תל אביב וקצת צפון

שני חוקי הברזל לפיהם עובדים הגננים התל אביביים שמפעילים את מכסחות הדשא/מפוחי העלים/הדבר הזה שגוזזים איתו עלים ומיישרים גדרות צומחות:

1. אם זה היום שבו את יכולה לישון עד מאוחר אחרי שבוע בו נקרעת מעייפות, הגנן יתייצב מתחת לחלונך בשבע וחצי בבוקר. באורח פלא, על אף העובדה שהגינה של הבניין שלך היא רק שני מטר על שני מטר, הוא יפעיל את המפוח האיום הזה במשך 45 דקות תמימות.

2. אם קמת מוקדם ובנית כל הבוקר על שנת צהריים בריאה, הגנן יתחיל לעבוד בשתיים וחצי, בדיוק חמש דקות אחרי שנכנסת למיטה. הוא יסיים לעבוד בשלוש וארבעים, בדיוק חמש דקות לפני הזמן שאת אמורה לסיים את השלאף שטונדה ולהמשיך במטלות היום.


בראנץ' בנות מהעבודה בבנדיקט. בעוד אנחנו בולסות ניגשת עלמה הקטנה אל השולחן ליד, שלושה גברים שווים יושבים אליו. תוך דקה שלושתם מחייכים אליה ועושים קולות חמודים. האם הגאה גילה מציעה להשאיל לי אותה, כדי שאני אלמד גם.


הטכנאי של בזק מגיע לבדוק את הקו של האינטרנט. מעביר מבט על הקיר של הספרייה.
טכנאי: "מי זה קורא את כל הספרים האלה?"
אני: "אני".
טכנאי (ממלמל לעצמו): "אנשים יש להם זמן לשטויות"…

סיימתי לקרוא את Carpe Demon מאת ג'ולי קנר.

במשפט אחד: באפי בעוד 20 שנה, אחרי שהתחתנה ועברה לפרברים.

בכמה משפטים: הספר אינו נוקב בשמה של הקוטלת הגדולה מכולן אף לא פעם אחת. אבל העלילה לא יכולה שלא להזכיר את באפי. קייט הייתה בצעירותה ציידת ערפדים. אחרי שנים מלאות אדרנלין היא פרשה, עברה לפרברים, ילדה שני ילדים ובאופן כללי ציפתה לא לפגוש עוד ערפדים ושדים לעולם.

כמובן שהיא אופטימית, או סתם טיפשה, אחרת אי אפשר להסביר מה היא חשבה לעצמה כשהיא בחרה את הפרבר שהיא תגור בו: סן דיאבולו. אפילו אמריקאים מטומטמים צריכים לדעת מה זה דיאבולו, לא? בייחוד אם הם כמו קייט, יודעים איטלקית.

אז ככה, יום אחד, בין קניות בוול מארט להכנת ארוחת ערב לשמונה איש מהעבודה של בעלה, נתקלת קייט בשד (שיט, איך לעזאזל מתרגמים demon בלי שזה יישמע כה מטופש?). היא פחות או יותר הורגת אותו תוך כדי הכנת קיש לאורחים, או משהו כזה. שאר הספר יהיה דומה: להטוטים בין הריגת דימונז לטיפול בבית וילדים.

כשקיבלתי את הספר (השבדי קנה לי אותו לכריסמס) התלהבתי מאוד. תמיד רציתי לדעת מה קרה לבאפי בסוף (בדמיוני היא התחתנה עם ספייק. או עם אנג'ל. לא משנה, העיקר שהייתה שם חתונה. אני כה בנאלית). אבל הקריאה בספר קצת הוציאה את ההתלהבות: הספר פשטני מדיי, מתעכב על כל פרט בחיי עקרת הבית, והממ, לא יודעת, חסר ברק. אין את הקטעים המצחיקים שעושים את הכל בבאפי.


אחינו הקטן, אני וחבר יושבים עם חבילת ופלים. אחרי חיסול מאסיבי של החבילה נותרת ופלה אחת אחרונה. כולנו גודלנו על ברכי החינוך הפולני וכיוון שכך אף אחד מאיתנו לא ייגע בוופלה האחרונה. אנחנו רק יושבים ובוהים בה.

"תיקח אתה"
"לא, בבקשה, קחי את"
"לא, זה בסדר, תאכל אתה"
הוופלה האחרונה נאכלת על ידי החבר, אחרי שממש דחפנו לו את הוופלה לפה.
אחינו הקטן (בעצב): "כולם מדברים פולנית, אף אחד לא מדבר על צדק".


"ההולנדי עוד פה?"

(חגית שכבר לא בזאגרב מעבירה את השבדי מדינה)


אני יוצאת מהבית ונתקלת במנקת המדרגות.
המנקה: נו??
אני: סליחה?
היא: זה בן או בת?
אני (חוטפת חום ונשבעת שמעכשיו דיאטת כסאח): זה לא זה ולא זה
היא: רגע, לא היית בהריון?
אני (נזכרת שהדיירים לפניי היו בהריון): אה, זה לא אני, זה הם. בן.


במסגרת המגמה החדשה שלי של לצאת מהעיר ולראות קצת ירוק התנדבו ההורים שלי לארגן טיול לצפון. שזה הרבה יותר טוב מטיול שאני אארגן, כי אני מכירה בצפון רק צימרים ומסעדות. ולעומת זאת אבא שלי מכיר כל מיני פינות שלא שמעתי עליהן מעולם.

