ביום ראשון בצהריים היו אמורים המובילים לנחות אצלי בבית. באיחור של רק שעה שמעתי מבחוץ צפירות. הסתכלתי החוצה וחשכו עיניי. למרות שהבהרתי מראש שמדובר בסימטאות תל אביב הצרות, ולמרות שיבגני מהמובילים הבטיח לי שתל אביב זה ההתמחות שלהם, הופיעו שלושת המובילים בסוג של סמי טריילר, שאין סיכוי שיעבור ברחוב, שלא לומר יחנה.
אין לי מושג איך הם עשו את זה, אבל המובילים הצליחו לפנות שתי חניות שלמות מול הבניין שלי והשאירו שם את המשאית שלהם. על סף דלתי נחתו שלושה ענקים דוברי רוסית. נקרא להם לצורך הנוחות אלכס. אלכס 1, אלכס 2, ואלכס הילד, שכן אם הוא היה יותר מ-16 אז צריך לברר מה הוא אוכל שהעור שלו נראה ככה.
"מה זה", נבח עלי אלכס, "אין חניה פה ורחוב קטן מדיי". "חשבתי שאתם מתמחים בתל אביב", מלמלתי בקול רפה. "תל אביב, חדרה, מה זה משנה, הכל זה ישראל", נבח עליי שוב. "איך רחוב שאת עוברת אליו"? כיוון שלא היה לי אומץ להודות שהרחוב החדש צר עוד יותר ואין סיכוי למצוא חניה, שיקרתי בחן ואמרתי "בסדר, רחוב בסדר".
בתוך שנייה החלו אלכס לעבוד. הם העמיסו את ארגזי המטלטלין שלי שלישיות שלישיות על גבם, תוך שסיגריה דלוקה בפיהם. "לא עדיף לעבוד בלי הסיגריה, שיהיה לכם אוויר לנשום?" תהיתי. "סיגריה זה אוויר", הודיע לי אלכס. אני לא מתווכחת עם אנשים ששוקלים 50 קילו יותר ממני.
תוך כדי העבודה, בשניות הבודדות שהסיגריה לא הייתה בפיהם, הם דיברו ברוסית מעל ראשי. המילים היחידות שהצלחתי לקלוט זה "אידי נאחווי". למרבה הצער, כיוון ששירתתי בבסיס מלא דוברי רוסית, אני דווקא בהחלט יודעת מה זה "אידי נאחווי". שיכנעתי את עצמי שהם לא מדברים עליי.
אחרי שסיימו להעמיס את הדברים שלי על המשאית, אמרתי להם מה הכתובת החדשה ושנתראה שם. "מה פתאום", הודיע לי אלכס. "אני לא מכיר דרך לרחוב זה. את באה איתנו". וכך, ברגע השיא של היום, מצאתי עצמי יושבת בקבינה של משאית, שלושה סוסים מעשנים סביבי ומדברים ברוסית, ומדי פעם אלכס הנהג עוצר את השיחה בשביל לנבוח עליי שמה זה הרחובות האלה של תל אביב, איך אפשר לנהוג פה עם משאית. "אבל אמרתי ליבגני מהמשרד שלכם שצריך לבוא עם משאית קטנה", מלמלתי בטון הגנתי. "יבגני? יבגני!!" צרח עליי אלכס כשווריד מפעם במצחו ועבר לרוסית: "אידי נאחווי פשוטה נאחווי חויי!!".
ככל שהתקרבנו לרחוב החדש שלי הגברתי תפילותיי שבמקרה תהיה שם חניה. כשהגענו לפנייה לסמטה הקטנה שהיא הרחוב אמרתי לאלכס הנהג "הממ, כאן". אלכס נראה כאילו הוא עומד לחטוף התקף לב בשנייה זו. למרבה הצער זה לא גרם לו להוציא את הסיגריה מפיו. "כאן??" נבח עליי בפנים אדומות. "כאן?? זה לא רחוב למשאית!!" "אבל אמרתי ליבגני מראש", לחשתי. אלכס אחז בחזהו ונאנק.
אחרי שתי דקות של התייעצות כועסת ברוסית מעל ראשי נשלח אלכס הילד לקפל את כל מראות הצד של המכוניות שחנו שם. אני בינתיים יצאתי החוצה מהמשאית ועצמתי עיניים. איכשהו הגיעה המשאית אל הבניין ואף חנתה כשהיא חוסמת רק שלושת רבעי מהרחוב.
בחצי השעה הבאה פרקו אלכס את הדברים שלי תוך שהם צורחים על עוברים ושבים תמימים שהעזו לעבור ברבע הרחוב הפנוי שהם חוסמים להם את הדרך. אני בינתיים העמדתי פנים שאני לא מכירה אותם ושההובלה לא בשבילי.
