חו"ל פעם ראשונה עם תינוק

מכירים את זה שאתם מגיעים לטיסה ומגלים שבין הנוסעים יש גם משפחה עם תינוק ואז אתם מתחננים לדיילת הקרקע שתושיב אתכם רחוק מהם כדי שהרעש של התינוק לא יפריע לכם בהפסקות בין השירים באייפוד? אז עד לפני כמה חודשים זו הייתה אני. אבל עכשיו אני המשפחה עם התינוק.

באמצע הלילה התייצבנו האופנוען, גומבוץ ואני בשדה התעופה. אחרי בדיקת הביטחון הראשונה של גומבוץ (עבר בהצלחה) והצ'ק אין עברנו לביקורת הדרכונים. וכאן גילינו האופנוען ואני את החיסרון הראשון של טיסה עם תינוק: עד כה נהגנו לשלוח מבט מרחם אל ההמונים שעומדים בתור (עלק תור, קבוצות שלמות מתגודדות על הקווים שם, לכו תדעו מי אחרון) ולדלג אל המכונות שקוראות את כף היד. גם הפעם נפנינו אל המכונות האלה, אלא שאז נזכרנו שגומבוץ חייב לעמוד בתור הרגיל. מזועזעים קלטנו שגם אנחנו צריכים עכשיו לעמוד בכאוס הזה של התור.

היה, בדיוק כמו שציפינו, זוועה. אחרי שכבר נעמדנו בתור ושמרנו שמירה אזורית ואישית על מקומנו, הגענו לקו – רק כדי לצפות בשוטרת שבתא מודיעה שהיא יוצאת להפסקה ונעלמת. זה שהיה שם תור שלם שחיכה לא עניין אותה. לא מאמינים שזה קרה לנו, עברנו לתור אחר. ושם, הגענו לקו, וגם השוטרת הזו, שכה יהיה לי טוב, קמה ויצאה להפסקה מול הפרצוף שלנו. חישבנו לקבל התקף לב מעצבים אבל החלטנו שלא שווה כי עוד שנייה אנחנו טסים לחו"ל. הפעם, ליתר ביטחון, נעמדנו האופנוען ואני בשני תורים מקבילים, מתוך חישוב שלפחות לאחד מאיתנו לא יבריזו בפרצוף. זה אכן עבד, השוטרת בתור שלי אכן קמה כשהגיע תורי (!!##$$%@!!!) אבל אז החליפה אותה מישהי אחרת וככה בשעה טובה הצלחנו לעבור גם את זה. באמת תודה.

טוב, הגענו לגייט. ושם, כמו שהדיילת מעבירה את הבורדינג פס במכונה, היא אומרת לי: "את והתינוק שודרגתם לביזנס".

קודם כל ביזאר – האופנוען נוסע מתמיד של אל על ואף אוחז בכרטיס סילבר, ואילו אני אפילו לא חברה במועדון. אז למה משדרגים דווקא אותי ולא אותו? ואם כבר מדברים – מה פתאום משדרגים רק חלק ממשפחה? אחד בביזנס אחד בתיירים? מה אנחנו, ג'רי ואיליין?

אז דילמה. מצד אחד יש את חוק הזהב – כשנותנים ביזנס לוקחים ביזנס. מצד שני, זו טיסה ראשונה שלנו עם תינוק וכל הפואנטה הייתה שנתמודד איתו ביחד. מצד שלישי, כאילו, ביזנס.
"נו, לכי על זה", אמר האופנוען בקול מפרגן אך בפרצוף של אני-כבר-אהנה-בקבר.

טוב, ברגע שהחלטנו כבר התחלתי לפנטז על חיי הנעימים בביזנס, כולל ההתלבטות אם זה נורא לשתות שמפניה כשמניקים.
פחח, נאיבית שכמותי.

כי כנראה שלא היה אף נוסע ששילם לביזנס, ולכן לקחו פשוטי עם כמונו ופיזרו אותם במחלקה. לא רק שלא הייתה שמפניה, ולא רק שהאוכל היה כמו של שאר המטוס, גם השירותים היו משותפים, והתור של השירותים עמד לי ליד הכיסא והנעים את זמני – נוט.

