ום כיף בירושלים באדיבות העבודה. ראשית, היפ היפ הוריי לאיתן, האיש שאירגן הכל, בברכת "כן ירבו ורצוי לחו"ל".
התחלנו בסיור בניקבת השילוח. או שזה היה עיר דוד. בפעם הבאה אני מבטיחה להקשיב למדריך. משם לכפר סילוואן. יותר לא אתלונן על הצפיפות בתל אביב.
ומשם לכותל. משגיחת הכשרות בכניסה תופסת את בשמת במכנסיים הקצרים והגופייה ומדביקה עליה את כל שאריות הבד של המפעלים בנגב. (ואני מודה בלב שמזל שלא לבשתי כמו שתיכננתי את מכנסי היאכטה שלי. אמנם הייתי עם גופייה, אבל המשגיחה גמרה את כל הבדים שלה על בשמת, אז לא נותר לה מה לתלות עליי).
הכותל. אני שונאת את זה שכל המקומות הקדושים האלה תמיד תקועים בצורה הכי בלתי אפשרית ביחד.
אנחנו הולכים לאורך הכותל החדש (מנהרות הכותל, מתחת לכותל המקורי), והמדריך מודיע לנו שאנחנו נמצאים 93 מטר בקו ישיר מקודש הקודשים. אודי חובש הכיפה ממהר לגעת בקיר ולברך אותי בחתן. אני מייד הולכת לבחור את ההזמנות והדי ג'יי.
ואחרי הכותל: נסיעה באוטובוס דו קומתי שלא היה לי מושג שקיים בירושלים. דווקא מגניב. אל טיילת הנציב. שם מחכה לנו הקטע הכי מגניב: סגווי. אחרי שמתרגלים (נספרו כמה נפילות, איפה המצלמה כשצריך אותה) זה ממש ממש כיף.
לסיכום, היה מעולה. מ', תוארך כאביר החברתי של המחלקה בסכנה
כך תשמעו רק מה שאתם רוצים:
(הודעה במשיבון הסלולרי): "גב' בעולם הצעירה, מדבר ד"ר איקס מהמרפאה שלך. אני יושב מול בדיקת הדם שלך ומזועזע. מה זה כולסטרול כל כך גבוה לצעירה כמוך? מה זה הבי-12 הנמוך הזה? בגילך אני מצפה לתוצאות טובות יותר. אני רוצה שתתקשרי מייד למרפאה לקבוע"…
אמא: נו, מה אמר הרופא?
אני (בחיוך מאושר): הרופא חושב שאני צעירה
לפני כמה ימים, כשהיינו בעבודה, נזכר ידידי עופר הבשלן לספר לי את הסיפור הבא:
עופר: אל תשאלי, אתמול בלילה אני הולך ליד הבית שלי ומה אני רואה לידי?
אני (בטון נלהב, מצפה להפתעה): מה?
עופר: נחש!
אני פוערת פה לשאוף חמצן שלא מגיע, רואה עיגולים שחורים מול העיניים
(הפסקה לצורך הסבר לקוראיי: עופר גר כמה בניינים לידי. נחש ליד הבית שלו זה נחש ליד הבית שלי. ויש לי פוביית נחשים)
עופר: כן כן, נחש! מתפתל והכל. חמק לידי ונכנס לבניין השכן
אני (מחשבת כמה קרוב אליי הבניין השכן): אתה בטוח שזה היה נחש? אולי זה היה תולעת ממש גדולה? כמה גדול זה היה? קטן אולי?
עופר (בטון של "איזה קטעים"): דווקא גדול! (מסמל עם הידיים יותר ממטר. אני מבקשת את נפשי למות ומייד. מה זו המדינה המדברית הזו? שום מקום לא בטוח כאן???)
אני: אתה צריך להתקשר עכשיו לעירייה שיבואו להרוג את זה ומייד!
עופר (צוחק): כן, ממש
אני: עכשיו!! עכשיו!!
עופר מבוהל מהתקף ההיסטריה שלי ומחייג לעיריה.
עופר: הם אמרו שמאוחר מדיי. צריך להתקשר ישר אחרי והם ישלחו לוכד
אני: אני לא מבינה, מישהו צריך למות פה כדי שישלחו פאקן לוכד?? אלוהים, לא סגרתי חלונות! עכשיו הבסיליסק הזה יחכה לי בבית!
עופר: נחשים לא יכולים לטפס על קירות
עמיר (עומד לידינו ושומע את השיחה): בטח שהם יכולים, אם יש שיח על הקיר
אני: אני צריכה לעבור דירה
נמאס לי. יש פה נחשים. חם לי פה נורא. השמש חזקה מדיי ואני לא יכולה לצאת לפני שש בערב בלי להישרף. בעע.
