"אף אחד לא מושלם, ואף מערכת יחסים לא מושלמת. אנחנו נעבוד על זה ויהיה בסדר".
(אני, קיץ 2002, קצת אחרי שעברתי לשבדיה)
"כשעוברים לגור ביחד תמיד יש חיכוכים. תני לזמן לעשות את שלו".
(חברות, אליי, אימיילים, קיץ 2002)
"אני יודע שאני חלש בלהודות שאני טועה. אני מקווה להשתפר".
(הבנזוג, קיץ 2002)
"מה זאת אומרת אחותך עיצבה לנו מחדש את הדירה? מה זאת אומרת אתה מבין אותה כי היא רגילה להיות זו שמעצבת לך את הבית? מה זאת אומרת היא אמרה שלא היית צריך לספר לי?"
(אני, בשיחת טלפון בחופשה בישראל לבנזוג שבשבדיה, חורף 2003)
"אני יודעת שתמיד יש חיכוכים אחרי שעוברים לגור ביחד. אבל נראה לכן הגיוני שהמצב ככה גם שנה אחרי שעברנו לגור ביחד?"
(אני, מיילים לחברות, קיץ 2003)
"אני מבין שלנסוע לשבועיים לאנגליה ולהשאיר אותך פה לבד בעיר שאת לא מכירה בה אף אחד, בדיוק שבוע לפני ליל הסדר, זה לא יפה מצידי. אבל אני לא אוהב את זה שבזוגיות צריך לדווח לאן נוסעים ומתי. אני אוהב להיות חופשי עם נסיעות העבודה שלי"
(הבנזוג, אביב 2004)
"המעבר לשטוקהולם עשה לנו טוב. אני אוהבת את הדירה ואת העיר, ואנחנו מבלים הרבה"
(אני מגלה אופטימיות, סתיו 2004)
"התוכניות לקיץ כוללות כמה נסיעות, ביניהן לפיורדים בנורבגיה ושבוע אצל ההורים שלו באי. יהיה כיף".
(אני בדיווח לחברות במיילים, חורף 2005).
"הנסיעה לאי של ההורים שלו הרסה את הכל. היתה מריבה ענקית עם אחותו, שיצאה ממש כלבה בעיני. אבל הוא מאשים אותי"
(אני, מיילים שבורי לב, קיץ 2005)
"חשבתי שאחרי שאני אתחיל לעבוד נחלוק חצי חצי את עבודות הבית. בינתיים זה לא ממש עובד".
(אני, חורף 2006)
"מוזר לי עם הבלוג. הוא מצייר תמונה כל כך ורודה של החיים שלי. המצב הרי לא מושלם בכלל".
(אני, חורף 2006)
"אני מודה שעכשיו חלק מהבעיות הן בהחלט באשמתי. נמאס לי ואני כבר לא משקיעה בפתרונות או בכלל במערכת היחסים הזו. אין לי כוח יותר"
(אני, אביב 2006)
"עדיף לשים לזה סוף".
(סוף קיץ 2006)
מעתה והלאה ייקרא פה הבנזוג "השבדי".
אני חוזרת לארץ.
נפרדים. עוברים
קודם כל הכנתי לו"ז לעידכון החברות
ראשונה סיפרתי לאגנה, חברתי הליטאית, החזקה, השאפתנית, שבשנה האחרונה הוכיחה לי שעם כוח רצון ואופטימיות משיגים הרבה – היא התחתנה (פעמיים, פעם בבית העיריה בשטוקהולם ופעם בכנסייה בעיר מולדתה), היא השיגה עבודה בחברה שבדית שווה אף על פי שהשבדית שלה לא מושלמת, היא הצטיינה בעבודה ואז קודמה לתפקיד ניהולי עם משכורת יפה ותנאים שבדים משו משו (30 ימי חופשה שנתיים, חופשת לידה שנה עם משכורת כמו שלה וכו. נעים). אם יש מישהו לקבל ממנו השראה זו אגנה.
אז סיפרתי לה. והיא מייד זקפה כרבולתה, שפכה חמתה על השבדי ("הוא צריך להעריך מה יש לו ואם לא אז הוא לא ראוי לך"), והודיעה לי שהיא צופה לי חיי הצלחה ושגשוג, ומייד פרשה את תוכניתה העתידית בשבילי. אם חצי מזה יתגשם – סבבה לי.
