ארכיון – עדי בעולם, יוני 2009

6/2009

וריח אורנים

הנחת היסוד לפני שיצאנו לטיול הייתה: אנחנו נלך לאיבוד לפחות פעם אחת.אין מה לעשות, ככה זה בירושלים, זה חוק. בכל פעם שמטיילים בירושלים הולכים לאיבוד.


בבוקר יום ראשון התאספנו חמשת המטיילים האמיצים: עוז, אחינו הקטן, בן דודנו עודד, האופנוען ואני. עוז, שזה לו ביקור מולדת, החליט שצריך לבקר בבירה.

מצויידים באוטו של אבא עשינו את דרכנו אל ירושלים. אחרי הכניסה לעיר החלה הבעיה: אחינו הקטן נהג, האופנוען ועוז נתנו הוראות מהזיכרון (האופנוען ביקר לאחרונה ב-2004, עוז שמר בכותל קצת אחרי הגיוס, ואנחנו מדברים כאן על ראש השנה 1998), אני אחזתי במפה וניסיתי נואשות לזהות איפה אנחנו ("איזה רחוב זה? מישהו רואה שלט? מה זה פה?"). עודד בהה בנוף בשתיקה ("האיש שהכי עזר לי", הגדיר אותו אחינו הקטן בסוף הנסיעה, והתכוון לזה).

ההוראות נראו ככה:
עוז: סע ישר ישר ישר עד שאתה רואה שלט לכותל
האופנוען: רק אל תשכח לקחת ימינה בפנייה הנכונה
עוז: וואללה, הפנייה הזו שיש לפני הכותל
אחינו הקטן (בחשדנות): איזה פנייה?
עוז: סע סע, יש שלטים
אחינו הקטן: ומה אני עושה בפנייה הזו?
האופנוען: ימינה
אני: לפני המפה שמאלה
עוז: ימינה, ימינה, או ששמאלה, זה גם נכון

אחינו הקטן (מתעצבן): מה זאת אומרת זה גם נכון?
עוז: מה אתה דואג? תפנה ימינה. או שמאלה, זה גם נכון

אחינו הקטן חורק שיניים ופונה ימינה. מתברר שעוז צדק, זה מן סיבוב, אפשר להגיע מכל כיוון.

מולנו יש שלט שמודיע ששמאלה לעיר העתיקה, ואילו ימינה זה לחניון קרתא. אני נזכרת שקראתי שמעכשיו אין חניונים ליד הכותל ושחניון קרתא נבנה בשביל המבקרים בעיר העתיקה.

אני: ימינה! קח ימינה, זה לחניון!

עוז: שמאלה! הכותל זה בשמאלה!

אני: כן, אבל אין שם חניה!

עוז: אני זוכר שיש

אני: אתה לא היית פה מ-98'

אחינו הקטן מתעלם מהעובדות, בוחר בעוז ופונה שמאלה.

נוסעים לחניון שעוז זכר מול הכותל. מוצב עליו שלט: "חניון לבעלי תוויות בלבד". אנחנו לא יודעים מה זה התוויות האלה, אבל אין לנו כאלה. השומר בחניון אומר לנו לנסוע לחניון גבעתי שנמצא בהמשך הכביש.

עשר דקות של פקק מובילות אותנו 500 מטר משם, לחניון גבעתי, שכמובן מלא. אנחנו כבר עוקפים את העיר העתיקה. מגיעים לצומת טי. אני בוחנת את המפה.

אני: קח שמאלה! נעשה סיבוב ונחזור לחניון קרתא

עוז והאופנוען: ימינה, ימינה

אחינו הקטן פונה ימינה (אתם רואים דפוס כאן? כי אני כן. רר).

נסיעה של חצי קילומטר מובילה אותנו לבתים של כפר. שלט מקדם את פנינו: ראס אל עמוד.

אני: יופי, מפגרים, הגענו לפלסטין

עוז: ותראי איזה יופי של חניה יש כאן, הכל ריק

אחינו הקטן: חוץ מהעניין הקטן של משחטת רכב, הכל סבבה בלחנות כאן, בטח גם לא צריך לשלם

מסתובבים כמה דקות בכבישי הכפר, אין מקום לעשות פרסה, כולם בהיסטריית צחוק מטורפת

מצליחים להסתובב, יוצאים מהכפר. נוסעים ישר לכיוון שאני אמרתי.

אני: תפנה בפנייה שמאלה לרחוב סולטאן סולימאן

אחינו הקטן: שו?

אני: סולטאן סולימאן

אחינו הקטן: אני לא מבין את השמות של הרחובות כאן

האופנוען: תפנה שמאלה בגורדון

אחינו הקטן: אה, אז תגיד

אחינו הקטן מפקשש את הפנייה לסולטאן סולימאן. אנחנו מגיעים לכפר חדש ובו שלט: ואדי אל ג'וז. זה גם לא נראה לנו ישראל. עושים פרסה, פונים, ואחרי פקק של עשרים דקות (שבהן עברנו כ-200 מטר) מגיעים שוב אל העיר העתיקה, אל שער שכם. ויש אפילו חניון. אחינו הקטן מנווט בקושי את האוטו אל החניון, רק כדי לגלות שהוא כמובן מלא. אנחנו יוצאים בעצבים, אני מנסה לנווט שוב לחניון קרתא, אבל אף אחד באוטו לא מוכן לשמוע יותר את המילה קרתא, כשאחינו הקטן עוצר לפתע באמצע הכביש.

אנחנו: מה קרה?

אחינו הקטן: מאה מטר מאחורינו, במגרש הצפוף משמאל יש חניה אחת פנויה

כולנו משתאים איך הוא בכלל ראה את זה, אחינו הקטן שובר כמה כללי תנועה ומגיע אל החניה. מעלינו ניצב שלט גדול: באב אל זהרה. או בקיצור, אנחנו כנראה חונים בפלסטין.

אני: זה נראה לך הגיוני להשאיר את האוטו בבאב אל וואד הזה?

אחינו הקטן: אני לא נוהג יותר עוד מטר

עוז ועודד ניגשים לקנות תווי חניה, כי אנחנו מפחדים שאם נחטוף דו"ח אבא יקבל אותו וכולנו נלשין על כולנו. המוכר בפיצוציה ממש מופתע מהבקשה שלהם, אבל נותן להם. אחרי שאנחנו שמים אותם אנחנו קולטים שאנחנו המכונית היחידה מתוך המאה שחונות שם ששמה תווי חניה, אבל נו, עדיף מדו"ח לאבא.

בשעה טובה אנחנו צועדים בעיר העתיקה.

עודד ואני נודדים בסמטאות (צילום: האופנוען)
להמשיך לקרוא