הרהורים של לוס אנג'לס, ויוצאים לדרך

יפה פה, גדול פה, נוח פה.

זמן איכות משפחתי. האחיין הוא הנאה צרופה.


עוז והאופנוען באימון גלישה.

לא פלא שסובלים כאן מהשמנה. המנות עצומות (בצ'יז קייק פקטורי הזמנו קרן ואני סלטים בלאנץ' פורשן, הקטנה והזולה יותר. גם את המנה הקטנה יותר הזו לא הצלחנו לסיים). כל סלט יגיע עם תוספת נדיבה של גבינה מגוררת. כל המבורגר או סטייק יוגש עם גבינה מותכת מעליו, כל טוסט בארוחת בוקר כבר מרוח בחמאה, כל מרק יגיע עם שמנת (בביסטרו בנאפה הזמנו האופנוען ואני גספצ'ו, שואפים למרק אדום מצנן ושומי. הגיע מרק כתמתם, בגלל השמנת, ולמרבה האימה צף במרכז כל מרק כדור גלידת וניל. "השף סבור שזה מוסיף", מסר לנו המלצר. השף טועה). העוגות כאן טעימות, אבל גם מתוקות במיוחד, ותמיד עם ציפוי, מתוק וטעים גם הוא.
המבחר עצום. אם בארץ אני לא טורחת להציץ בדוכן הממתקים בפיצוציה, כאן זה הרבה יותר מפתה. סניקרס שקדים (מעולה), אם אנד אם'ס עם חמאת בוטנים, אם אנד אם'ס עם שקדים, אם אנד אם'ס מריר, מאפים מכל הסוגים. פופ קורן עם חמאה, פופ קורן מתוק, מאפינס עם כל תוספת אפשרית, קנו פיצה ב-14 דולר קבלו עוד אחת ב-99 סנט, מקסיקני, הודי (שני סוגי אוכל זולים ומצוינים שבארץ פשוט לא מגיעים לאותה רמה), סיני (בעצם גם), כל אומה שתבחרו פתחה פה מסעדה.
הפרסומות קורעות. לובסטרים, כריכים עצומים, פיצות מפתות, עוגות מצופות בשוקולד. מול הטלוויזיה, האופנוען, שבע לחלוטין אחרי המבורגר, צופה בפרסומת לכריך פסטרמה ונרדם כשהוא ממלמל "בשר"…

ובאותו עניין אבל לגמרי ההפך, נורא קל לשמור כאן על תפריט בריא. כמעט תמיד יש אופציית whole grain, תחליף צמחוני שהוא לא סתם חסה אלא מחליפים חלבונים בחלבונים: לא רוצה עוף בסלט שלך? קבל שעועית שחורה, עדשים, טופו, הכל אפשרי. רשתות סופר שמתמחות באוכל בריא: Whole Foods ו-Trader Joe's, תענוג של קנייה, מגוון מדהים של אוכל אורגני ובריא. וגם ברשתות המזון המהיר. בוריטו צמחוני, מאוכל זבל למופת של בריאות: טורטיה מקמח מלא, אבוקדו, ירקות, כוסברה ושעועית שחורה. טעים וממש בסדר תזונתית. כל אומלט יכול להיות מורכב מהלבן של הביצים בלבד. כל דבר מגיע בגירסת לואו פט. רק צריך להיות נחושים.
וקשה.


אז מה היה לנו? שישה ימים בלוס אנג'לס, זמן שנועד כולו לבונדינג עם אחי, אשתו והבן המהמם שלהם. שמונה ימים בדרכים, על אופנוע, מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו וטיפה צפונה, ובחזרה. עוד ארבעה ימים בל.א, פרידה קורעת לב מהאחיין (כלומר, אנחנו מתגעגעים גם לעוז ולקרן, אבל האחיין, זה היה קשה), ואז שלושה ימים בניו יורק להתנחמות.

אין צורך לקרוא לי זונה, בעבודה כבר הוטחו בי כל הקללות המפרגנות על הטיול.

אז נתחיל בלוס אנג'לס. כיוון ששנינו כבר היינו, ובינינו, זו לא עיר כמו ניו יורק, שבא פשוט לצעוד ולצעוד אותה, אלא יותר עיר ענק שפזורה על פני שטח עצום, בילינו יותר זמן בפעילות משפחתית מטיולים ממש. קרן המסכנה נרתמה לשעשע אותנו, והסיעה אותנו למקומות כמו מצפה הכוכבים מעל העיר, שמעבר לפלנטריום המגניב שבו יש לו גם נוף מצוין.