אחר כך כינסתי את שרה האיטלקיה ודיאנה המקסיקנית, בבית הקפה הכי שווה שאני מכירה, שנמצא ממש ליד הבית שלי.
~הפסקה לצורך אנקדוטה: זה בית קפה מאוד מיוחד בהתחשב בזה שהוא בשבדיה. מגישים שם מגוון פסטות מקוריות ויצירתיות, ומאפים טריים איטלקים, כמו גם ממתקים איטלקים. שרה בחנה בהשתוממות את התפריט, הכריזה שזו פעם ראשונה שהיא רואה בית קפה עם תפריט כמו שצריך בשבדיה, ואז תפסה את המלצר ושאלה אותו מי הבעלים. "הבעלים הוא איטלקי", ענה לה המלצר. "זה מסביר את זה", היא הנהנה~
אניווי, אמרתי לשרה ודיאנה שאני עוזבת. הן החליפו ביניהן מבט קצר והודו שחשדו בזה, לפי אופי ההזמנה הדחופה אל בית הקפה. העיניים של שרה התמלאו דמעות, ומייד הזהרתי אותה שלא תבכה, כי אם היא תבכה, גם אני אבכה, ולסגור את הברז הזה כבר יהיה קשה. "מה זאת אומרת לא לבכות?" היא נבחה עליי. בלית ברירה בכיתי גם כן. דיאנה נדבקה מייד. ישבנו שלושתנו בבית הקפה האופנתי, מוקפות בבלונדינים לבושים ביוקרתיות, ובכינו כמו שלוש מפגרות.
כשנרגענו קצת, הן אמרו שגם להן יש דברים לספר לי, אבל עכשיו לא נעים. אמרתי שירגישו חופשי, אני לא רוצה להיות עוכרת השמחות. מתברר שדיאנה בהריון, ושרה נוסעת לחופשה רומנטית במקסיקו, והם שוקלים להתחתן שם. באמת ששמחתי בשבילן, וניסיתי לנפק את מיטב האיחולים העליזים שלי, בהצלחה חלקית.
חגית מזאגרב שלחה לי ציטוט מצוין: מישהו פעם אמר לי שאם קשה לי זה סימן שאני בעלייה, כי לרדת זה אף פעם לא קשה או מאמץ. אני עוד אחשוב על זה.
אתמול נערכה כאן מסיבת פרידה. מובן שכואב לראות איזו חבורה מעולה של חברים מקסימים אני משאירה פה מאחורי, אבל לפחות היה לי ערב מקסים. הבוס שלי ואשתו, שתרמו את דירתם, הכינו תקרובת מצוינת, הילדים שלהם, שהם הילדים הכי מקבלי אורחים בנימוס שאני מכירה, הקסימו את האורחים, הבדיחות זרמו כמים (איליה ונחשון הם צמד בלתי מנוצח), ובאמת היה מצוין. כמה חבל שאני עוזבת את כל זה. והחברים המקסימים הביאו לי מתנות פרידה משו משו. איליה ונחשון קנו לי ביחד סט מקסים של כוסות וקאראף של בודה נובה. בצבע ירוק כמובן, שכן הם מכירים את הנפש הפועלת. פורד ובלונדתו קנו לי מהחנות שאני הכי אוהבת, כרית בצורת רדיו, שמתברר שהיא באמת רדיו, והלחצנים שלה אמיתיים.
שרה הביאה לי עגילים שעשתה בעצמה (היא חובבת צורפות כסף), דיאנה הביאה לי שרשרת מקסיקנית, שעשויה מקליפה של איזה פרי מקסיקני שהיא לא ידעה לומר אותו באנגלית, ואגנה הביאה לי תזכורות שבדיות, חבילת שוקולד שבדי גדולה ומגנט של מוס, האיל הצפוני הגדול שנוטה להתנגש במכוניות.
ולקראת סוף המסיבה ניגשה אליי הבת של הבוס, אחת הילדות המקסימות ביותר שהכרתי, והגישה לי תיעוד מדויק של איך שנראיתי באותו ערב, מדויק עד לשרשרת שענדתי.
הווווו.
