כשרק פגשתי את האופנוען הוא אמר לי שעבודתו עשויה לקחת אותו גם למדינות אחרות. אני, שהייתי תושבת חוזרת טרייה ודי בהלם חזרה לארץ, אמרתי שזו לא תהיה בעיה.
הזמן חלף והעת הגיעה.
אז אנחנו עוברים ללונדון.
כלומר עברנו.
לפני שבוע.
החודשיים האחרונים היו קצת מטורפים – סידורים בארץ וסידורים באנגליה, פרידה מעבודה כאן ותחילת עבודה שם, ובאיזשהו שלב כבר התחלקנו, אני בארץ והוא שם, נקרע מגעגועים ("אליו ואלייך", אמר, למרות ששנינו יודעים שזוגיות זה יפה, אבל להיות רחוק כמה שבועות מתינוק בן שמונה חודשים זה קורע את הלב).
ולונדון. לונדון זה הרבה יותר קל משבדיה. זה כמעט לא מרגיש כמו לעבור לעיר זרה. כלומר, זה לגמרי לעבור לעיר זרה, אבל אחרת. אולי בגלל שאני לא צריכה ללמוד שפה חדשה לשם שינוי, אולי בגלל שבסופרים הגדולים יש כמה מדפים מלאים במוצרים של אוסם ופריגת ושלל יצרנים ישראלים, משקדי מרק ועד אבקת מרק וקניידלך, אולי בגלל שהאופנוען כבר גר כאן בעבר כמה שנים ולכן לא רק שהוא מכיר את העיר יש לו גם כמה חברים טובים כאן, ולכולם יש משפחות עם ילדים בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם אני מכירה ומחבבת אותם, וזה אומר שעוד לפני שעברנו כבר קבענו מפגשים והוזמנו למסיבות ועכשיו הבעיה שלי היא בכלל איך מוצאים בייביסיטר לכל בילויי הערב האלה. ובעצם גם לי יש חברה או שתיים שכבר גרות כאן, וכמובן שברגע שאמרתי שאנחנו עוברים התברר שלרוב חבריי יש חברים בלונדון ומייד קיבלתי מיילים וטלפונים אם אני רק צריכה עזרה.
שזה מאוד יפה מצידם. וגם מאוד לא-אני כי אני לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים באחד על אחד, שזה בעצם דייט לכל דבר ועניין. אז כתבתי לחברה של חברה אחת או שתיים, וקיבלתי עצה או שתיים, אבל מעבר לזה אני רוצה קודם לסדר את הבית ולגלות את השכונה ולהתאפס על עצמי ואחר כך אחשוב על מפגשים.
ואם יש משהו שלמדתי בנדודיי זה שהעולם הוא באמת כפר קטן. המשפחה והחברות הטובות והחברים שנשארים בארץ יישארו בקשר יומיומי, שזה לא כזה הבדל בעצם ממה שהיה בארץ. כלומר יש הבדל, אבל המרחק לא מרחיק אנשים אהובים.
לפחות אני מצדיקה שוב את שם הבלוג .
גומבוץ לועס בננה, ואז דופק אפצ'י חבל על הזמן. חתיכת בננה מעוכה ענקית עפה על אחינו הקטן שיושב ליד. אחינו הקטן, שלא יודע שלגומבוץ יש בננה בפה, כמעט מתעלף.
אחינו הקטן: איכס!!! מה זה החננה הזו שעפה עליי? מה הוא פיל?
אני: זה בננה
אחינו נושם לרווחה
לאחרונה ביקרתי את חברתי עדי. לעדי ולי היו הרבה זמן חיים מקבילים: שתינו במקור מנס ציונה, שתינו עבדנו באותו מקום, וגם אחרי שהיא עברה למקום אחר נותרנו באותו תחום, תקופה ארוכה גרנו במרחק שני רחובות אחת ליד השנייה בתל אביב. הזמנים חולפים, ובעוד פעם בילויינו המשותפים התאפיינו בלצאת למקומות מגניבים בשלוש בבוקר/קניות בגדים או פיצ'פקס/אכילה קבועה באורנה ואלה וכו, בביקורי האחרון אצלה עסקתי אני בלהחליף את שלשוליו של גומבוץ, בעוד היא מחטה ללא הפסקה את אפו של הבן שלה. רגע השיא נרשם בהאכלה משותפת של ארוחת הצהריים בכיסאות תינוק, תוך שידול "עוד קצת בטטה". הממ.