זה היה די מעניין, לנסוע ברחבי ל.א. מה שנראה מכיוון הים התיכון כשיא הזוהר מתגלה בעיר הכוכבים כמשהו הכי יומיומי.

הכוכב האמיתי בטיול הזה היה האחיין כמובן. "ע-די", הפכה למילה השגורה בפיו, ולקח לנו זמן להבין שהוא קורא ככה גם לי וגם לאופנוען. בכל זאת, קשה לילד קטן לומר ה-אופ-נו-ען. זה שם ארוך. אבל לראשונה הבנו איך הורים שורדים את זה: נכון שזה קשה שהוא קם באמצע הלילה ומעיר אותנו, אבל היי, אנחנו קמים ורואים אותו! איזה כיף!

מלבד תקרית אחת, שבה האחיין מצא את האופנוען ישן, ופתח – פיזית – את העין שלו לבדוק אם הוא עדיין ישן, כל ההתעוררויות ממנו היו פשוט תענוג.

ויש כמובן את המוזיקה של האחיין: באוטו הוא שומע דיסק עם שירים קלאסים מהילדות. וכך דבק בנו לכל הטיול השיר הבא:

"איזה שעון בן חיל
אשר איננו נח
ביום וגם בליל
דופק דופק הוא כך
טיק טק טיק טק"
וכו.

והדרך היחידה לצאת מן השיר הזה הייתה לפצוח בשיר אחר, וכך הלכנו לנו ברחובות סן פרנסיסקו כשאנחנו מפזמים "אבא בא, סבא בא", וכו, אבל זה עוד יגיע בפוסט של טיול האופנוע.

בסוף השבוע, עת עוז התפנה לקצת זמן איכות, נסענו ללונג ביץ', ושם היינו גם בכנסיית זכוכית, כלומר כנסייה שעשויה כולה מזכוכית, ויש תמונות מהממות, רק שכולן על המחשב של האופנוען ואני קצת עצלנית כרגע, וגם באונייה "קווין מרי", שהיא אוניית תענוגות מסטייל הטיטאניק (מינוס המפגש עם הקרחון), כלומר אוניית ענק מתחילת המאה הקודמת, ששומרה בהצלחה ועוגנת היום קבוע בלוס אנג'לס, ואפשר לטייל עליה.

וביום השני של הסופ"ש היה את שיעור הגלישה המפורסם, שבו עוז לימד את האופנוען לגלוש, בעוד אני התחבאתי עם כובע ושרוולים ארוכים מתחת לשמשייה ("כולנו יודעים מי הערפדית כאן", סיכם את זה האופנוען), צפיתי באחיין בונה ארמונות בחול ודיברתי עם קרן.

ביום שאחרי יצאנו לטיול האופנוע הגדול, שעליו – בפוסט הבא, כולל השאלה הגדולה: איך שורדים שמונה ימים עם תיק גב אחד קטן – ולמה?

בערב לפני שיצאנו לרוד טריפ שלנו, הציעו לנו עוז וקרן לבוא איתם לערב אצל חברה של קרן. החברה גרה בבית חוף מהמם במאליבו (זה היה הפיתוי בשבילי) והיא מארחת איזה גורו הודי שייתן הרצאה עם בשורה כלשהי (זה היה הפיתוי לכל השאר). אני מודה שחשבתי שלהישאר בבית ולעשות בייביסיטר על האחיין זה אופציה מצוינת, אבל האופנוען דווקא הסתקרן, אז נו, פעם בחיים ניתן צ'אנס למשהו רוחני.