אז אני נוסעת לשבדיה. לשבועיים. רק שבועיים, אבל לפחות יהיו לי פחות שבועיים בקיץ הישראלי.
חברים מפרגנים לחופשתי המתקרבת:
קטמן אוסף אותי בדרך למסיבה של חבצלת.
אני: איזה כיף זה כשיש כרטיס טיסה ביד.
קטמן (עוצר את המכונית): תרדי מהאוטו, זונה.
(אבל ראוי לציין שזכיתי לקבל מאיש החתול ספר ממש שווה על אוכל + דיסק של מוצרט והיידן. כה שווה)
אני: איזה כיף שאני נוסעת
אפרת: חולירה
אני נתקלת באורטל בסנטר.
אורטל: לכמה זמן את נוסעת?
אני: שבועיים
אורטל נתקפת שיעול שנשמע באורח חשוד כמו "זונה!"
אני בשטוקהולם. מזג האוויר לבינתיים משתף פעולה באורח מלא. בעיקר אפור וקריר.
הנה הכניסה לפארק החביב עליי.
הכי התגעגעתי לירוק. ירוק בעיניים.
ואם כבר אמרתם ירוק ולא קיבלתם, אז הייתי בבית קפה עם חברתי אגנה. זו בחנה את שעוני הירוק ואת ארנקי הירוק, ואמרה: "הכל אצלך ירוק, אה?"
הכחשתי מייד בתוקף, ואז שאל המלצר: "איזה תה תרצי?"
"ירוק", לחשתי.
בינתיים כבר פגשתי את פורד והבלונדה הההריונית הרזה, את שרה האיטלקיה, את אגנה, את הדר, שלל קולגות לשעבר, פגישת חבר'ה עם אורן, נחשון ואיליה בפאב הקבוע וגם כמה מקומות מאוד אהובים עליי.
בתיכנון לימים הקרובים: פגישות עם עוד חברים, כולל מפגש בנות עם שרה האיטלקיה ודיאנה המקסיקנית, מסיבה אצל הבוס לשעבר ואשתו, ארוחת ערב אצל שרה האיטלקיה והחבר שלה, ארוחת ערב אצל פורד והבלונדה, ויש עוד כמה תוכניות, בהן קניות בחנויות האהובות עליי עד מאוד (באורח מזעזע עוד לא קניתי כלום). יאיי!!
זה היה ביתי
במשך שנה אחת גרנו השבדי ואני בדירה בעיר העתיקה של שטוקהולם. העיר העתיקה היא אחד המקומות הכי אהובים עליי. רחובות מלפני כמה מאות שנים, צרים ומרוצפים באבנים, הבניינים עתיקים וצבעוניים. ואנחנו גרנו שם, חצי דקה הליכה מארמון המלך. הבדיחה הקבועה שלנו הייתה "חסרה לי כוס סוכר, קפוץ תשאל את המלכה אם יש להם להלוות".
אפור, קריר וגשום. כל השבדים מסביבי נאנחים בפולנית, ורק אני מאושרת מכל רגע.
עד שאני נזכרת מה מצפה לי בארץ ובא לי למות כאן במקום.
אבל בינתיים, קצת קרירות.
(הרחוב כפי שהוא נראה מעל כוס תה בתוך בית קפה באי הדרומי).
האם זה סלרי? האם זה ציפור? לא, זה רוברב. או ריבס, לדוברי העברית המצוחצחת שבינינו.
לא היו הרבה דברי מאכל שבדים שהתגעגעתי אליהם. לט'ס פייס איט, האוכל הוא לא הצד החזק בממלכת הסוסים הבלונדינים. אבל פינה חמה שמורה אצלי בלב לפאי רוברב. כן כן, הסלרי הוורוד הזה הופך למעדן כשהוא אפוי מעל בצק ומוגש עם רוטב וניל כדי לסתור את החמיצות שלו.
החבר של שרה האיטלקיה הכין פאי רוברב לקינוח הארוחה שאכלתי אצלם.
לאנץ' בנות עם שרה האיטלקיה ודיאנה המקסיקנית. תוך שהיא מנענעת את התינוק שלה דיאנה מספרת לי ולשרה את סיפור הלידה עם קצת מחוות לטיניות. "והכאב, סנטה מריה מאדרה דה דיוס, לא יכולתי לדבר". שרה ואני מחליטות שאימוץ נראה כמו אופציה טובה יותר.
"אתם באבל לאומי"? שאל צ' בסמס. כן כן, אינגמר המסכן לא עמד בהתרגשות מביקורי ומת. אני חוזה מרתונים ביס 3. סוף סוף יש להם תירוץ לא רע לשידורים החוזרים בפעם המאה של הסרטים שלו.
עדי בעולם 