עניינים ביורוקרטיים דרשו מהאופנוען וממני להגיע לירושלים. שקלנו לעשות את זה בדרך הקלה – להשאיר את גומבוץ אצל אמא שלי ולדהור לירושלים על האופנוע, בדרך ליום כיף שיכלול מסעדה שבה נאכל שנינו באותו זמן! בלי לבלוע בחתיכות גדולות הכל תוך חמש דקות לפני שהוא מתחיל לבכות! אבל אז הזכרנו לעצמנו שלפני שהוא נולד נשבענו שנהיה מההורים המגניבים האלה שלא נותנים לחיים שלהם להיעלם ומטיילים עם הילדים. כמובן שהחלטנו את זה לפני שידענו איזה מבצע אדיר זה לצאת מהבית עם תינוק, אבל כבר החלטנו.
אז על הבוקר החלנו להתכונן למבצע הכניסה לירושלים. אני הינקתי בזמן שהאופנוען דחף עוד ועוד דברים לתיק ההחתלה פלוס שני סוגי המנשאים שיש לנו פלוס צעצוע לעגלה פלוס אקסטרה חיתולים וכו. היה ברור שלאור התיכנון הארוך משהו ישתבש, ואכן, גומבוץ לא שבע מההנקה, ואז החלטנו להוסיף בקבוק, ואז הוא לא רצה את הבקבוק, ואז היה צריך להחליף לו חיתול, ואז הוא שוב היה רעב, וכו וכו וכו. כבר היינו באיחור של חצי שעה בלו"ז, עדיין בבית ומרוטי עצבים. זה השפיע עלינו בצורה שונה: האופנוען החל במשפטים שוברי מורל כמו "לא נספיק בחיים להגיע לפני שהם סוגרים", ו"נראה לי שהוא לא מרגיש טוב, בואי ניקח אותו לטיפת חלב במקום". אבל אני, שכבר הכנתי עצמי לנסיעה וסירבתי לוותר צווחתי שאם לא נוסעים עכשיו לירושלים אני שוכחת את ימיני, ויצאנו.
טוב, זו לא הייתה האווירה שבה תיכננו לצאת ליום הכיף שלנו בירושלים, וכדי להוסיף על הכיף אז בעשר בבוקר הכבישים פתוחים, אבל הצלחנו להיתקע בפקק היחיד שהיה באותו זמן, אי שם בשדרות רוקח. לקח לנו חצי שעה לצאת מתל אביב. בנינו על זה שגומבוץ יישן את שעת הנסיעה לירושלים, והוא אכן נרדם בשנייה שיצאנו עם האוטו, אבל חצי שעה של שינה שלו התבזבזה לנו על שדרות רוקח, ויכולנו רק לדמיין איך הוא יצווח בערך ממודיעין. בקיצור, האופנוען בהה בחלון בייאוש בעוד אני משננת בכעס בשכנוע עצמי "זה יום כיף!! כיף לנו!! כיף!!"
טוב, במפתיע הגענו לירושלים בזמן פלוס מצאנו חניון פנוי פלוס גומבוץ ישן עד ירושלים. יש אלוהים, והוא מברך אנשים שעולים לרגל לעירו. האופנוען כבר מילמל משהו שניסע לכותל להגיד תודה וגם ככה ניקח את גומבוץ לאתר יהודי חשוב, אבל קודם עשינו את הסידורים הביורקרטיים ואז נפנינו לטיול.
למרבה הצער אנחנו תיכננו שגומבוץ יתעורר כשנגיע לירושלים ויבהה בשקט בסידורים ובטיולים שלנו, כדי שכשנגיע לארוחת הצהריים במסעדה הוא יירדם שוב ונוכל לאכול, אבל כאמור, כשיש לכם ילד תוכניות לחוד ומציאות לחוד, וגומבוץ דפק שלאף שטונדה של החיים, שהחל בתל אביב ונמשך במשך שעה וחצי של טיול בירושלים. הוא התעורר כמובן בשנייה שרצינו לאכול, אבל עוד נגיע לזה.
אז אחרי הסידורים הביורקרטיים נפנינו לטיול. שקלנו לשנייה לנסוע לכותל אבל נזכרנו בחלחלה בפיאסקו מציאת החניה שעברנו שם בדיוק לפני שנה, ואז עוד ישבנו בניחותא בעוד אחינו הקטן מזיע על ההגה, והחלטנו לוותר. במקום זה צעדנו לנקודה לא פחות חשובה מבחינתנו לעם היושב בציון – בית המשפט העליון. גומבוץ הפגין יראת כבוד שנויה במחלוקת וחרפ כל הטיול.