ובכן, בחלק שהובטח לי שיהיה מעניין, אכן היה: הבית מהמם, בדיוק כזה יהיה לי כשאהיה מיליונרית. כנראה שלא בקרוב.
ונעבור לקטע הרוחני: האיש, נציג של תנועת ה-Oneness, היה בדיוק כמו שציפיתי שיהיה. הודי צנום בחליפה לבנה, יושב על כורסה בישיבה מזרחית, כולו חיוכים מרגיעים. מייד מצא חן בעיני. שמו היה טיפה ארוך מדי ובלתי אפשרי להבנה עם ההיגוי האמריקאי.
למרבה הצער, הכל התנהל בדיוק כמו שחשבתי: שורה של מערביים מחפשי הארה ישבה מול האיש. הוא נתן הרצאה, באנגלית אוקספורדית עם מבטא כבד, כולה שורה של קלישאות. בין המאזינים הייתה הבחורה שכבר עשתה את הקורס בהודו או משהו כזה ועכשיו עוזרת באירוח האיש, והיא תלתה בו עיניים מעריצות כל הפגישה, היה את שתי הנשים הרוחניות בגיל העמידה, שהצהירו שהן מתות על יוגה ושאלו שאלות שהיו יותר סיפור על עצמן מאשר שאלה אמיתית, היה את הרווקה המרירה שרשמה במחברת כל הפגישה ושאלה שאלות בטון כועס, היה את האמריקאי הסרקסטי שנראה בדיוק כמו צ'נדלר (כשהוא הציג את עצמו בתור ג'ואי האופנוען ואני התאפקנו בקושי מלצחוק) שלקראת סוף הערב היה כבר ממש מרותק ושאל מלא שאלות, היה את ההיפי המבוגר, היה את הצעיר האמריקאי שלבש חליפה הודית וחייך בנעימות לכולם, והיה אותנו, הרוחניים ואחותם.
לסיכום: אם זה היה שעה, זה היה חביב. כיוון שזה היה שעתיים וחצי, אז זה היה ארוך מדי.

אבל – המפגש הסתיים ברבע שעה מדיטציה. עוז תלה בי עיניים של "בבקשה אל תעשי לי בושות", אבל אני דווקא שמחתי. מדיטציה היה החלק האהוב עליי בקורס היוגה שהיתי חייבת לקחת באוניברסיטה. ואכן, המדיטציה בהדרכתו של המהרג'ה הייתה ממש תענוג. אחרי שכולנו שקענו בה הוא עבר בין אנשים ובירך אותם כשהוא שם ידיים על הראש שלהם. היה ממש נחמד.

באוטו בדרך חזרה ניהלו קרן, עוז והאופנוען דיון רוחני, שעיקרו על זה שחלק מהעקרונות של השיטה בעצם כבר קיימים ביהדות, ומשם גלשה השיחה לכך שהרבה דברים ביהדות משמשים בסימבוליקה. בניסיון לתרום משהו לדיון הבאתי מעולמי הרוחני שלי, וציינתי שגם בבאפי, הרבה מהערפדים והדימונז בנויים בצורה לא מפחידה בכלל, כי ברור מראש שהפחד הוא לא באמת הם, אלא שהם רק סימבול לשדים הפנימיים של גיבורי הסדרה. אוקיי, הבנתי, לא חשבתם שזו דוגמה טובה, אבל למה לצחוק למה?

טיול אופניים בין סנטה מוניקה לווניס ביץ'. מזג אוויר מושלם, חופים יפים ונקיים (חוץ מהבזאר בווניס ביץ', שהוא קצת אלנבי). היה מאוד נעים. אין כמו לדווש בקיץ על החוף ולא להזיע.
(אלא ששרפתי את כל צד ימין שלי. הקילוף לא נאה לי).

עד כאן הרהורים.


אחרי שישה ימים שבהם התאהבנו האופנוען ואני בפעוט קטן ופיזמנו שירי ילדים למכביר, הגיע הזמן לחשוף את הצד הקשוח שלנו. ביום שני בבוקר הסיע אותנו עוז לחלק פחות טוב של לוס אנג'לס, העיף מבט בחשש על השכונה ואמר "את בטוחה שאני יכולה לנסוע?" בעוד האופנוען מדלג אל חנות האופנועים הסמוכה. "ברור", אמרתי בעליצות, ועוז סיכם: "אל תזוזי מטר מהאופנוען, שלחי לי סמס על כל צרה, ואיפה אמרת שיש את פרטי הביטוח שלכם?". "יהיה בסדר", אמרתי לו בישראלית, עכשיו צא מכאן, זה לא בריא ללבנבנים כמוך בשכונה הזו.

עוז נסע, שולח בי מבטים דרך המראה האחורית שכנראה חשב שהם מבטי פרידה מאחותו שכה צעירה וטרם הספיקה, ואני נכנסתי לחנות האופנועים שבה שכרנו את המפלצת.אין דרך לקרוא לדבר הזה חוץ ממפלצת.   

   קוואסקי קונקורס. נפח מנוע 1,400, שזה, זיהיתם נכון, כמו אוטו, אבל על אופנוע.זה גדול בלפחות מאה קילו ממה שיש לנו בבית, ואחרי סיבוב ניסיון חזר אליי האופנוען חיוור משהו. "איזה יופי", אמר בקול חלש ולא משכנע, "יהיה כיף".