האופנוען לעומת זאת, שכזכור הלך למחלקת התיירים בפרצוף של קדוש מעונה, גילה שא. קיבלנו שורה עם המון מרווח לרגליים כי ביקשנו מראש מקום עם עריסה לתינוק. ב. אף אחד לא יושב במקומי ולכן יש לידו כיסא ריק. ג. אם גומבוץ איתי הרי שהוא פנוי להנות מהטיסה כמו בימים שהוא היה צעיר.

וכך, בכל פעם שבאתי לבקר את האופנוען מרוטת עצבים משיעשועו הבלתי פוסק של גומבוץ, מצאתי אותו ישן עמוק פלוס אוזניות אייפוד באוזניים פלוס מגזין ביד. מפרגנת 

מזל שזו לא טיסה ארוכה לבודפשט. אבל בשלוש השעות שחלפו בטיסה הזו הספקתי להאכיל בבקבוק (המראה), לשחק עם התינוק, להרדים את התינוק, לנחם את התינוק כשהוא התעורר עשר דקות אחר כך, להחליף לתינוק חיתול על הקרש הרעוע בשירותים שהם קוראים לו שולחן החלפה (נאמבר טו הגדול בתולדותיו כמובן, נאלצתי לקרוא לאופנוען לתגבורת), להמשיך לשחק עם התינוק, להרדים שוב את התינוק, להעיר את התינוק עשר דקות אחר כך כשהדיילים ביקשו ממני להרים אותו כי מקפלים את העריסה לנחיתה (חוק מרפי וכו), ולהניק אותו (נחיתה). אכן, פינוק בביזנס. נוט.

לידי ישב גבר בסביבות גיל 50, שאובייסלי מעולם לא טיפל בתינוק. הוא הביט בי בהשתאות עת שימשתי מופע בידור ומפעל הזנה במשך כל הטיסה. וכשגומבוץ הואיל בטובו להירדם בערסל הוא אמר: "שבי, תנוחי רגע, היו לך שלוש שעות מתישות".

ואני פרצתי בצחוק ואמרתי "לא. היו לי שלושה חודשים מתישים. אלה היו שלוש שעות רגילות ואפילו קלות יחסית".

ואז כמובן הגיע הדייל להודיע לי שהם צריכים לפרק את העריסה כי נוחתים. אפילו לא הפתיע אותי, היה ברור שזה יקרה בשנייה שגומבוץ יעצום עיניים.

אחרי הנחיתה הגיע האופנוען לאסוף אותי עם פרצוף של "כמה סבלתי במחלקת תיירים". רר. ירדנו יחד בכיף לחופשה.


את יומו הראשון בנכר העביר גומבוץ בלהירגע בבית של סבא וסבתא שלו. בערב לקחנו אותו האופנוען ואני לטיול בעגלה בשכונה הירוקה שלהם, וניכר היה שכל העצים ושפעת הירוק, היעדר רעש האוטובוסים, מטוסים וצפירות מכוניות והאוויר הנקי מבלבלים אותו לגמרי.

ולמחרת כבר סחבנו אותו למרכז בודפשט. אחרי סיבוב בוואצי אוצה הבלתי נמנע קפצנו גם לבית הכנסת הגדול, שהיה סגור כי שבת, אבל צילמנו אותו שם כדי שלא יגידו שאנחנו לא מקנים לו מורשת יהודית. אחרי בית הכנסת הרגשנו את עצמנו חופשיים ללכת למקום קצת פחות תרבותי אבל מאוד אהוב עלינו – הפאב סימפלה. הקטע בפאב הזה הוא שהוא בנוי בחצר הפנימית של בניין ברובע היהודי הישן של העיר. כל הרהיטים והחפצים בו הם כאלה שנמצאו זרוקים, שופצו והפכו שוב לשמישים. אג'נדה ירוקה זה זה (תמונות מהפאב מהפעם הראשונה שהיינו בו – בפוסט הזה באמצע).