על כל פנים, בעוד פעם מתנה שווה הייתה משהו ללבוש, איבחנה עדי את המצב החדש: "המתנה הכי טובה מגיעה עם בייביסיטר".
ואכן, לכבוד יום הולדתי הזה, וכל מה שביקשתי הוא לישון לילה שלם. לכאורה, בקשה צנועה, אך למעשה, אופרציה הכוללת השפעה על חייהם של לפחות ארבעה מבוגרים. וכך קיבלתי את המתנה המושלמת מההורים שלי: לילה במלון עם האופנוען, כשגומבוץ ישן אצל ההורים שלי. יש!!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!!!!!!!!
היה נהדר. ומוזר.
קודם כל, כי כדי לנסוע ללילה הרחק מהילד צריך לכבות איזושהי נורית אחריות/געגועים/אשמה, ונאלצתי ממש להכריח את עצמי לא לחשוב עליו כדי להנות.
והיה נהדר כי הלכנו למסעדה ושתיתי שתי בירות, שזה התאפשר בזכות סיום ההנקה לאחרונה והעובדה שהלכנו ברגל למסעדה.
וכל זה נעשה עם רון בלב, בידיעה שהלילה אני ישנה!!! יש!!
ואז גיליתי שהגוף שלי, שפעם שקע ל-12 שעות שינה ללא בעיה, לא מסוגל יותר. ולמרות שהחדר היה חשוך והמיטה גדולה והכל נעים, התעוררתי ללא שום סיבה בשתיים וחצי (שזה בערך הזמן למוצץ הלילי הראשון בלילה סטנדרטי) ואחרי זה התעוררתי שוב בחמש וחצי (שזה זמן ההשכמה בלילה סטנדרטי גם כן) ונאלצתי להתאמץ קצת כדי להירדם. ווט דה פאק!!!!!
על כל פנים, אכלנו גם ארוחת בוקר רגועה ללא "אתה תחזיק אותו ואני אשאף מהר את החביתה שלי ואחרי זה נתחלף", ועוד עשינו קצת סידורים, וחזרנו הביתה, כדי לגלות את גומבוץ מטפס בכיף על אמא שלי, שהשכימה, לראשונה מאז הצבא, בחמש ועשרה בבוקר. תודה!!!!!!! אני רוצה שוב ביום ההולדת הבא!! בעצם כבר ביום ההולדת של האופנוען!!! ואפשר גם בפסח!! ובחנוכה!!
חוק מרפי לתינוקות, גירסת האוטו:
גם אם הוא נורא עייף, במשך 50 דקות של פקקים הוא לא יעצום עין. הוא יירדם בדיוק כשתיכנסי לרחוב שאת צריכה. (ואז כמובן תמצאי מייד חניה, והוא אפילו לא יזכה לחמש דקות חסד של שינה כשאת מחפשת חניה).
כך תנצלי את חברותייך שעדיין תמימות ללא ילדים:
אני: היי, חשבתי על זה וזה ממש שערורייה שעוד לא ראיתי את הדירה החדשה שלך
שני: נכון! את צריכה לבוא לראות
אני: אולי בחמישי בבוקר?
שני: סבבה
אני: ובמקרה יש לי תור לרופא ממש ליד הבית שלך באותו יום, אז אני אקפוץ ואשאיר אצלך את גומבוץ לעשרים דקות. בסדר?
שני: ??
אחרי חצי שעה נטולת תינוק אני חוזרת לבית של שני. אני מוצאת את גומבוץ מחייך באושר, את שני טיפה עייפה ואת הדירה המעוצבת המגניבה שלהם בגירסה טיפה שונה. שמיכה פרושה במרכז הסלון ("הוא שהה עליה רק עשר שניות", התוודתה שני), שלל צעצועים מפוזרים בכל רחבי הבית, מיטה סתורה ("מסוכן לשים אותו על המיטה, זה לא היה רעיון טוב", איבחנה שני), הלפטופ עבר מהספה לנקודה הכי גבוהה בסלון, אבקת סימילאק מפוזרת על השיש (מודה שאת זה אני בטעות שפכתי כשעירבבתי לו בקבוק לפני שיצאתי), בקבוק ריק על השולחן, והמראה כולו, איך נאמר, פחות צעיר ומגניב.
שני מסכמת: בונ'ה, לא נחים לרגע, אה?
בדיוק.
ארוחת ערב אצל ההורים שלי. אחינו הקטן נוטל קציצה לצלחת שלו. אני לא מצליחה להתגבר על האינסטינקט ומועכת לו אותה במזלג. גם אחינו וגם אני בוהים בהלם במה שעשיתי.
עדי בעולם 