פורים וראש פינה

מראות שאפשר לראות בעבודה רק בפורים:

וזו אני, בתלבושת התלמידה היפנית שלי, כולל חותלות המנגה, שאף אחד לא הבין.

מסיבות

ביום חמישי בערב הייתי במסיבת הפורים שלה. אני יכולה בוודאות להצהיר שזו מסיבת הפורים הכי שווה שהייתי בה. הופעתי בתור תלמידה יפנית, כי מאז שראיתי "בבל" (המעולה) מתחשק לי להתלבש ככה. יצאתי קצת פחות מחופשת ממה שהתכוונתי, בטח לא מגניבה כמו חבצלת (שלגיה), פוסיקט (נו, האישה הזו מהסידרה החללית המצוירת שאני לא מצליחה להיזכר איך קוראים לה), מזגנים (מלאך), הצ'יף (ובכן, צ'יף), קטמן (חתול כמובן) וקוקסטה (נערת דיסקו). דויד התלבש כדויד, ולידו עמד הרב השובב, שהייתי בטוחה שזה בלוגר שהתחפש לחרדי, ועוד ציינתי לעצמי לטובה את ההשקעה שלו בלהשיג ציציות ואיך שהזקן ממש לא נראה מודבק. מה רבה הייתה הפתעתי לגלות, שאכן, הזקן לא מודבק – הוא התגלה כרב השובב והנחמד.

וחוץ מזה גיליתי ש-eln גר ממש לידי, אז חלקנו מונית הביתה. אחרי המסיבה עוד הצטרפתי לבני דודיי באיזה בר. מתברר שאם מגיעים לבר בתלבושת שכוללת מיני ממש קצר ונעלי עקב מתחילים איתך הרבה יותר אנשים מאשר אם אני מגיעה עם הג'ינס הרגיל שלי. איזו הפתעה.

  ולמחרת נסענו לעפולה למסיבת יום ההולדת ה-80 של סבא. ההורים שלי ועוז וקרן הקדימו לנסוע בבוקר, ואילו אחינו הקטן ואני אספנו את סבתא שעה אחריהם ויצאנו לדרך. אי שם לפני ואדי ערה הפסקנו לקלוט גלגלצ או כל תחנה שמשדרת מוזיקה שאינה בערבית, ולכן חיפשנו דיסק לשים במערכת. כיוון שעוז וקרן השתמשו אחרונים במכונית הזו, מצאנו רק קופסה ובה ארבעה דיסקים, וציור של הדלאי למה על אריזתה. אחינו הקטן ואני התאכזבנו קלות, כי נטייתו של עוז לרוחניות לא דבקה בנו בכלל, אבל עשר שניות נוספות של מוזיקה ערבית תוצרת התחנה הפיראטית של הכפר מוצמוץ שיכנעו אותנו שעדיפים פעמוני רוח ומוזיקת פנג שווי על פני צלילים ערבים כועסים. וככה הצלחנו להתאכזב פעם שנייה, כי מילא אם היה בדיסקים האלה מוזיקה, אבל לא, ארבעה דיסקים ובהם הדלאי למה מדבר על משנתו, ומשלב מדי פעם איזה אוממממ מרגיע. אחינו הקטן ואני השקטנו את המערכת וסיכמנו לעצמנו לעולם לא לתת לעוז להיות אחראי על הבידור בכל אירוע שנעשה.

 במסעדה בעפולה מצאנו את כל המשפחה המורחבת, שזה אומר כל מי שבארץ, שזה אומר סבא וסבתא, אנחנו, הדוד שהגיע במיוחד מל.א., וגם אחותו של סבא ובעלה, גיסתו של סבא, והילדים שלהם (בני דודים של אבא) והילדים שלהם (בני דודים שניים שלנו). ביחד מילאנו שולחן לעשרים ומשהו איש. לא פלא שהחתונות של המשפחה שלי קטנות.

 פרס התירוץ המקורי: "היינו בבית הכנסת לשמוע את הקראת המגילה" (בן הדוד חובב השרצים מגיע באיחור של שעה)

הרגע הכי מפתיע: אחותו של סבא (הקשוח) נושאת לו ברכה ובתוך כך חושפת את כינוי הילדות החמוד שלו. הנכדים על סף עילפון. 