זו הייתה הפעם הראשונה של גומבוץ בפאב ועל כן ניגשנו לאזור נקי מעישון, פרשנו לו שמיכה על השולחן ונתנו לו לשחק, שירגיש בנוח, כי הוא הולך לבלות הרבה פעמים בחייו במקומות כאלה אז רצוי שהוא יפתח גישה חיובית.

ככה זה נראה:

בסך הכל נרשמה הצלחה.

(ואגב, יתרון עצום של בודפשט: שתי בירות, 15 שקל. יקר בארץ)

משם שבנו לצעידה בעיר, ואז הגענו לאוטו והתכוונו לנסוע הביתה.

היה נורא חם בדרך הביתה.

ואז עברנו ליד פאב בלגי שידוע בבירות המיוחדות שלו.

ממ, בירה ביום חם.

וכך יצא שגומבוץ היה לראשונה בחייו בפאב, וגם לשנייה בחייו, באותו יום.

(הבירה הצהבהבה היא בירת תפוחים, ואילו האדומה היא בירת דובדבנים. התפוחים חביב, הדובדבנים מעולה!)

וכך סיכמנו את יומנו השני בבודפשט.

בפעם הבאה: גומבוץ קופץ למים.


מיומנו של גומבוץ

יומני היקר שלום,

כבר כמה ימים שאנחנו במקום המוזר הזה. הכל פה ירוק, ירד פה גשם באמצע הקיץ, בלילה צריך שמיכת פוך והכי מוזר: כולם מדברים בשפה הסודית שלי ושל אבא, ולעומת זאת עכשיו לאמא ולי יש שפה סודית. אם אבא לא שומע, זותומרת.

כל ערב אנחנו מטיילים בשכונה והכל כאן שקט, ואין בכלל טוסטוסים או אנשים שחונים על על המדרכות ומכריחים אותנו לרדת לכביש, ואין קקי של כלבים על המדרכה ולא צריך להיזהר. אני לא מבין איך אמא נהנית בכלל מהטיולים המוזרים האלה.

לפני כמה ימים קרה דבר מוזר. אבא ואמא הלבישו אותי בבגדים מוזרים ונסענו למקום שבו אמבטיה ענקית עם מים בצבע כחול. אמא ואבא אמרו שקודם כל אנחנו צריכים להחליף בגדים, ואם ככה, אז למה בעצם הלבישו אותי בבגדים המוזרים האלה שעלו הרבה ולבשתי בדיוק חצי שעה ואף אחד לא שם לב אליהם חוץ מאבא שהתלונן על שאמא קנתה אותם?

אניווי, בחדר ההלבשה היו עוד המון תינוקות, לפחות ארבעה, ואת כולם האימהות שלהם הפשיטו והחליפו להם לחיתול דק כזה שאין בו מדבקות. אחרי שהחלפנו לבגדי הים הלכנו לבריכה. קודם ישבנו בחוץ והמדריך נתן הרצאה ארוכה בשפה שלי ושל אבא. אבא ניסה קצת לתרגם לאמא את ההרצאה אבל אחרי שהוא תירגם לה את המשפט "שחיית תינוקות תגרום להם להיות אנשים מאוזנים יותר ותשפיע על כל חייהם" היא פיהקה וביקשה ממנו לתרגם לה רק כשהמדריך יגיע להוראות הבטיחות.

אחרי זה נכנסנו כל ההורים והתינוקות למים. אחרי כמה דקות היה ברור שעדיף לי לשחות עם אבא ולא עם אמא. זה היה אחרי שבאחד התרגילים היא קצת הטביעה אותי בטעות ובלעתי מים. אבא תקע בה מבט שאמר "את סכנה לילד" ואמא המשוקשקת אמרה "סליחה חמוד שלי!! סליחה חמוד שלי!!" במשך איזה חצי שעה. זה היה מצחיק בהתחלה, אבל אחרי זה עיצבן. מוב און וומן!

