עת פתחתי את הבלוג היו מאחורי שנתיים וחצי של מגורים עם הבנזוג, ובהן המון טיולים ברחבי העולם. כל עיסוקי בשנתיים וחצי האלו, מלבד גיחות לישראל לעבוד, היה ללמוד שבדית. כיוון שכך, הרשיתי לעצמי להצטרף לבנזוג בהמון נסיעות עבודה שלו, וכמעט כל נסיעה הפכנו כבר לטיול. חוץ מזה נסענו עם חברים למדינות מסביב לשבדיה, ויצא שביליתי חודשים ארוכים בשום מקום קבוע, רק בין מדינות. כשפתחתי את הבלוג, נראה לי אך הולם לקרוא לעצמי עדי בעולם.
בשנייה שקראתי לעצמי ככה התפעל השטן למראה הפה הגדול שפתחתי לו, ומייד הפכתי לעקרת בית שאינה זזה מטר מהבית. באיזשהו שלב גם התחלתי לעבוד, ומלבד גיחות קצרות למקומות קרובים או ביקורים בארץ לא ממש טיילתי בעולם. נותרתי שם מגלומני משהו ותו לא.
לכן, אני פותחת בפרוייקט התירוצים: פוסטים מטיולים שעשיתי לפני פתיחת הבלוג. האמת, אני חוששת שיש לי רק אחד שמור, זה שאני עומדת לפרסם פה, ושמה שכתבתי על הטיולים בארה"ב, באוסלו וטיול הרכבות באירופה נעלמו להם עם חשבון ההוטמייל שלי, אבל נתחיל עם מה שיש: קורותיי עם הבנזוג בטוקיו.
בטוקיו היינו בפברואר 2004. שלושה שבועות מדהימים. כשחזרנו משם היה לי כל כך הרבה דברים לספר, שחילקתי את זה לכמה מיילים. כאן אני אעשה את זה בשני פוסטים. אז, בלי שהיות ופהיות:
כשנחתנו בטוקיו השעה היתה תשע בבוקר, או שתיים בלילה של ישראל. הייתי מעוכה אחרי כמעט יממה בלי שינה, ועוד טיסה מגעילה ועוד חולה. אבל עוד חיכו לי שעתיים נסיעה לעיר ברכבת. הרכבת היתה מפגש מעניין עם היפנים. המונים, פשוט לא ייאמן כמה בני אדם, וחלקם, בקטע מוזר כזה, הולכים עם מסכה על הפנים, כמו של מנתחים. זה גם די מעניין לראות מה הם עושים ברכבת. כולם קוראים חוברות מאנגה (הקומיקס היפני), או לחילופין משחקים בסלולרי.
הבנזוג חיכה לי בתחנת הרכבת. נפלתי לזרועותיו תשושה וחולה, והוא לקח אותי למלון. וכאן מגיע הקטע המשעשע. מתברר שהמארח שלנו, שהושפע מהבקשה שלנו להתגורר באמצע העיר, אירגן לנו מלון בקבוקי-צ'ו, הוא איזור התאווה של טוקיו, או במילים אחרות, איזור החלונות האדומים. ואכן, כל הבניינים מסביב למלון היו מועדני חשפנות, מועדוני מארחות, וכל המלונות באיזור, כולל שלנו, הם מלונות אהבה. מלונות אהבה הם מלונות שיש להם שני תעריפים – לילה, ומשהו שנקרא "מנוחה". והכוונה היא כמובן לכמה שעות בלבד של שהייה במלון. היתרון של המלונות האלו הוא שהם פעילים כל היממה, כלומר צוות הניקיון פועל כל הזמן, וברגע שיצאתם מהחדר מנקים לכם אותו, גם בלילה. וגם זה שהחדר מצויד היטב – פרט למיטה גדולה במיוחד, וערוץ פורנו חינם ("מזל, אחרת הייתי מתלונן", אמר הבנזוג) יש אמבטיה מצוידת במגוון סבונים, קרמים ומלחים, הכל אגב מתוצרת "שיסיידו". למה לא.
אנחנו היינו האורחים היחידים במלון שהיו שם לשבועות שלמים, וגם המערביים היחידים. הצוות כירכר סביבנו, מחווה שקצת פחות הערכנו, בעיקר בגלל שעם כל הרצון הטוב יותר הם לא דיברו אנגלית. בכל פעם שכבר רצינו מהם משהו זה גרר דו שיח של חירשים אילמים, פנטומימה, ובסוף הרמת ידיים.