בטח שמתם לב שבתמונה חסר חלק חשוב מאוד לאופנוע הזה: בגאז'. הטיול שלנו תוכנן לשמונה ימים, פרק זמן שבהחלט מצדיק מזוודה, ופה, כמו שאפשר לראות, חסר החלק שאליו הייתי דוחפת את המזוודה.
אבל לי ולאופנוען היה סיכום. "שמעי", אמר לי לפני חודשים, כשתיכננו את הטיול, "אין לי כוח לשטויות של בנות, קרמים ומברשת ושמונה חולצות לשמונה ימים. אנחנו על אופנוע! אנחנו קשוחים! אנחנו אורזים תחתונים ומברשת שיניים וזהו!""שמע", אמרתי לו, "אתה קשוח, אבל אני בחורה, בלי קרם לחות לפנים לא נרדמת, ואתה יודע כמה קשרים עושה הרוח בקסדה? אני אהיה חייבת קרם מרכך לקצוות. ונראה לך שאני לא אחליף בגדים שמונה ימים? פחח".

הגענו לסיכום כזה: האופנוען יזמין אופנוע עם קופסאות צד, שבהן יהיה מקום לשני תיקי גב. אני אארוז את כל חפציי לתיק גב. מה שלא נכנס – לא בא. בתמורה, בבוא היום כשנגיע לניו יורק, אני אזכה לכמה זמן קניות שאני ארצה, ולאופנוען לא תהיה זכות לומר מילה אחת של שיעמום. נראה לי הוגן.

הצלחתי לדחוס לתיק הגב שמונה זוגות תחתונים וגרביים, את כל תיק הקרמים שלי, ושתי מערכות בגדים. נשבעתי שביום שנחזור אני זורקת אותם לכביסה ולא לובשת אותם חודשיים. וכך יצאנו לדרך.

שעה וחצי אחרי שיצאנו מלוס אנג'לס צפונה כבר היינו בסנטה ברברה. בסנטה ברברה עצרנו ושלחנו גלויות לסבתות ולסבא, כי קשוחים או לא, אני עדיין מיידלע, ואז גם גילינו את המסעדה האמריקאית-קלאסית הבאה: 

   עכשיו, צריך להבין משהו. היינו אחרי שבוע עם עוז וקרן. הצמחוניים. האופנוען חש שההמוגלובין שלו צונח.רבע שעה אחרי כבר ישבנו מול זה: 

  "שלא תביני לא נכון", נהם האופנוען בפה מלא, "זה לא שאני לא אוהב עדשים וטופו, אני מאוד אוהב, וגם את עוז וקרן, אבל לאחרונה ממש הרגשתי חלש.." 

מהמסעדה יצאנו בדרכנו על כביש 101. המטרה הראשונה שלנו בדרך הייתה טירת הרסט. מדובר בטירת ענק השוכנת על הר באמצע קליפורניה, שהייתה שייכת לרנדולף הרסט, הלא הוא ענק התקשורת שעליו בוסס "האזרח קיין". כמי שלמדה קולנוע חשתי צורך עז להגיע לשם. כבר דימיינתי את עצמי עומדת בשער הטירה ולוחשת "רוזבאד, רוזבאד". בדיוק מול הפנייה לטירה יש חוף מקסים. האופנוען ואני כה הוקסמנו שהחלטנו קודם לסייר בו. יש משהו כל כך כיפי בטבע יפה – וריק מאנשים. 

   סיירנו ממש הרבה זמן בחוף הזה, צפינו בשקנאים ובדגים ענקיים שקיפצו במים. היה ממש נעים.ואז נכנסנו לטירה. השעה הייתה 16:40.רק כדי לגלות שהסיור האחרון לטירה, ואפשר להיכנס אליה רק בסיור, יצא ב-16:20.עד כאן לחוסר הכנה מצידנו, שלא לדבר על בזבוז הזמן (בדיעבד) על החוף. לפחות נהנינו.

בלית ברירה ויתרנו על טירת הרסט. נכנסנו לדרך מספר 1, הדרך הכי יפה בעולם.היא מחברת בין איפשהו ליד טירת הרסט, דרך שמורת הביג סור, ועד הצוק של מונטריי וכרמל.הכל ירוק, ומדי פעם ערפילי.   

   מדי פעם עצרנו במקומות כאלה.  

   הים תמיד שם, לכל אורך הדרך.  

   ומדי פעם, על החופים, רואים התקהלויות של אנשים.(כן, זו התקהלות. כאמור, חלק מהכיף שם זה המרחבים הענקיים וזה שפשוט לא צפוף). 