השבוע האחרון הוא השבוע הקשה. מעבר לזה שכל יום אני נפרדת בפעם האחרונה לתקופה הקרובה מחברים קרובים, וכל יום נקרע לי הלב לומר שלום לאנשים ולמקומות שאני אוהבת, יש גם קשיים פיזים, כמו זה שבטיימינג מופלא משפצים בבניין שלנו את כל חדרי המקלחות והשירותים, מה שאומר שאין לנו מקלחת או שירותים בבית, ואני מצופה לחלוק עם שאר דיירי הבניין שירותים ומקלחת שעומדים בלובי. וכן, הם ג'יפה. או זה שכל דבר שיכול לקרות על הצד הרע, קורה כמובן על הצד הרע. ואני מדברת על קארמה רעה ברמות שטרם ראיתי (להיתקע באוטובוס חצי שעה כי גשר נתקע ולא נסגר? לרדת תחנה אחת לפני שאני צריכה ולמצוא את עצמי ב-11 בלילה על כביש מהיר בלי שיש לי מושג איפה אני? ושאז הסלולרי בדיוק ישבוק? שנעל חדשה ויקרה – ססאמק – תיקרע מסולייתה באמצע יום העבודה? מישהו שם למעלה צוחק עלי בגדול).
אני רק רוצה שהשבוע הזה ייגמר. בעצם שהחודש הזה ייגמר. לא, שהשנה הזו תיגמר. בעצם, העשור?
יאללה, המובילים פה עוד שבע שעות. ופועלי השיפוץ לחדר האמבטיה, על פטיש האוויר שלהם, עוד שש שעות. עדיף לישון את מה שיש.
איזראל
מי היה מאמין שאשכח 1#
לא שותים מים מהברז. לא טעים.
מצאי נקודות אור 1#
ישבתי בחצר של אבא ואמא בחצות, עם ההורים, אחי הקטן וחגית-כבר-לא-בקליפורניה (שהגיעה לשדה כדי לאסוף אותי!). לא היה קר בכלל. אכלנו גויאבות.
מי היה מאמין שאשכח 2#
אם רוצים להתרחץ באמצע הלילה, צריך להדליק את הבוילר.
הלם תרבות 1#
הזמנתי מונית.
הנהג איחר בעשר דקות.
כשנכנסתי למונית, די כועסת, כולי מוכנה להתנצלות שבטח אשמע ממנו, הוא צעק עליי שהמיספור ברחוב של ההורים שלי מוזר. מרוב הלם נותרתי בלי תשובה.
מצאי נקודות אור 2#
נהגתי לסופר. אני עוד זוכרת איך לנהוג.
הלם תרבות 2#
נהגתי אל חגית, בדרך חתכה אותי מכונית, פשוט נסעה בין שתי מכונית בלי נתיב. מרוב הלם נסעתי את שאר הדרך על 80 קמ"ש בכביש המהיר. (לציבור הנהגים: כן, זו הייתי אני).
הלם תרבות 3#
אני לא מבינה את העברית העכשווית. ווט דה פאק זה "נפלה עליי עז"? (אין צורך להסביר, חגית ובעלה ביזבזו כמה דקות מחייהם והסבירו לי. לא שוכנעתי).
מצאי נקודות אור 3#
אכלתי קילו מלפפונים חמוצים תוצרת בית (סבתא).
~שיט, עכשיו אבא שלי יקרא פה ויבין מי גמר לו את המלפפונים~
הלם תרבות 4#
אמרתי כבר לכמה אנשים "טאק", שזה תודה בשבדית. יצאתי מהבית ואמרתי לאבא שלי "היי דו", שזה ביי בשבדית. והכי גרוע: עניתי לטלפון "הלו יה", ורק קשישים שבדים עונים ככה לטלפון.
הלם תרבות 5#
תמיד היה מלוכלך פה ככה? הכל נראה לי מוזנח ומפויח.
איחולים לעתיד
לצאת מההלם, להצליח לראות שוב למה חשבתי פעם שתל אביב יפה, להרגיש בבית.
הרומן הלא רומנטי שלי
"הרומן הרומנטי שלי" מאת נילי לנדסמן
אם יש משהו מטעה בספר הזה של נילי לנדסמן, זה שמו. הוא לא רומן רומנטי, הוא ההפך. מירה, גיבורת הספר, נמצאת בשלב הפוסט רומנטי של חייה – היא כבר התחתנה וילדה ילד, ואז בעלה ניהל רומן והם התגרשו. הספר מוצא אותה כשהיא מנהלת חיי גרושה תל אביבית, על קו האובר דראפט.