אני שוחה בביטחה בידיים של אבא. (מזל שאמא קנתה לאבא ציוד לצילום תת מימי ליום ההולדת).

אחרי כמה ימים הגיעו לפה גם סבא וסבתא מישראל, ועכשיו יש לי פה שתי סבתות, שני סבאים ובלי שום שפות סודיות. אני לא מבין מה קורה פה.

כמה ימים אחרי זה, בערב שישי, קרה עוד משהו מוזר יומני. קודם כל, אמא הלבישה אותי בחולצה לבנה עם צווארון ומכנסי תכלת. גם אבא לבש חולצה לבנה וחבש מן כובע חסר שוליים על הראש. אמא, וזה הקטע הכי מוזר, לבשה שמלה שהגיעה עד הברכיים! ועוד עם שרוולים! ועוד בלי מחשוף! ואת כל זה היא עשתה תוך שהיא מגלגלת עיניים ולוחשת לאבא "אני לא מאמינה שאנחנו עושים את זה". 

אחרי זה נסענו עם סבתא למקום מאוד משונה. זה היה בניין מקושט בזכוכיות צבעונית, ובפנים היה חדר גדול עם הרבה אנשים שישבו, בצד אחד אבאים ובצד אחד אמאות. מאוד מוזר. אמא תקעה באבא מבט של "אתה כה חייב לי" ולקחה אותי עם סבתא לצד של האמהות. בחזית החדר עמד אדם ששר, אבל לא כל האנשים הקשיבו לו אלא דיברו ביניהם. בצד של הנשים למשל כולן התלחששו עליי. טוב, הייתי ממש חמוד. הייתי כל כך חמוד שאמא הוציאה מצלמה והתכוונה לצלם אותי, אבל אז אבא לחש/צעק לה מהצד השני "לא!!!!". למה? סימנה לו אמא, והוא ענה: "שבת!!!!!". עד עכשיו אני לא מבין מה הקשר, אבל אמא הסמיקה קצת והחביאה את המצלמה.

אחרי חמש דקות גם אבא נשבר אז יצאנו לטיול בחצר. ואחרי כמה זמן גם סבתא יצאה וכולנו נסענו הביתה. היה ממש מרתק.

טוב יומני, אני הולך עכשיו לאוניברסיטה. שלום, או כמו שאומרים אצלנו בבודפשט, szia.


אחרי שנהננו מבודפשט החלטנו שהגיע הזמן גם לטייל קצת. הבחירה הכי טבעית הייתה אוסטריה, שממש קרובה. כיוון שבפעם הקודמת שעשינו את זהנסענו לווינה, החלטנו שהפעם ניסע למקום חדש, אזור כפרי של אוסטריה.

אז בבוקר אותו יום השכמנו, ארזנו תיק שהנפח שלו התחלק שליש לנו ושני שליש לגומבוץ, ויצאנו לדרך.

התחנה הראשונה הייתה העיר ההונגרית שופרון (Sopron). היא קרובה מאוד לגבול האוסטרי, ויש לה עיר עתיקה מרשימה. היה חם מאוד וגומבוץ התעייף מהנסיעה ובחר להביע את התפעלותו מהעיר בשינה.

והופתענו לגלות שם מגן דוד. התברר שיש שם בית כנסת, שנבנה ב-1350. הרי לכם קצת פרופורציה לחגיגות המאה לתל אביב.

ושלושים מטר משם גילינו עוד בית כנסת (אם כי ממש חדש – נבנה ב-1600 ומשהו). ועל זה אמר האופנוען: טוב גרו פה לפחות שלושה יהודים, חייבים שני בתי כנסת.

אחרי הסיור היהודי הלא צפוי עברנו לחפש לנו מקום לאכול ויותר חשוב לשתות, כי היה ממש חם. האופנוען הצטייד מראש בהמלצה למסעדה ואכן מצאנו אותה. מבנה אבן עתיק ובו חצר גדולה. ישבנו לאכול.