משם תהינו לאן ללכת. המאבטח בכניסה לבית המשפט המליץ לנו על שוק מחנה יהודה. אני מודה שאני לא אשת שוק גדולה, והכרמל למשל בעיקר מפחיד אותי, אבל אף פעם לא הייתי במחנה יהודה ורציתי לראות.
הדרך אל השוק עוברת בשכונה בשם נחלאות, שהתקשינו להחליט אם היא שכונה של עושר או שכונה של עוני או שיש שם ילדים כמוך וכמוני. מצד אחד רוב הבניינים היו ממש ג'יפה, אלנבי סטייל, מצד שני ראינו מלא מכוניות יוקרה חונות בחניות הבניינים וצפיתי גם באישה אחת יוצאת מבית עם עגלת סטוקה, שהיא העגלה הכי יקרה שיש בערך (די מצחיק שפתאום יש לי דרך חדשה לשפוט מצב כלכלי). כך או כך, זו שכונה מלאת פינות קסם ומאוד נהנינו לטייל שם.
משם הגענו לשוק. אני לא יודעת למה, אבל הוא מצא חן בעיני הרבה יותר מהכרמל. יותר נחמד שם.
ואז הגענו לדוכן חלבה ובקלאווה.
עכשיו, אני בכלל לא אוהבת בקלאווה, זה בערך המתוק היחיד שאני מוצאת מתוק מדי עד כדי כואב בשיניים, אבל מתברר שהאופנוען ממש אוהב, וכך יצא שקנינו איזה חצי קילו מהן. ובאמת אכלנו קצת מזה כבר בשוק, ואז נשאר לנו קצת פחות מחצי קילו. והיום האופנוען חזר לעבודה ומי נשארה בבית עם קופסת בקלאווה זמינה על השיש שאפשר לאכול אותה ביד אחת (וזו הדרישה הראשונה שלי מדברי מזון בימים אלה)? נכון, אני. באמת תודה על הקלוריות האלה, ואני אפילו לא אוהבת בקלאווה.
אניווי, בשלב הזה גומבוץ חש שההורים שלו אוכלים ומייד התעורר לדרוש גם, ולפני שהוא יפצח בצווחות שיביאו עלינו את יצחק קדמן יצאנו מהשוק ומצאנו פינת חמד עם ספסלים ושם, באמצע רחוב, הינקתי. עם סינר הנקה כמובן אבל עדיין, אם מישהו היה אומר לי פעם וכו.
45 דקות אחרי גומבוץ הואיל בטובו לשבוע והתפנינו למצוא מקום שיאכיל גם אותנו. ברוח השוק היינו בעניין של מקומות אותנטים, אז חזרנו אליו. קודם כל נכנסנו למקום בשם רחמו, אלא שזה היה כל כך מלא שהבנו שבחיים לא נצליח למצוא שם שולחן באופן רגוע שיתאים לתינוק. מעבר לפינה מצאנו מקום בשם מורדוך, ושם דווקא היה שולחן פינתי שבול התאים לנו.
מורדוך זה בדיוק מה שרצינו – אוכל פתיליות, מרק קובה וכאלה.
אניווי, אחרי מרק קובה שהיה ממש משביע, היינו שנינו מרוצים ומוכנים לסכם בהצלחה את הטיול בירושלים. עם הרבה מאמץ אפשר גם עם תינוק. יאי.
מיומנו של גומבוץ (ירושלים 2)
יומני היקר,
אתמול נסענו לטיול בירושלים. כבר שלשום בלילה שמעתי את אמא אומרת שהיא מקווה שיהיה לילה טוב, כדי שיהיה לה כוח לטיול. מייד החלטתי לעזור לה. היה ברור לי מה היא רוצה – מה יכול להיות טוב יותר מלילה שבו היא תראה אותי הרבה פעמים?
וכך, קודם כל התעוררתי לאכול שעה מוקדם יותר ממה שאני בדרך כלל מתעורר בלילה. אמא קצת הופתעה אבל האכילה אותי כמו שצריך. לאור ההצלחה שנרשמה החלטתי להתעורר שוב, הפעם בחמש בבוקר. לא בשביל לאכול, אלא סתם, כי בא לי לדבר. למרבה ההפתעה לא נראה שאמא שמחה בכלל. היא התייצבה ליד המיטה שלי בעיניים עצומות, דחפה לי מוצץ וסיננה: "לך לישון גומבוץ, לך לישון". כל חיוך שניסיתי נתקל במבט רושף, כל ציוץ בנהמה. איפה יצחק קדמן כשצריך אותו.