זה הספר הכי גרוע שיכולתי לבחור לקרוא במצבי הנוכחי. הנה עצה לאחיותי בנות המין היפה: אם אתן עוברות עכשיו פרידה מבן זוג, בשום פנים ואופן אל תקראו דווקא את הספר הזה.
למה? כי בעוד מירה עברה להיות אם חד הורית שנאבקת על פרנסתה, הפרידה עשתה רק טוב לבעלה לשעבר. בבת אחת הוא התפתח, הקריירה שלו נסקה, הוא התעשר, הוא נראה טוב מתמיד והוא מצא אהבה חדשה.
"כשתוקפת אותי האמביציה לדכא את עצמי עד עפר, אני עושה את הטקס הקטן והבזוי שלי: מתיישבת במטבח, מכבה את כל האורות חוץ מהנורה שמעליי, מקשיבה לקולות שבוהים מהרחוב, בוהה בהודעות האזהרה לפני ניתוק שהגיעו מחברת החשמל ומבזק, וחושבת על גיורא יושב בדירת הדופלקס האלוהית שהוא חולק עם הדוגמנית האלוהית שלו ועם השדיים האלוהיים שלה" (עמ' 26).
הנחתי את הספר, והסתכלתי מסביב, על הדירה הכה מעוצבת שלנו, עם הסלון הגדול והמטבח הפתוח והחלונות הפינתיים שצופים אל הפארק וחדר השינה הגדול וחדר האמבטיה עם הבידה והפארקט והשטיחים, ברחוב השקט באיזור הכי מגניב (בעיני) של מרכז שטוקהולם. אחרי זה חשבתי על דירת החדר הקטנה והעלובה שאני אוכל להרשות לעצמי באיזה רחוב צפוף בתל אביב, וחשבתי לעצמי: "מה לעזאזל אני עושה?"
אני עושה את הדבר הנכון. לפחות, ככה אני מקווה. אבל כשקוראים את הספר הזה קשה שלא להזדהות עם מירה, שכואבת כל רגע מהפרידה שלה מבעלה, מהנפילה מהאולימפוס של משפחה אוהבת ויציבה (כמו שהיא ראתה את חייה) לחיים המתוחים והכואבים שהיא מנהלת.
זה ספר שקל לקרוא. סיימתי אותו מהר מאוד. אבל זה לא ספר קל לעכל כשנפרדים ממישהו. זה לא הספר שקונים לחברה שבדיוק יצאה מהרבנות. הייתי ממליצה עליו, אבל רק לבעלות זוגיות יציבה או ביטחון גדול.
קצרים בישראלחגית חברתי הטובה החלה ללמוד לימודים אמנותיים משהו. ביום הראשון ללימודים היא הוקפה בבנות כיתתה החדשה, כולן בנות 21-22, שתהו בת כמה היא. כשענתה 32 השתוממו כולן. "32??" אמרה אחת מהן, "לא הייתי מנחשת. את ממש שמורה!" שמורה??? ממתי אומרים שמורה על גיל 32??? לא משנה באיזו שעה אני מקשיבה, אני לא מזהה אף לא שיר אחד בגלגלצ. יצא לי לנהוג שעה רצוף, ובכל השעה הזו היה רק שיר אחד שהכרתי. מיי גוד, שנתיים לא הקשבתי לרדיו ויוצא שאני מחוץ למעגל. אני מאוד מרוצה מ"אהבה גדולה". ומ"יס דוקו". סיבוב בדיזינגוף עם גילה הסתכם – כמובן – בגופייה בנעמה בצלאל. שבתי הביתה. ואכלנו צהריים במה שהיה פעם "כסית", ועכשיו יש שם משהו שאני אמורה להכיר (גילה אמרה את זה בטון כה בוטח): הביסטרו של "אידלסון 10". היה אוכל טוב (מאפים משו משו), שירות איטי להחריד. המקום עוד בהרצה, אז עוד אין עסקיות למרות שמובטחות בתפריט. מה הקטע הזה של מתווכים לשים מודעה ממש שווה בחלון משרדם, ואז להתנצל שזו כבר לא אקטואלית אבל "תגידי לנו מה את מחפשת ונמצא לך". ראיתי מודעה בחלון, שני חדרים משופצת ברוטשילד במחיר הגיוני, מייד נכנסתי מתנשפת (רוטשילד היא כמובן השדרה הכמעט הכי אהובה עליי. הכי אהובה עליי – למגורים – זו ח"ן). "אה, זה כבר לא אקטואלי", הצטדקה זו שישבה שם, "אבל תשאירי טלפון ונחזור אלייך". ררר. |