אחרי ארוחת הצהריים חזרנו לאוטו וחצינו את הגבול לאוסטריה. המטרה שלנו הייתה העיירה אייזנשטדט, היא עירו של המלחין היידן. באייזנשטדט יש טירה גדולה, ואנחנו הזמנו חדר במלון קטן לא רחוק ממנה. בדמיוננו ראינו את הנוף הכפרי של אוסטריה, גבעות מוריקות ורוח צוננת. במציאות קיבלנו נוף כפרי, גבעות מוריקות ורוח ציקלון של 40 מעלות. יופי. למותר לציין שבמלון לא היה מזגן.
"טוב, בערב בטח ממש יתקרר", אמר האופנוען באופטימיות.
טיילנו עם גומבוץ בעיר עד רדת החשיכה.
מעלה אחת לא ירדה מהטמפרטורה. הבטנו בקינאה בכמה דגים מתים בחלון חנות ששכבו עטופים בקרח.
"בטח יתקרר בקרוב", אמר האופנוען באופטימיות.

שתינו בירה ליד הטירה. שתינו מהר לפני שהבירה תתחמם.

כבר היה חשוך לגמרי כשפנינו לחזור למלון. לא היה טעם להעמיד פנים שעוד יתקרר כשיחשיך.
"בטח יתקרר במשך הלילה", אמר האופנוען באופטימיות.
מעלה אחת לא ירדה. יכולנו לשמוע ברקע יבבות של חרקים מבצעים חרקירי.
הגענו חזרה לחדר המלון. כולם היו מעולפים מסביב. כולם חוץ משלושים ושניים היתושים שחגגו על התקרה, כלומר.
בילינו שעה בציד יתושים.
עשינו לגומבוץ אמבטיה קרה. המסכן שב להזיע שלוש דקות אחריה. הזענו עליו בחזרה.

היה לילה קצת קשה. מול המיטה היה שעון דיגיטלי גדול. זה מצוין, כי זה עזר לי לגלות שגומבוץ מתעורר אחת ל-12-15 דקות. לא שאני מאשימה אותו, היה ממש חם. אפילו האופנוען, האיש שיכול לישון באמצע מוסך פעיל, התקשה לישון.

בשמונה בבוקר נמלטנו מהחדר לטיול בעיר.
"בטח כבר התקרר בחוץ", אמר האופנוען באופטימיות.
מעלה אחת לא ירדה. קנינו מים קרים ושתינו אותם בשלוק אחד. מייד הזענו אותם בחזרה.

אבל אז, לפחות, הגיעה גולת הכותרת של הנסיעה לאייזנשטדט. זוכרים את הטירה שבמערכה הראשונה הייתה תלויה על הקיר? אז במערכה השלישית נכנסנו אליה.

היו לנו כרטיסים לקונצרט באולם הגדול בטירה.
דבר ראשון שמחנו לגלות שהטירה בנויה כמו שצריך. בפנים היה קריר. תגידו מה שתרצו נגד פיאודולים, לפחות הם ידעו לבנות.
נשמנו לרווחה.

זה היה הקונצרט הראשון של גומבוץ, ואנחנו היינו מאוד מרוצים לגלות שהוא מאזין בעניין. ככה אנחנו רוצים את הילדים שלנו – חננות למופת. הקונצרט הורכב מיצירות של היידן בעיקר, אבל כהדרן קיבלנו את הוואלס ההונגרי המפורסם ששכחתי את שמו, וגומבוץ אפילו הפגין סימנים של הנאה. יאי.

היה שווה עד כדי כך שכבר לא היה אכפת לנו החום.

אבל שמחנו מאוד לחזור לאוטו. מזגן! יאי!

בדרך חזרה עלינו קצת לכיוון וינה ועצרנו במסעדה ליד הדרך, כזו שמגישה אוכל אוסטרי-גרמני. האופנוען קיבל שניצל כמו שרצה ואני הלכתי על בראטוורסט. יצאנו מרוצים.

ואז חצינו את הגבול בחזרה להונגריה. את פנינו קיבל גשם. תענוג. שבנו מהמדבר האוסטרי.