וזה מוביל אותי לנקודה אחרת: הם לא יודעים אנגלית. כלום, נאדה. זה לא ייאמן, אחת המדינות הכי מפותחות שראיתי, הכל טכנולוגי שם, והם לא יודעים מילה באנגלית. ולא רק זה, יש להם נטייה מעצבנת לחזור על מה שאמרת. בכל אחת ממאה הפעמים שניסינו לברר ממה עשוי האוכל שמנסים למכור לנו, כדי שהבנזוג לא ימצא את עצמו שוב אוכל דג, זה הלך ככה:
אנחנו: "נו פיש"
המוכר: "פיש פיש"
אנחנו: "נו! נו פיש!"
המוכר: "פיש, פיש, האי"
האי, אגב, זה כן ביפנית, והמילה הכי פופולרית. לא משנה מה שאלנו תמיד נענינו ב"האי", גם כשהתשובה הנכונה היא לא.
על כל פנים, למרות המוסריות המפוקפקת של האיזור של המלון, אנחנו ממש אהבנו את האיזור. רוב המסעדות והחנויות בו פתוחות עשרים וארבע שעות ביממה, ובכלל, זה האיזור הכי תוסס שאי פעם חיינו בו. היה ממש מדהים. המוני דוכני אוכל קטנים מסביב, חנויות יוקרתיות לצד באסטות של ישראלים, המוני פיצוציות, ותמיד מלא אנשים. פשוט מקסים.
האנשים שמילאו את הרחובות נחלקו לכמה סוגים. סוג אחד היו מי שהבנזוג ואני משוכנעים ששייכים ליאקוזה. צעירים לבושים בחליפות ארמאני וכאלה, אבל עם שיער ארוך, מנופח וצבוע לבלונדיני. אלו תמיד הסתובבו ליד מועדוני הלילה, ומדי פעם ניגשו אליהם אנשים שעובדים שם ודיברו איתם. מצד שני היו שם נשים, הכי מטופחות ולבושות אלגנטי, עקבים גבוהים ודקיקים, חצאיות ושמלות, וגרביונים דקיקים למרות שהיה ממש קר. ולידן היו חבורות של תלמידים. הבנות תמיד בחבורות גדולות, עם חצאיות משובצות קצרצרות, חולצה לבנה, סרט אדום לצוואר ומעיל. הבנים במדים כחולים כהים, עם כפתורי זהב.
וזה מוביל אותי למשהו אחר: ערוץ הפורנו. הסתכלנו בו, כמובן, בשביל העניין האנתרופולוגי. מסתבר שהאידיאל היפני הוא בחורה תמימה לבושה במדי בית ספר, שכמובן אינה נהנית מסקס. וככה ברוב סרטי הפורנו שאנחנו ראינו, הכוכבת היתה לבושה במדי בית ספר, ואז מופיע גבר מרושע, מפתה אותה, מעניק לה מין אוראלי בזמן שהיא בוכה בצער, ואז היא זועקת בזוועה כשהם עוברים לדברים חודרניים יותר. הסרטים האלה אגב הראו הרבה סאדו, שעווה מטפטפת מנר, קשירות וכאלה, ועוד כמה סטיות ממש מזעזעות, והראו הכל, בקלוז אפים. אבל עדיין הם טישטשו איברים אינטימים בפיקסלים, בגלל האיסור היפני להראות שיער ערווה. ילדה קשורה ובוכה כשמטפטף עליה נר – זה בסדר, אבל אישה בוגרת ערומה – לא. קטע ביזאר.
אז אם לחזור ליום הראשון שלי בטוקיו, לא הלכתי ישר לישון, כדי לחסוך לעצמי את הג'ט לג. במקום זה, עייפה ומצוננת, הלכתי לטייל עם הבנזוג בשינג'וקו, שזה הרובע שבו נמצא האיזור שגרנו בו. זה רובע מקסים. מצד אחד האיזור שלנו, המושחת והתוסס, באמצע חנויות כל בו וחנויות יוקרתיות כמו גוצ'י ולואי ויטון, ובצד השני איזור גורדי השחקים של טוקיו, כולו עסקים ומלונות יוקרתיים, ומרגיש ממש כמו ניו יורק. האמת שזה היה קצת הלם בשבילי, עיר כל כך ענקית (שלושים מיליון תושבים עם הפרברים), ותוססת, וכל כך הרבה דברים… כשחזרנו למלון בערב צנחתי למיטה, ונרדמתי עוד לפני שהבנזוג כיבה את האור.
