקחה דם הייתה צעירה קצת, אבל זה לא נראה לי בעיה. אני תורמת דם פחות או יותר כל חצי שנה מאז גיל 18, כך שאפשר לומר שאני לא מפחדת. כשהיא ניסתה לקחת את זרוע שמאל שלי הגשתי לה, מניסיון, את זרוע ימין. בקיפול של הזרוע הזו יש לי עור כל כך שקוף שרואים שם וריד אחד כה ברור ומוכן, שאפילו חובש מתלמד בקורס לעיוורים היה תוקע בו מחט בטייק אחד. אני חושבת שגם אני הייתי יכולה לתקוע לעצמי אינפוזיה שם, ביד שמאל בלי להתאמן באמצע ציר.
אלא שהטיפשה הזו, אמרה "אוה, וונדרפול", בדיוק כמו שציפיתי שתאמר למראה וריד שהוא מתת האל לחובשים, ומייד תקעה את המחט שני סנטימטר דרומית מזרחית לווריד. עברו כמה שניות של שתיקה, אני בגלל ההלם והיא בגלל שהיא חשבה שהיא הצליחה והמתינה שבאמת תתמלא המבחנה, ואחרי שהבנתי שהיא מתכוונת לעמוד ולצפות עד שייצא דם מהסלע אמרתי לה, בשיניים חשוקות יותר מזעם מאשר מכאב, שהיא פיספסה את הווריד.
הפרח אחיות הפיסחת* הזו מייד שלפה את המחט, ותקעה אותה שוב, הפעם רק סנטימטר רחוק מהווריד המקורי. התחשק לי להרוג אותה, אבל טכנית זה היה בלתי אפשרי לאור זה שביד אחת הייתה תקועה לי מחט כמעט עד העצם וביד השנייה הייתי עסוקה בלסמן לגומבוץ, ששיחק על הרצפה, שהכל בסדר ואמא מה זה נהנית. הפעם היא כבר לא ציפתה להסברים ממני וכששום מבחנה לא התמלאה היא הבינה שהיא שוב פיספסה, אז היא סובבה את המחט עד שמצאה את הווריד. נדמה לי שכשעוז היה בקורס חובשים קראו לזה "שמש". אלא ששם רק בימים הראשונים של הקורס זה קרה, בטח לא לאחות שמטפלת בפציינטים תמימים שנשלחו אליה ועוד מקבלת על זה משכורת.
שבוע אחרי ועל הזרוע שלי יש דוגמה בצבעי שקיעה בארבעה גוונים שונים, ומעליהם, מרחף כמו מגדלור בלתי ניתן לפספוס, וריד אחד מאוד ברור. רר.
*אני יודעת שפיסחת היא חסרת רגל או משהו, התכוונתי פיסחת כמו פסחה על הווריד. בערך.
את הסופ"ש בילינו בבודפשט, אצל הסבא והסבתא מצד האופנוען. במשך שלושה ימים פוטם הגומבוץ בשלוש ארוחות בשריות שבושלו בבית, פלוס כמות כפולה של חטיפים בין הארוחות, פלוס סבא שלו מנסה לדחוף לו עוד קצת בשר כשלא שמתי לב ולקינוח נוזף בנו שהילד רעב. פולניה בבודפשט זה הדבר. עכשיו אני צריכה להרגיל את הילד בחזרה לאוכל שדורש ממני חמש דקות הכנה.
אם גם אתם הייתם גיקים כמוני, אז בטח שיחקתם גם כן בקינג'ס קווסט. המשחק שלנו היה על הדיסקטים הרכים האלה של האייטיז, שמספיק היה להתעטש לידם והם התקלקלו, ולנו הייתה גירסה שסביר להניח הועתקה מדיסקט שהועתק מעצמו ממשחק שהועתק בפעם המאה, ולכן לא כל המסכים פעלו. אז ממש כדי לסייע לגיקים לפתור תסכולים מהאייטיז, מתברר שיש גירסה מחודשת של קינג'ס קווסט, כולל הלואו טקיות המעצבנת. יאי!
(הפתעתי את עצמי – חשבתי שהזיכרון שלי נמחק כולו עם הלידה, אבל מתברר שפרטים חסרי כל חשיבות ייזכרו אצלי לנצח – איך שהתחלתי לשחק ידעתי ללכת למסך השמאלי, לגשת לסלע התמים למראה, לדחוף אותו ולהוציא מתחתיו את הפגיון. אם רק הייתי זוכרת מספרי טלפון באותה יעילות)
מצרים, בחריין, איראן, ועכשיו הבלוג:
"אם את תמיד שמה את התמונות שאני צילמתי, את לא חושבת שצריך לקרוא לבלוג 'עדי והאופנוען בעולם'?"
(מתוך מייל מאת האופנוען. האם שש שנות שלטון יחיד עומדות להסתיים?*)
*לא
הילד גאון טכנולוגי #1 גומבוץ מושאר לדקה עם המחשב שלי, וכשאני חוזרת אני נדהמת לגלות שהמסך שלי הפוך. כלומר טכנית הוא עדיין מחובר ללפטופ כמו תמיד, אבל כל התצוגה עליו הפוכה, כלומר מלמטה למעלה. אני מנסה לגגל איך להחזיר את זה למצב קודם, אבל לא מצליחה לקרוא את התוצאות ההפוכות. רק טלפון לאופנוען שמגגל את זה בעבודה מלמד אותי איך להחזיר מצב לקדמותו (אלט קונטרול אר או משהו כזה). גומבוץ מקבל את האייפוד שלי למשחק של שתי שניות, לא יותר. בשוב האייפוד אליי אני נדהמת לגלות שהוא הפך את השפה לסינית. הוא עדיין בסינית, אנחנו לא מצליחים לפענח איך להחזיר לאנגלית. הילד גאון טכנולוגי #3 גומבוץ מקבל לידיו את הלפטופ שלי לעשר שניות. כשאני לוקחת אותו בחזרה אני מגלה שהמקלדת נעולה. עכשיו לכו תגגלו פיתרון כשאין לכם מקלדת. לוקח לי חמש דקות להרכיב את המילים "locked keyboard" בקופי פייסט עם העכבר, ומשחק של כמה דקות עם הגדרות המחשב כדי להחזיר את המצב לקדמותו. הילד גאון טכנולוגי #4 גומבוץ משחק להנאתו בלפטופ של האופנוען. דקה אחרי האופנוען נחרד לגלות שהוא שלח אימייל (!!) שכולו מלא ג'יבריש. שניות של חרדה שהוא שלח את זה לבוס שלו, מתבררות כהקלה, הוא שלח את זה לעצמו. הילד גאון טכנולוגי #5 גומבוץ משחק להנאתו בטלפון שלי. אני לא לחוצה כי אני יודעת שהמקשים נעולים. במשך חצי יום אני לא מבינה למה אני לא מקבלת סמסים או טלפונים. רק בערב, אחרי רבע שעה של לנסות להבין מה קורה עם הטלפון שלי, אני מגלה שהוא העביר את הטלפון למוד מטוס, כלומר ללא קליטה. לוקחות עוד כמה דקות עד שאני מגלה איך להחזיר את זה לקרקע. |
adibaolam.com 