מאוד מוזר, אבל החלטתי לא לתת לזה לרפות את ידיי. בשש וחצי בבוקר התעוררתי שוב. הפעם אמא בעטה באבא במיטה ואמרה לו: "הבן שלך קורא לך". לא נורא, אני מוכן גם לבלות עם אבא. מאוד נהניתי. אבא שיחק איתי ואחרי שעתיים ומשהו התעייף משום מה, שם אותי במיטה והלך למיטה שלו בעצמו.
בשלב הזה גיליתי שאמא קמה, ולכן מייד התעוררתי גם. היא בטח התגעגעה אליי המסכנה. אמא נראתה מופתעת, אבל בכל זאת שיחקה איתי יפה מאוד. אחרי זה אבא קם ויצאנו לדרך לירושלים. בדרך אבא הסתכל במפה לראות איך לנסוע ואמר: "זה לא ייאמן, אפילו על המפה הולכים לאיבוד בירושלים".
בירושלים קודם כל עשינו סידורים, שזו בעצם הייתה מטרת הנסיעה מלכתחילה. זו הייתה פעם שנייה שנסענו, כי התברר שבפעם הראשונה הייתה טעות ביורוקרטית או משהו כזה? לא יודע. גם פגשנו מכר של אמא, שפעם עבד איתה במקום שנקרא שבדיה. האיש, שהכיר את ירושלים, שלח אותנו למקום ש"עושה את החומוס הכי טוב בעולם, חומוס לינא", וגם הסביר לאבא איך נוסעים.
אבא ואמא התכוונו לנסוע לשם מייד, אבל אז הודעתי להם שעם כל הכבוד לחומוס, אני רעב. אמא התיישבה להאכיל אותי במקום הכי קרוב ויפה בעיניהם: בית המשפט העליון. לא היה איכפת לי איפה זה, אילולא אמא התעקשה ללחוש לי באוזן תוך כדי האוכל: "זה המקום הכי חשוב לדמוקרטיה שלנו גומבוץ, בלה בלה בלה". אלוהים איזה שיעמום, טירחנה לי כל הארוחה.
אחרי זה יצאנו באוטו לעיר העתיקה. למרבה הפלא הגענו בלי בעיה.
ממראות העיר העתיקה:
דבר ראשון הלכנו לכנסיית הקבר. מקום גדול ומאוד יפה.
אבא צילם מלא תמונות, עד שהוא צילם איזה נזיר יווני שלא רצה שיצלם אותו, והנזיר התחיל לצרוח עליו ביוונית, או בשפת קסמים כלשהי. אבא אמר שהוא ממש מקווה שהוא לא הטיל עלינו איזו קללה מפחידה. אמאל'ה.
קצת משוקשקים מהחוויה הזו יצאנו לחפש את החומוס. השוטר שעמד בכנסייה אמר לנו "לינא? מה פתאום, החומוס הכי טוב בעולם זה אבו שוקרי, ובכלל, לינא סגור ביום ראשון". אז בעקבות ההוראות שלו יצאנו לחפש את אבו שוקרי. בדרך שאלנו ילד שמכר כל מיני מאכלים איפה אבו שוקרי. הילד אמר: "אבו שוקרי? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה מוראד". אז בעקבות ההוראות שלו יצאנו לחפש את מוראד. כששאלנו מוכר בשוק איפה זה מוראד, הוא ענה לנו: "מוראד? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה נאזים". בשלב הזה כבר די טעינו בסימטאות השוק, ובייחוד התעצבנו כששאלנו את הבן אדם הבא, שענה: "נאזים? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה לינא". בקיצור, חזרנו להתחלה. הוא גם טען שלינא פתוח, זה אבו שוקרי שסגור ביום ראשון. אבא ואמא חרקו שיניים והחליטו למצוא את המקומות בכוחות עצמם. התברר שגם לינא וגם אבו שוקרי פתוחים ביום ראשון, והגענו קודם ללינא.
כאן אבא ואמא הזמינו חומוס. ניסיתי להזכיר לאמא שהיא לא אמורה לאכול חומוס, כי יש אמונה שזה עושים גזים לתינוקות יונקים. אמא רק הסתכלה עליי ואמרה: "איזה חמודי, גם אתה רוצה חומוס?" אוף, איזו קריזה זו שאתה עוד לא יכול להסביר את עצמך.