פריוויסלי, און עדי בעולם: הטיול לטוקיו היה בפברואר 2004, וכולו סוכם במיילים לחברים. והפעם – סיכום האוכל ביפן
קודם כל יש אוכל רחוב. ברובע שגרנו בו, שינג'וקו, יש מלא דוכני אוכל ברחוב. מדובר באופצית מחיר יחסית שפויה. רק שאף פעם לא הצלחנו להבין מה האוכל, כי אם העובדים במלון לא דוברי אנגלית, אז המוכרים בדוכנים על אחת כמה וכמה. יכולנו לקנות משהו כשאנחנו משוכנעים שקנינו משהו מתוק, ולגלות שהוא עשוי – כמובן – מדגים, וההפך. ככה למשל דגמנו משהו שהיינו משוכנעים שהוא כדור בצק ממולא בבשר והוא התגלה כסופגניה מתוקה, ולעומת זאת משהו שהיינו משוכנעים שהוא סופגניה והוא התגלה כקרפלך לכל דבר.
מהר מאוד פיתחנו נוהל: כיוון שהבנזוג אינו נוגע בדגים, ואילו אני אוכלת כל מה שזז פעם בתנאי שזה לא היה כלב/חתול, אז קנינו אוכל, אני טעמתי קודם, ואם אישרתי שזה לא דג, טעם גם הבנזוג. לא תמיד זה עבד: פעם אחת קנינו באיזה דוכן כדורים מטוגנים ממולאים. לקחתי ביס, חצי מהכדור נשאר אצלי ביד, והודעתי לבן זוג: "קליר! זה רביכה וירקות". "באמת?" ענה הבנזוג והצביע על חצי הכדור שנותר לי ביד, "ומה זה?" ואכן, בחצי הכדור שהחזקתי צפה לה בבירור חתיכת רגל של תמנון. אופס. בדיעבד התברר שזה דוכן שמתמחה בתמנונים.
ופעם אחת קנינו מין כדור ירוק, משוכנעים שמדובר במרציפן, וזה התגלה ככדור מבצק אורז ממולא במחית שעועית. והיה את הפנקייק הקטנים שהתבררו כחביתת ירקות, ואת העוגיות שהיו ממולאות במשהו שאין לנו מושג מהו, אבל האמת שאנחנו לא רוצים לדעת, כי המרקם היה קצת חשוד, והיתה גם, הפתעה הפתעה, שוארמה, שמוכרים שם ערבים, ועולה מחיר מציאה של עשרים וחמש שקל לחצי מנה. אבל האמת, כשאת לא יכולה לראות יותר דגים מול העיניים, זה נראה כמו מציאה אמיתית.
קצת מעל דוכני הרחוב נמצאות מסעדות הראמן. בכל פינת רחוב, במחיר ממוצע של שלושים שקל, מגישים קערה גדולה עם מרק בשרי, ובו צפות להן איטריות הראמן, לצד בצל ירוק, פטריות, חתיכות בשר, אצות ועוד כל מיני דברים לא מזוהים. הבנזוג ואני מצאנו מסעדה אחת ממש ליד המלון, שהגישה את הראמן הכי טוב שטעמנו אי פעם, וכל כך התמכרנו לזה, שמלא פעמים ויתרנו על האפשרות לאכול איפשהו במקום שווה, ופשוט ירדנו לאכול ראמן. בצד החיובי של העניין זה חסך לנו המון כסף. זו גם היתה מסעדה ממש מגניבה. היו שם רק עשרים מקומות ישיבה, ושמונה עובדים, שכולם עובדים במטבח הפתוח. בכל פעם שמישהו נכנס הם צעקו בקול רם ביחד "הישאמה-סיי" או משהו כזה, שזה ברוכים הבאים, ובכל פעם שמישהו הזמין הם חזרו על ההזמנה בקול רם, אחד אחרי השני. וכשהלכנו הם תמיד צעקו שלום בקול רם. ממש מצחיק. האמת שרק המחשבה על הראמן במסעדה ההיא ממלאה לי את הפה בריר, ומכל המקומות שהיינו בהם חשבתי לעצמי שזה המקום הכי ראוי לקחת את השם והכתובת ולהמליץ. למרבה הצער, אף אחד שם לא דיבר אנגלית, וגם השלט של המסעדה היה ביפנית, וכמובן שגם השלט של הרחוב, אז אף פעם לא הצלחתי להבין איך קוראים למקום. כל מה שאני יכולה לומר זה שהמסעדה הזו פינתית ונמצאת בקבוקי-צ'ו ליד מועדון החשפנות "אמריקן הונקי טונקי גירלז", זה שעל השלט שלו יש גורילה. מי שמוצא שידווח.