|
נכתב על ידי עדי בעולם , 26/10/2006 14:09
120 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט ערוך כאן ערוך במסך העריכה תגובה אחרונה של Angel Eyes ב-30/10/2006 18:36 |
החבצלת שבשרוןאז הערב פגשתי את חבצלת. והיו שם כל כך הרבה מאפייני חבצלת, שזה היה ממש מצחיק. קודם כל, נפגשנו בקיוטו, לארוחת סושי (להלן: מאפיין חבצלת א'). חבצלת הגיעה במיני פלוס המגפיים מעמנואל (שחייבים לפרגן, הם שווים בטירוף). שתינו מייד התנצלנו אחת לפני השנייה שאנו כה לא מטופחות (שקרנית, היא נראתה מצוין), ובירכנו על האור העמום בקיוטו, שלא מאפשר לראות כלום (נוט טו סלף: דייטים – רק שם). הזמנו מייד קומבינציות סושי. חבצלת אכלה את שלה, בעוד אני לא סתמתי את הפה עם סיפוריי ולא נגעתי באוכל. יצא שהייתי בפיגור רציני באוכל, וחבצלת המסכנה נאלצה לאכול ממש לאט כדי שלא ייצא שאני צריכה לאכול לבד. באיזשהו שלב צלצל הבנזוג של חבצלת לסלולרי שלה, בעודו בחו"ל (להלן: מאפיין חבצלת ב'), ובעוד חבצלת מדברת איתו, אני החלטתי להדביק את הפער באוכל ולאכול את הסושי שלי. חבצלת נאלצה לצפות בי בעודי מנסה לאכול את הסשימי בידיים, אחרי שנשבר לי מהצ'ופ סטיקס, ואז ראתה אותי גם אוכלת את הרולים ולא מצליחה לפרק אותם כמו שצריך, האצות נתקעות לי בין השיניים והאורז מתפרק על השולחן. אכן, הייתי אלגנטית מתמיד. אבל חבצלת שרדה את זה בגבורה, וככה עברנו להשוואות חברים. מוצג מספר 1בפינתנו "העולם קטן": אחד מהקולגות האהובים עליי בכל הזמנים היה עם חבצלת בצבא. מוצג מספר 2 בפינתנו "העולם קטן": חבצלת גרה באותו יישוב בשרון כמו חברתי חגית-לא-בקליפורניה. מוצג מספר 3 וההוכחה הסופית שהעולם קטן מאוד: הבן של חבצלת והבן של חגית באותה כיתה. אני בטוחה שאלוהים מנסה לומר פה משהו. אחרי זה הגיע התה. לצורך הדגמה אחרונה לקלוציותי הצלחתי לקרוע את התיון ולפזר את התה על השולחן. חבצלת הצליחה לשמור על פני פוקר והציעה לי את התיון שלה. זה היה מאוד יפה מצידה. ובכלל, אני מעריכה מאוד שאחרי היום הארוך שהיה לה היה לה כוח לפגוש אותי ולהאזין לסיפוריי הבלתי נדלים. בסוף הארוחה קמנו מהשולחן. בעוד חבצלת מתרחקת מהאיזור גיליתי שהיא שכחה את הסלולרי שלה על השולחן (להלן, מאפיין חבצלת ג'). היה מאוד חבצלתי. |
|
נכתב על ידי עדי בעולם , 24/10/2006 00:46 בקטגוריות מפגשי ישרא-בלוג
57 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה 1 הפניות לכאן קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט ערוך כאן ערוך במסך העריכה תגובה אחרונה של n_lee @ work ב-30/10/2006 08:13 |
עדי בעולם 