אחרי לינא נהייתי שוב רעב, כי אני, כמובן, נאלצתי להתבונן בהורים שלי בזמן שהם אכלו ולא קיבלתי כלום לטעום. שוב, יצחק קדמן וכו. יצאנו למקום שבו אבא ואמא היו אמורים לאכול את הקינוח, וגם להנות מאווירה לגמרי אחרת מהשוק, ההוספיס האוסטרי. באמצע הוויה דולורוזה ממוקם בניין מבוצר ובו דלת ברזל גדולה. מצלצלים באינטרקום והדלת נפתחת. מטפסים במדרגות ומגיעים למקום שמתקשים להאמין שהוא תקוע באמצע השוק בעיר העתיקה ולא באירופה.
ויש גם גינה מהממת, הממוקמת מעל השוק. קולות השוק בקושי מגיעים, מסביבכם יושבים אנשים לשולחנות ומדברים בגרמנית/אנגלית חרישית, בריזה נעימה עוברת בעלים, נזירה עוברת עם מזלף ומשקה את הצמחים מסביב, והכל שלווה וכיף. כאן קיבלתי את הארוחה שלי.
כדי שאבא ואמא חלילה לא ירעבו כשאני אוכל הם קנו שטרודל תפוחים, שהיה מעולה.
באמצע הזמן שהיינו שם התברר שיש צריח של מסגד צמוד לגינה. אמא קפצה קצת כשהמואזין התחיל פתאום לשיר ברמקול שהיה צמוד אלינו. היה די רועש, אבל מאוד אותנטי. נזכרנו שבעצם אנחנו לא באירופה.
הצריח שגילינו שמעלינו:
אחרי ההוספיס האוסטרי נרדמתי קצת, והדבר הבא שאני זוכר זה שעמדנו מול קיר גדול. אבא אמר שהוא הולך לשים בו פתק (יכול להיות שלא הבנתי את מה שהוא אמר, כי כאילו, פתק? בקיר?) ואמא גילגלה עיניים.
והנה זה מהזווית של אבא:
בכותל עוד הסתובבנו קצת, ראינו כלה ופמלייתה, המון אנשים דתיים וגם קבוצת חיילים. "אלה פני המדינה שלך", לחשה לי אמא.
Bored now!!
אחרי זה עוד עשינו הליכה בעיר העתיקה, וניסינו לצאת משער יפו, שהיה בדיוק חצי קילומטר מאיפה שאבא זכר אותו. לא נורא, אמא כבר התלוננה בשבילי.
נסענו הביתה מרוצים אך עייפים.
חוקי מרפי לתינוקות #1:
כשהוא נרדם בצהריים יש שתי אפשרויות:
1. את תמהרי לקפוץ למיטה בעצמך בתקווה לישון. במקרה זה הוא יישן בדיוק 20 דקות ויתעורר, שזה בדיוק 10 דקות אחרי שהצלחת להירדם.
2. תגידי לעצמך "במילא הוא יישן רק 20 דקות, מה הטעם לנסות לישון גם". במקרה זה הוא יישן שעתיים וחצי כל כך עמוק שתצטרכי להעיר אותו כדי לוודא שהוא לא בקומה או משהו.
חוקי מרפי לתינוקות #2:
כשאתם לבד בבית הוא ידפוק לך במשך שעות חיוכים רחבים משל היה שרה נתניהו מול מצלמות לע"מ. כשתפגשו את החברות שלך ותרצי להתגאות הוא לא ינפק בדל חיוך אלא ישמור על ארשת פנים האומרת "אני מתגבר ממש ברגע זה על עצירות של יומיים".
אם לשפוט לפי כמות העגלות שהייתה במאנטה ריי בשעת בוקר, עושה רושם שזה מקום חביב על אימהות בחופשת לידה. ואם כך, לא ראוי להשקיע בפינת החתלה? נאלצתי להחליף קקי אימתני (ראו מייד חוקי מרפי #3) על שידה גבוהה וצרה, מתנודדת קמעא, שמלצרית סילקה ממנה אגרטל ושתי פומלות כדי שיהיה לי מקום לשים עליה את הילד.
חוק מרפי לתינוקות #3:
אם הוא בעצירות יומיים, הוא ישבור אותה בעת שתשבי עם חברותייך במסעדה האהובה עלייך – שבה אין פינת החתלה – בעודו לובש את בגדי המעצבים ששמרת במיוחד לאירוע (ראו חוק מרפי #4) ויוסיף גם פיפי שיכול לפתור בעיית בצורת של מדינה קטנה. "למה הוא רטוב?" ישתאו חברותייך האימהות המנוסות, ויוסיפו בקול אמפתי אך מפקפק בכישורייך האימהיים: "כנראה שהוא עשה פיפי גדול". מזל שהן לא ראו את הדליפה של הנאמבר טו.