   מתברר שבמלא מקומות מגיעים אל החוף פילי הים (elephant seals) ופשוט מתקהלים. הם ענקיים, ומאוד אוהבים להציק אחד לשני.  

   היה מהמם. וקר.קלטנו את זה רק כשנכנסנו לביג סור, שהיא שמורת טבע יפהפיה, והשמש נעלמה מאחורי ההר, ואנחנו, שהבאנו את ז'קט הבטיחות הקייצי מישראל פלוס בגדי קיץ, פשוט קפאנו מקור. לבשתי מעל גם את החולצה הארוכה היחידה שהבאתי, אבל חולצה דקה זה באמת כלום לעומת הרוח הקרה של האופנוע. התחלתי לנקוש שיניים. האופנוען הציע לי באבירות את החולצה הארוכה היחידה שלו.
"לא קר לך?" שאלתי.
"לא", שיקר.
לא שמתי לב ששיקר עד שהחל בעצמו לנקוש שיניים.

ממילא כבר היינו במקום שהתכוונו להגיע אליו בלילה הראשון – מונטריי.החלטנו לעצור. התיכנון היה למצוא מוטל שייראה נורמלי. התברר שבמונטריי יש רחוב ארוך שכולו מלא מוטלים.כולם היו מלאים.אז בהתחלה נכנסנו רק לכאלה שנראו לנו שווים, אבל אחרי שקלטנו שהם מלאים, פשוט עברנו אחד אחד.מצאנו אחד שנשאר להם חדר אחד. מייד לקחנו אותו.עשינו מקלחת חמה, הפשרנו קצת.התוכנית למחר: לקנות בגד חם (אחד, אין מקום על האופנוע).וכך, עייפים ומלאי מראות יפים, נרדמנו.

קצרים של יום יום

בכל פעם שהאופנוען ואני רכשנו סדינים ביחד, התגלתה בעיה קלה: בעוד אני מחבבת צבעים שקטים, שלווים, אחידים, מחבב האופנוען שילובי צבעים רבים, "שלא יהיה משעמם לעין".

(מראש נאלצנו לקנות סדינים כי החבאתי בארון את מצעי השקיעה הטרופית שלו).

וככה, בכל פעם קנינו משהו שהיה באמצע: מצד אחד רק לבן ואדום, מצד שני, במן הדפס א-סימטרי שמפתיע לגלות אצלי.

עד שיצא לי להיות לבד באיקאה. מייד רכשתי לנו סט מצעים משובץ בקו עדין, בצבעים לבן ובז'.

החלפתי את המצעים במיטה והשארתי לאופנוען לגלות לבד.

אחרי יום, שבו לא נאמר כלום, החלטתי לגשש.

אני: נו, מה אתה אומר על הסדינים החדשים?

האופנוען: נחמד מאוד

אני: באמת??

האופנוען: באיזה בית חולים קנית אותם?

רר.


זוכרים שכתבתי על אדנית התבלינים המוצלחת שלי?

מייד למחרת הופיע חרק ואכל את כל העלים מכל השיחים בתוך 24 שעות. איי קיד יו נוט.

העניין הוא, שיומיים אחרי הפוסט ההוא היו אצלנו גילה ובן זוגה, שבחן בתהייה את האדנית, כיחכח וציין: "בבלוג זה היה יותר ירוק". הה הה.

אז אם למישהו יש רעיון איך נפטרים מחרק מסתורי שמחסל לי את עשבי התבלין אתם מוזמנים לומר.


חתונת בן הדוד מהגליל. באמצע החופה מכריז הרב שעושים הפסקה, מסמן לדי ג'י, ופוצח בשיר מזרחי בליווי מוזיקה.

כולם בשוק. הרב מסיים אחרי כמה דקות שיר.

אחינו הקטן: זה היה לא רע, מקורי, וביצוע מכל הלב. אני מסמס בשבילו


אני רוצה לומר ש"סרוגים" סדרה פשוט מעולה, טלי שרון ממש יפה בעיני, וטוב נו, אוהד קנולר תמיד היה.

אז ביחד "אהבה גדולה" ו"סרוגים" הן כרגע הסדרות הכי מבוקשות אצלי ביס מקס.


מייד כשיהיה לי זמן, ומדובר כנראה באוגוסט, פוסט ספרותי על "משימות מיוחדות", כלומר החמישי בסדרת פנדורין של אקונין (פרומו: מעולה. הבעיה היחידה שנגמר מהר מדי ), ו"חצי אח", סאגה נורבגית בת 700 עמודים, מומלץ גם הוא למיטיבי לכת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s