בפעם הבאה – גולאש כמו שלא ראיתם וחזרה הביתה.


הפוגה קצרה מהפוסטים על הונגריה למען קובץ לינקים והרהורי תרבות. והיי – ללא שום דבר על תינוקות!

אתם בטח מכירים את ניל פטריק האריס בתור בארני מאיך פגשתי את אמא, או בתור מנחה טקס האוסקר, או אם אתם ממש לא מעודכנים אז בתור דוגי האוזר. מדובר באמת בשחקן שהוא כישרון גדול. הפרק שבו הוא התארח ב-Glee היה מופתי, וזה לא מפתיע, כי ג'וס ווידון, אבא של באפי, ביים אותו. בכל מקרה, הוא ביצע שם ביצוע מעולה לשיר של אירוסמית', דרים און:


אחרי אוסטריה נותרו לנו רק כמה ימים בבודפשט. העברנו אותם בטיולים בשכונה הירוקה, סיבובים בעיר ושינה בלי מזגן באוויר נעים. ממ.

כמה ימים לפני חזרתנו החליט האופנוען לארגן מסיבה לחברי הילדות שלו. הוא לא ראה את רובם שנים, ועכשיו, כשהיינו שם עם גומבוץ, הוא החליט להזמין את כולם שיחזו בצאצא. אחרי הרהורים הוא גיבש רשימה של עשרה חברים, ופלוס בנות זוג הגענו לעשרים איש. "אין בעיה", אמרתי לו, "עשרים איש, אז מבחינת כיבוד אנחנו מדברים על נגיד שלושה קישים, סלט ירוק, סלט פסטה, סלט קינואה, מגש גבינות, ואם אתה רוצה משהו בשרי אפשר גם קבבונים".

"פחח", אמר האופנוען, "מה זה פה, מתחם באזל? כל מה שצריך זה סיר גולאש".

כחכחתי קלות. עשיתי בחיי רק פעם אחת גולאש, ביום הולדתו האחרון של האופנוען, זה היה בסך הכל לשני אנשים, ואני עמלתי עליו קשות, כולל ללכת לחינאווי לקנות בשר כמו שצריך, לברור מתכון ראוי ואז להיצמד אליו וגם לאלתר כשהתגלה שהצלחתי לשכוח לקנות מרכיב אחד. אז לעשרים איש?

"פחח", נשף האופנוען, "מה הבעיה? אני אבשל את הגולאש הזה".

לאור זה שעד כה צפיתי באופנוען מכין טוסטים לארוחת בוקר, חביתות וגם שלוש פעמים רוטב לפסטה, הייתי קצת סקפטית. אבל בבקשה, למה להתווכח, החלטתי לנקוט בגישת יבשלו הנערים לפנינו.

רק כדי לדאוג שיהיה תפריט בריא שאלתי: "אולי נוסיף סלט?"
"את צודקת", הסכים האופנוען, "נקנה מלפפונים חמוצים".

למחרת סחב אותי האופנוען לקנות סיר. כלומר סיר ברזל שאפשר לתלות. כי את הגולאש שלו התכוון האופנוען לבשל על מדורה, לא על איזה כיריים נשיות. בנוסף נרכשו כמויות מסחריות של בירה, וכמובן מצרכים לגולאש.

היה ממש סבבה. וגם קיבלנו מתנות מקסימות לגומבוץ, שמצידו עשה עיניים לכולם ובילה את המסיבה בחיקה של כל אחת מהנשים שהיו שם.

זה בעצם היה סיכומו של הביקור. יום וחצי אחרי המסיבה עלינו על המטוס בחזרה לישראל. הפעם ישבנו ביחד, וגומבוץ הפליא להירדם בעריסה הרבה לפני הנחיתה כך שלא היה צריך לפרק אותה. מה חבל שעשר דקות אחרי שהוא נרדם הכריזו ברמקולים שעכשיו תעבור עגלת הדיוטי פרי והעירו אותו. חוק מרפי לעולם אינו מכזיב.

בקיצור, נחתנו בארץ. עד הפעם הבאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s