אז ביום שני הופיעו ההורים שלי אצלי ב-11 לפנות בוקר ויצאנו לצפון. ראשית להרי הגלבוע. בעוד אני מכירה רק את "חוות התבלינים" שם, אבא שלי מכיר נקודת חמד בשם כתף שאול. משם צפינו אל העמק בנקודת תצפית מקסימה.

משם יצאנו בכביש שנוסע לבית שאן. אני יכולה להכריז שזהו, הייתי גם בבית שאן. למעשה הייתי פעמיים, כי אבא טעה בפנייה ונאלצנו לעשות פרסה ולחזור לבית שאן כדי להגיע לדרך הנכונה. פעמים באותו יום בבית שאן אחרי 32 שנה ללא פעם אחת. יפה יפה.

נסענו למקום ליד קיבוץ גשר, שזה לא רחוק ממעבר הגבול ותחנת החשמל בנהריים. יש שם מסעדה בשם "רוטנברג", על שם הוגה תחנת החשמל, שנמצאת בבניין עתיק. הבניין היה בימי הבריטים תחנת הסגר לבקר שהגיע מירדן בדרך לפלשתינה. השף רן שגיא לקח את הבניין, שיפץ אותו כמעט כליל (הושארו בקיר כמה חורי פגזים מ-48), ופתח שם מסעדת שף. מסעדת שף מצויינת, יש להודות, ועם תפריט ובו מחירים לא תל אביבים בעליל. עסקית ב-70 שקל כוללת מנה ראשונה, עיקרית, קינוח, שתייה וקפה.

הבניין מקסים והעיצוב בתוכו גם מקסים. אנחנו היינו בצהריים של יום שני, והמסעדה הייתה חצי ריקה. אבל המלצרית דיווחה לנו שבסופ"שים בלתי אפשרי להשיג שולחן וחייבים להזמין.

הייתה ארוחה באמת מעולה, במחיר שקצת קשה להאמין. מומלץ מאוד.

משם נסענו לקיבוץ דגניה ב'. יש שם חנות שוקולד בשם "גליתא", שפתחה קיבוצניקית שלמדה עשיית שוקולד בבלגיה שלוש שנים. אין מה לומר, היא יודעת איך עושים שוקולד. בחנות אפשר לקנות ממיטב תוצרתה, כמו גם להציץ אל מפעל השוקולד הצמוד ולראות איך עושים את הפרלינים, ויש גם סרט קצר על עשיית שוקולד.

וחוץ מזה, מעניין גם לטייל בקיבוץ עצמו. דגניה ב', להבדיל מא', שמר על הציביון הקיבוצי. עוד יש רפת, יש סוסים, ויש בתים שטובלים בהמון ירוק.

ומשם לבית גבריאל. שזה, מתברר שכולם יודעים חוץ ממני, מן מרכז תרבות + מסעדה על שפת הכינרת. הנוף שם מהמם. מומלץ מאוד לשבת שם על המרפסת הרחבה ופשוט להנות מהשלווה.

ומשם, בדרך חזרה, סעו על הכביש שעולה על ההר לפוריה. ליד היישוב אלומות יש נקודת מצפה, והנוף משם שווה אלף מילים. הייתי שמה תמונה, אבל שכחתי לצלם אחת בלי בן משפחה בקלוז אפ. אז דמיינו נוף מקסים.

כיוון שאצלי במשפחה אין טיול בצפון ללא החתמת דרכון בעפולה, עברנו בדרך חזרה בבירת העמק. סבתא חיכתה עם ארוחה. ואיכשהו יצא שבדקנו את ארון האלכוהול של סבא וסבתא, וסבתא אמרה: "יש שם כל מיני בקבוקים שדיוויד הביא, תרגישי חופשי לקחת". דיוויד הוא דודי מאוסטרליה, והוא טס רק במחלקות שעולות את תקציב שכר הדירה התלת חודשי שלי. וכך מצאתי בארון אצל סבתא מגוון בקבוקי שמפניה אישיים כמו שמחלקים במחלקות האלה בטיסה. יצא שחזרתי מביתם של סבא וסבתא עם שקית לא שגרתית: קופסת מלפפונים חמוצים תוצרת בית וארבעה בקבוקי שמפניה.


כשההולנדי נסע חזרה לשבדיה ליוויתי אותו לשדה כדי להעביר אותו את הביטחון. מובן שהיה בלגן, מובן שמכונת השיקוף לא עבדה ונוצר תור עצום של זרים שצריכים שישקפו להם את המזוודה, מובן ששידורי הרדיו הפיראטי הפסיקו את ההמראות חמש דקות לפני שהוא היה צריך להמריא ויצא שהוא בילה שלוש שעות במטוס על המסלול וגם הפסיד את הקונקשן ונאלץ לבלות לילה בשדה התעופה בווינה. ואחרי זה מתפלאים למה תיירים לא חוזרים לישראל.

אבל לא על זה רציתי לדבר. את הדרך חזרה עשיתי ברכבת. אני שמחה לבשר ששירות הרכבות יעיל, מסודר וגם נורא נוח. רבע שעה והייתי בעזריאלי, וכל זה ב-12 שקל. באמת שזה הרבה יותר טוב מחו"ל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s