את רגע השפל אפשר לציין כשאלכס 1 פרק את הספה שלי בסלון ואז אמר בטון מתנשא: "הכל אצלך איקאה. מה יש, לא מכירה חנות אחרת?" ואילו אלכס הילד אמר בתמיהה "את גרה פה לבד? רק בחורה?" עכשיו, לקבל ביקורת עיצובית זה דבר אחד, אבל לספוג מבטים שמגיעים בדרך כלל רק מדודות פולניות בחתונות, זה כבר יותר מדיי. לשנייה התחשק לי לענות "לא, אני גרה פה מיידלע וצווי בחורים", אבל בסוף בחרתי בתשובת שקר כלשהו.
רק אחרי ששלושת הסוסים הלכו (למרות המתואר לעיל דווקא חשבתי שהם שלושה בחורים נחמדים, רק קצת מקללים יותר מדיי) יכולתי סוף סוף להתרווח בדירתי החדשה. השכנים הקשישים דוברי האידיש מהדירה ליד ללא ספק יהיו תחליף הרבה יותר שווה לשכניי חובבי המזרחית בווליום מטורף מהדירה הקודמת.
מבוא:
השבדי מבקר בארץ. הוא מוזמן לארוחת החג אצל ההורים שלי.
מערכה ראשונה:
שעה לפני ארוחת החג של שבועות. אני עומדת במטבחי ומכינה את סלט העדשים שהבטחתי לארוחה, הרדיו מפזם "שיבולת בשדה, כורעה ברוח". אני מזמרת איתו. השבדי ממתין בסלון.
אחינו הקטן מגיע, לבוש בחולצה לבנה עם צוורון קצת רקום, א-לה "הרגע הגעתי ממקלחות החלוצים ואני בדרכי אל הגורן".
אחינו הקטן תוקע מבט בבגדיי השחורים ובפרצופי החמוץ וצווח: "שיינקין מת. קדימה ללבוש לבן לכבוד שבועות".
אני מחליפה ללבן.
מערכה שנייה:
שולחן ערוך בבית ההורים, פשטידות, לחמים, פסטות, גבינות ויין. הרבה יין.
מערכה שלישית:
"העבר לי בבקשה את לחמניות הגבינה", אומר השבדי לאחינו הקטן.
"בבקשה", אומר אחינו הקטן, לוקח את סלסלת הלחמניות, ומעביר אותה באלגנטיות של שיכורים, תוך שהוא פוגע בכוס היין המלאה שלו. הכוס נופלת כמובן לכיוון שלנו.
אנחנו כזכור, לבושים לבן.
עכשיו לבן עם נקודות אדומות.
במבט ראשון אני בוחנת את החולצה, ומגלה שפרט לכתם יין אדום קטן לא קרה כלום. המילה "נס" נתקעת בגרוני כשאני מעבירה מבט למכנסי הבז', אותם מכנסיים שוויתרתי בשבילם על תקציב ארוחות צהריים בלונדון כשהייתי. כבר לא רק בז'. ררר.
אחינו הקטן מתנצל. השבדי נראה כמוכן להרוג אותו (היין ניתז כמובן על בגדיו המגוהצים לארוחת החג). אחינו הקטן משועשע מהזעם הסקנדינבי, שמתבטא בעיקר בפרצוף אדום ובהיעלמות חוש ההומור, אבל מנסה להסתיר את החיוך. רבע שעה מהארוחה מבוזבזת על ניקיון הבגדים.
מערכה רביעית:
ארוחת שישי אצל ההורים. השבדי מתיישב מרחק שלושה כיסאות מאחינו הקטן. "רק כדי להיות על בטוח".
(ואכן, אחינו הקטן הצליח לשבור כוס. אלוהים יודע מה קורה פה).
השלמתי חור ענק בהשכלה וסיימתי את "שלושה בסירה אחת" בגירסה המוערת, של דני קרמן (שקיבלתי במתנה מגילה כשביקרה בשטוקהולם לפני שנתיים. מיי גוד). מעבר לזה שאכן נראה לי כספר חובה לכל מי שמתעניין בספרות הומור, מדובר בפיסת היסטוריה – שלושה ג'נטלמנים רווקים יוצאים להם לסיור על הנהר בתקופה העוד לא מתועשת ומסתדרים ביניהם תוך אורחות חיים של פעם.
הגירסה המוערת מומלצת מאוד – דני קרמן טורח להסביר כל פרט שעשוי להיות לא ברור או מרחיב על כל פרט שיש מאחוריו פרט טריוויה מעניין. ולקינוח, דובדבן: דני קרמן צירף 12 מסלולי טיולים על התמזה, ברמת ה"מימין תראו את הפאב העתיק בן ה-600 שנה, שבו ושתו בירה". ברור לי שאני עוד אצא לטיול כפרים על התמזה מתישהו.
ואגב, עוד ספרי כתיבה הומוריסטית חובה למי שגם רוצה לכתוב ככה הם: ג'ראלד דארל וג'יימס הריוט (על הומור בריטי משונן), אפרים קישון (על הומור ישראלי סרקסטי), פוצ'ו (הומור שנון לילדים ולמבוגרים), ויש כמובן עוד המון שאני חוטאת להם ולא מזכירה עכשיו. ואגב, יש גם ספרים שלא מתרכזים בהומור אבל יש בהם קטעים שגרמו לי לצחוק בקול רם, וזה כולל אפילו את מאיר שלו ואת ג'יי קיי רולינג.