הרגע הכי שואו ביז: אחינו הקטן ואני פוצחים בביצוע קולני של "דה שופ שופ סונג" (נו, שיר הנושא של "בתולות הים" בביצוע שר) באוטו בדרך חזרה. סבתא חוטפת הלם.
(וסבתא בתגובה מאוחרת באימייל* ששלחה לי: "נהניתי מהקונצרט שאת ואחיך ערכתם כשנסענו על כביש שש. זה היה מגניב**. מסתבר שאפשר גם לצעוק שיר. זה היה נחמד").
*כן, סבתא שולחת מיילים.
** כן, סבתא אומרת מגניב. 

המתנה הכי מגניבה:ההורים שלי ואחיו של אבא קנו לסבא מחשב. בקרוב גם הסבא והסבתא השניים ישלחו לי מיילים.


ענייני יום יום

אחינו הקטן ואני ניצלנו חלון של שעה ביום שישי בערב אצל ההורים שלנו, ונסענו לקניות בטיב טעם. יש יתרון לחנויות גדולות כאלה, כי יש הרבה יותר מבחר מהסופרים הקטנים שבתוך העיר.

אז אחינו הקטן קנה לדירתו ואני לדירתי. בין היתר גילינו במחלקת הירקות והפירות שכבר יש אבטיחים. אני בחרתי באבטיח אישי, מאלה הקטנים, ואילו אחינו הקטן בחר במפלצת בת עשרה קילו לפחות. כל אחד ומה שהוא יכול לסחוב. רק שחצי שעה מאוחר יותר, כשחזרנו אל ההורים שלנו ופרקנו את הדברים אל הבית, יצא שאחינו הקטן הרים כמה שקיות והשאיר לי שתיים. בדיוק את את השתיים שבכל אחת מהן היה אבטיח. אז יצא שבעוד הוא סוחב את השקית הקלילה שלי עם גבינת העיזים ואפוני הוואסבי, אני נתקעתי עם שני אבטיחים. למזלי עוז ראה שחנינו ויצא מהבית בשביל לשאול אם אנחנו צריכים עזרה.
"שטויות", אמר אחינו הקטן באבירות, "זה ממש קל".
"בטח שזה קל!" צווחתי. "אני סוחבת את שני האבטיחים!".
"באמת?" אמר אחינו הקטן בקול מופתע ולא הזיז אצבע כדי לקחת ממני שקית, "איזה קטע".
מזל שיש עוז.

אז עוז, ג'נטלמן שכמוך, התנצלות על זה שיצא שסחבת את האבטיחים של שנינו. זה הוא התחיל.


   ספרים:

אני קוראת שוב את "עשו" של מאיר שלו. הפעם הראשונה שקראתי אותו הייתה לפני המון שנים, אז אני כמעט לא זוכרת כלום. קצת כמו לקרוא ספר חדש של שלו. איזה כיף. ו"עשו" הוא עוד אחד מהטובים ביותר.

סיימתי לא מזמן את Prep של קרטיס סיטנפלד, שבעברית קראו לו "במרחק נגיעה". תירגום קצת מעפן לשם, אבל אני לא ממש יכולה להציע תירגום טוב ל-Prep. אני מסכימה שבעייתי לקרוא לספר "בית ספר פרטי שמכין לאוניברסיטאות יקרות". אניווי, למרות שלא ציפיתי, ממש התרשמתי מהספר (באנגלית, לא בדקתי את התירגום אז אני לא יכולה לערוב לזה). מתי שהוא יגיע פוסט ספרותי.

   טלוויזיה:

 הסידור החדש של הערוצים ביס משמח אותי מאוד, בגלל תחילת העונות החדשות של כל הסדרות. איזה כיף שיש את "עקרות בית נואשות", "האנטומיה של גריי", "גיבורים" ו"סטודיו 60". אחח, מקדרימי.


אורן הגיע לביקור משטוקהולם, והביא עימו מתנות שחברים טובים בשטוקהולם שלחו לי. השבדית הכי קלאסית שאני מכירה שלחה לי מטלית להחזקת דברים חמים בהדפס הכי שבדי שאפשר, איזה כיף, ואילו זוג הישראלים שאני הכי אוהבת בשטוקהולם שלחו לי קופסת שוקולד משובח. והכי שימח אותי מכל זה היו המכתבים שהם צירפו. התמלאתי כל כך הרבה געגועים שקשה לתאר.