חוק מרפי לתינוקות #4:
אם התעלמת מהעצה של עצמך ושוב קנית בגדים מגניבים אך יקרים לילד, לפחות אל תשמרי אותם במשך שבועות לאירוע שבו תפגשי את חברותייך האהובות, כי עד שאתן מארגנות יום להיפגש הבגד כבר צמוד עליו מדי וזו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא לובש אותו, ובמילא הן לא הבחינו בבגד אלא רק בזה שהוא רטוב.
איך זה קרה שפעם, אם שיחררו אותי בקניון לאיזה שעה, אז העברתי את זמני יפה יפה בקנת' קול, אוריג'ינלס, דיזל וכאלה, ואילו עכשיו, אם כבר יש לי רבע שעה פנויה בקניון, החנויות הכי מלהיבות בעיני הן סופר פארם ושילב? לאיפה נעלמה האישיות המקורית שלי?
אני מסיימת לדבר בטלפון עם אמא שלי
אמא: ותמסרי לחמודי הקטן שלי המון חיבוקים ונשיקות
אני (פונה לאופנוען): אמא שלי מוסרת לך חיבוקים ונשיקות
אמא (מסמיקה מהצד השני של הקו): התכוונתי לגומבוץ!!!
חוקים חדשים המרכיבים את עולמי #1:
לא בוכה – לא מזיזים
חוקים חדשים המרכיבים את עולמי #2:
שום דבר לא קבוע, ולא פותחים פה לשטן!!!!(גומבוץ דופק שעתיים שנ"צ. אני מרוצה של החיים וכבר מתכננת את חיי הטובים, הכוללים שעתיים שינה כל יום בצהריים. למותר לציין שהוא לא שיחזר את ההישג אפילו לא פעם אחת בשבועיים שחלפו מאז. אררר!)
בכל שבת אמא שלי מגיעה לשמור על גומבוץ בין הנקות (שזה שעתיים נטו) ולהעניק לי ולאופנוען הזדמנות לצאת מהבית לבלות בדברים שאינם קשורים לתינוקות. עוד לא מספיקה לומר "פוצי מוצי" וכבר האופנוען ואני עם קסדות ליד האופנוע.
בדרך כלל אנחנו נוסעים לפאב האירי, לזכור קצת את חיינו הקודמים. אלא שלהבדיל מאז, עת הורדנו חצאי בירות בכיף ועוד קצת התחרינו בינינו, עכשיו אנחנו – אישה מניקה וגבר נוהג – מזמינים בקול נבוך בירה אחת לשנינו, או לחילופין שותים כל אחד שליש. "קחו חצי, יש הפי האוור וזה עולה אותו דבר", משדל אותנו הברמן באסרטיביות, ואנחנו, באנחה קטנה, דוחים את ההצעה.
אניווי, זה לא שיש לי פואנטה לסיפור הזה, רק כותבת לעצמי יומן.
ואה, עוד הרהור שחלף במוחי בשבת האחרונה עת נסענו בגורדון והסתכלתי בחלונות הבניינים: בחלון אחד הייתה נברשת בסטייל ישן כזה, ותמונות עם מסגרות עץ ישנות על הקירות, והבנתי שזו דירה של זקנים. ואז חשבתי לעצמי איך שכשעברתי לעיר, לפני 15 שנה (ג'יזס אני זקנה), רוב הבניינים היו מורכבים מחצי דירות של זקנים וחצי דירות של סטודנטים שותפים, או מקסימום זוגות שעברו לגור ביחד, ואיך היום זה לגמרי שונה, וברוב הבניינים יש מקסימום דירה אחת של זקנים. את מקומם החליפו היאפים, ועכשיו בכל בניין יש גם לפחות דירה אחת ששופצה לחלוטין, כולל פרקט וכו, שלא דומה בשיט לדירות האחרות בבניין.
שוב, ללא פואנטה. חוסר שעות השינה הזה מתחיל לעלות לי ביצירתיות.
לפני כמה ימים פנה אליי בפייסבוק מישהו בשם שלא נשמע לי מוכר בכלל. הוא טען שהיה איתי בחטיבה, ושיש לו קטע וידיאו שלי מכיתה ז'. שזה אומר קטע וידיאו מ-1987. הייתי קצת חשדנית, אבל הוא שלח לי – ומה אתם יודעים, זו באמת אני, וזו באמת כיתה ז', והיה ממש מוזר לראות את זה.והכי מצחיק התספורות שם – חבריי לכיתה כולם במן קסדות שיער איומות. האופנוען כמעט נחנק מצחוק כשראה אותי שם, ואמר שכל הכבוד לי על תסרוקת הסמנתה פוקס שלי. הייתי מוחה אילולא הוא צודק לגמרי.
עדי בעולם 