הולכת לשלוח חבילה בדואר.
הפקידה: לאיפה החבילה?
היא מסתכלת על החבילה, רואה שכתוב בגדול Sweden
הפקידה: אה, סווידן, את שולחת חבילה לשוויץ.
שאני אשפשף?כן, כי העוזרת הבריזה. זו הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה שהעוזרת הזו מגיעה אליי, וכיוון שכך גם נדחתה ארוחת הבוקר עם החברות (איריס – אני לא מבינה מה נהיה עם הבלבול שם – מצטערת), וגם השכמתי קום בשביל לסדר את הבית לפני שהיא תגיע (פולניה?? אני??). ואז, שלושת רבעי שעה אחרי שסיימתי לאבק והיא כבר הייתה באיחור של חצי שעה, קיבלתי סמס שהיא לא תבוא. במקור התיכנון שלי להבוקר היה שהיא תגיע, אני אעשה לה גרנד טור בבית עם דגשים איפה צריך לנקות במיוחד, אעמיד פנים שאני משגיחה עליה איזה חצי שעה, ואז אתחפף לבית קפה עד שהיא תסיים. במקום זה מצאתי את עצמי עם בית מג'ויף שבוע וחצי אחרי מעבר דירה. נאלצתי להודות לעצמי שאני חייבת לנקות. אני מודה – אני לא כל כך טובה בלנקות, שזה אנדרסטייטמנט. ניקיון לוקח לי שלוש שעות לחדר, וגם אני וגם החדר נראים זוועה אחרי. ופה יש לי דירה שלמה, כולל מטבח, אמבטיה ושירותים. אבל אני גם לא אוהבת לחיות בגי'פה. אז הפשלתי את שרוולי המכנסיים ופצחתי בניקיון. שפכתי המון אקונומיקה (התחזית למחר: התקף אסטמה. פחח, למה מחר, כבר עכשיו אני נושמת כמו דארת' ויידר), גם על האמבטיה וגם על הכתמים השחורים האלה של הרצפה במטבח. רגע השיא ללא ספק נרשם כשהתרוממתי לקחת אוויר מהאקונומיקה באמבטיה ודפקתי את הראש חבל על הזמן בחלון של האמבטיה. מרוב הלם לא הצלחתי להחליט אם העיגולים השחורים האלה שאני רואה מול העיניים זה בגלל חוסר האוויר מהאקונומיקה או מהמכה בראש. זה היה השלב בו גיששתי את דרכי למטבח ושתיתי שתי כוסות מים בשביל להתאושש. יש משהו מאוד מבאס בדירות תל אביביות ישנות. האמבט שלי בן כמה עשרות שנים. זה לא משנה כמה אקונומיקה אני אשפוך שם ואשפשף, לבן לגמרי הוא לא יהיה. אותו כנ"ל במטבח. הרצפה כל כך ישנה, שהיא לעולם לא תיראה נקייה באמת. במקום בו עמד התנור של הדיירים הקודמים היה כתם שחור כל כך גדול, ועכשיו יש שם כתם שחור פחות גדול. שלוש שעות אחרי שהתחלתי בניקיון הבית נראה כאילו עבר עליו סופה קטנה. בסלון כתמי נעליים ופסי המגב, בחדר השינה שלוליות שאני מוכנה להישבע שלא היו שם כשאני גרפתי את המים החוצה. אבל נו, זה בטח נקי. נתקלתי ביס סטארז 2 בעוד אחת מאלפי סדרות הספין של "חוק וסדר". הפעם היא נקראת "חוק וסדר – משפט וצדק". סידרה קצת מוזרה, יחסית ל"חוק וסדר". קודם כל הם ויתרו כמעט לגמרי על החלק המשטרתי, והרוב זה בבית המשפט. וחוץ מזה, רואים גם את הצד של הנאשמים – וידויים לסניגורים וכאלה, וגם את הדיונים של המושבעים. אבל הקטע המגניב זה השחקנים. קודם כל בצוות הקבוע אפשר למצוא את בבה ניווירת', הלא היא לילית' מ"פרייז'ר", שמשחקת פה את התובעת הראשית. בשוטרים אפשר למצוא את קירק אצ'וודו, הלא הוא אלוורז המיוסר מ"אוז", ואת ג'רי אורבך, הלא הוא דיטקטיב בריסקו מהסדרה המקורית, שפה הוא בתפקיד משרדי אחרי שנפצע מירי או משהו כזה. בפרק שראיתי השופטת הייתה קנדיס ברגן, מרפי בראון בלשון העם, ועורכת הדין הייתה אנבלה סיורה, הלא היא המאהבת של טוני סופרנו, גלוריה מוכרת המרצדסים. עם כזה קאסט היה שווה לראות למרות האתגר לעקוב אחרי קו העלילה. |
|
נכתב על ידי עדי בעולם , 8/5/2007 14:13 בקטגוריות טלוויזיה וסרטים
113 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט ערוך כאן ערוך במסך העריכה תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/5/2007 01:30 |
adibaolam.com 