אחר צהריים פנוי

דברים מתוכננים לאחר הצהריים הפנוי:
לעבור על התסריט של א' ולשלוח הערות.
לענות על המיילים שמחכים כבר שבוע. (לא להידרדר לגלישה חסרת תכלית באינטרנט). 
בשום פנים ואופן לא להתקרב לבורקסים בפריזר. אם אני רעבה יש גזר במקרר.
 לעשות הליכה. הרבה זמן לא עשיתי ספורט. להגיע לפחות עד ז'בוטינסקי, רצוי עד פארק הירקון. (בשום פנים ואופן לא לעצור ליד דוכן הקרפים בקצה הרחוב).
לעבור בסנטר כדי לראות אם יש מה שאני רוצה בחנות למלאכת יד. (ולא שום קניות אחרות! בטח לא ספרים או בגדים).
 לזכור לעבור בדואר לשלוח את החבילה.
ולעבור דרך השען להחליף בטרייה.  

אחר הצהריים, סיכום אירועים: 
שיט, לא עברתי על התסריט.
וגם לא עניתי על המיילים.(אבל ביליתי שעה וחצי בבלוגים ובעין הדג. וגם פתחתי מיילים משעשעים. Doh!).
 אכלתי שני בורקסים. (ננסה להסתכל על זה בצורה חיובית: נשאר לי המון גזר למחר). 
התחלתי לעשות הליכה. נשברתי בסנטר. (אבל הלכתי עד דוכן הקרפים, שם פיציתי את עצמי מייד בקרפ נאטלה. Doh!) 
לא היה מה שרציתי בחנות למלאכת יד בסנטר.(אבל לעומת זאת קניתי חצאית מקסימה! ושלושה ספרים!)
 שיט, שכחתי לעבור בדואר. לא נורא, נשלח את החבילה ביום ראשון.
ובדיוק בשביל המצב בו נגמרת הבטרייה יש לי שני שעונים.


    לפני ארבעה חודשים הלכתי למספרה. הספרית הערמומית שיכנעה אותי שהיא תעשה לי גוונים שכולם יחשבו שהם טבעיים. היא יצאה שקרנית, ואני יצאתי הרבה יותר בלונדינית משהתכוונתי. ארבעה חודשים אני מסתכלת במראה בבוקר והמחשבה הראשונה שלי היא "מה זה הדבר הזה על הראש שלי?" אז ביום רביעי הלכתי למחוק את הבושה. הסברתי לספר שאני רוצה לחזור לצבע הטבעי שלי, והוא, אחרי שעיין עמוקות בשורשיי, פסק: חום אגוז. חום האגוז נצנץ לי מהקטלוג בגווניו הזהובים ואני הסכמתי בכל לב. כנראה שצבע חום האגוז יחד עם הגוונים שלי עורר תגובה כימית כלשהי. אחרת, אין דרך להסביר את הרעמה האדמונית שאני נושאת כרגע על ראשי.

בהתחלה עוד הייתי בהכחשה, ואמרתי לכולם בעבודה ש"חזרתי לצבע הטבעי שלי סוף סוף". התגובות היו מעורבות:
גילה: לא, זה לא הצבע הטבעי שלך
אני: כן! זה כן!
גילה (בפרצוף מנחם): לא נורא, זה טוב לגוון

 בועז: ג'ינג'ית, צבעת את הגבות?
אני (בקול המום): לא! את השיער!
בועז: דווקא יפה לך הגבות ככה

הדס (בקול תוהה): זה הצבע הטבעי שלך?
אני (בקול נחוש): כן!
הדס (בארשת פנים חתומה): אהה

 מישהי שאני לא מכירה את שמה שנתקלתי בה בשירותים: יפה לך ג'ינג'י
אני: זה לא ג'ינג'י, זה חום
היא (בטון מנומס): כמובן, זה כנראה התאורה כאן

 מושיק: צבעת את השיער?
אני: כן, חזרתי לצבע הטבעי שלי
מושיק: הממ, כן, אז בעניין העבודה שלך להיום… 

בערב, בבית, נאלצתי להודות לעצמי מול המראה שבאמת, זה יותר אדמוני מחום. שיכנעתי את עצמי שזה יהפוך לחום בחפיפה הראשונה. כמו כל פעם אחרי ביקור במספרה, דחיתי את החפיפה (קרי הרס הפן) עד לרגע שבו להקת הברחשים שריחפה סביב ראשי כבר בלטה מדיי. עכשיו, אחרי החפיפה, אני נאלצת להודות: מעתה קיראו לי פומיקי בעולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s