חוץ ממסעדות הראמן יש את מסעדות הסושי על מסילה. לשם הלכתי תמיד לארוחת צהריים, בלי הבנזוג, שהיה בעבודה. צלחות הסושי נעות על מסילה לאורך הבר, וכל סועד מוריד לעצמו כמה צלחות שהוא רוצה. מדובר באופציה ממש זולה, משהו כמו חמישה שקלים לצלחת, ובכל צלחת שתי חתיכות סושי, כך שאפשר לאכול ארוחת סושי די שווה במחיר לא רע בכלל. האמת שאכלתי סושי כמו מטורפת, וגם גיליתי הרפתקנות. כלומר, בדרך כלל זיהיתי כשהיה מדובר בסושי סלמון או טונה או כל דג שפוי אחר, אבל לפעמים היה מדובר במשהו שדי ברור שהוא לא דג, אבל לא ברור מה הוא כן. פעם אחת אכלתי סושי שעל כל חתיכה היו שני דיונונים קטנטנים שלמים סגולים. היה מעניין.
חוץ מהאוכל הזול, יש את האופציות היקרות, אבל שוות. בפעם הראשונה שיצאנו ממש, הלכנו הבנזוג ואני, עם בחור אוסטרלי, סטיוארט, שעושה בטוקיו את הפוסט דוקטורט שלו, למלון "הייאט פארק". המלון הזה יושב באיזור גורדי השחקים של שינג'וקו, כלומר באמצע העיר, ויש לו בר מסעדה בקומה הארבעים ושתיים. בבר הזה אגב צולמו חלק מהסצינות ב"אבודים בטוקיו". האמת שזה היה פשוט מדהים. מסעדה מוארת באורות מעומעמים, כדי שאפשר יהיה לראות את העיר. והעיר… ניו יורק, אבל קצת יותר יפה. פשוט נוף מדהים, ולקח לנו זמן להיזכר בעצמנו ולהסתכל בתפריט. בתפריט גילינו שאנחנו משלמים יפה יפה על הנוף. כוס בירה עלתה משהו כמו שמונים שקל. הבנזוג וסטיוארט הלכו על הבירה, כיאה לשבדי ולאוסטרלי, אבל אני הזמנתי ליקר שזיפים, שזה משקה יפני טיפוסי, ושהיה מצוין. כל כך מצוין שקנינו למחרת בקבוק ליקר לקחת לשבדיה. האוכל עצמו היה טוב, אך יקר בטירוף. אני הזמנתי פטריות שיטאקה ביין לבן וברוטב סויה, שהיו לא פחות ממצוינות, ושהבנזוג וסטויארט גנבו לי מהן די הרבה, ואילו הבנזוג וסטיוארט עצמם, בהתקף אחידות מתימטית, הזמינו את אותה מנה: חזה ברווז ברוטב מתוק כזה, שהיה נחמד אך בטח לא שווה את מחירו השערורייתי. ההרגשה היתה מצוינת. לבושים יפה, לוגמים מהכוסות האלגנטיות, מסתכלים על הנוף המדהים. ואז מגיע החשבון ונופלים מהאולימפוס. עלה לנו משהו כמו שש מאות שקל הישיבה שם, כמה משקאות ומנה אחת קטנה לבן אדם. אהמ אהמ.
למחרת יצאנו שוב עם סטיוארט. הפעם הלכנו לבר שנמצא ממש ליד המלון שלנו, ובחיים לא היינו חושבים להיכנס אליו אילולא כמה ימים קודם סיימתי לקרוא את הספר היפני "יער נורבגי" של הרוקי מורקמי, והגיבור בספר מבלה בבר הזה. בהתחלה חשבתי שהסופר המציא את הבר, אבל אז גילינו אותו, באותו שם ובאותו מיקום בדיוק כמו בספר. זה בר ג'ז, חשוך ומלא ביפנים. הזמנו בירות, ואיתן הגיעה לשולחן צלחת קטנה מלאה בשבבים לבנים ושבבים סגלגלים. הבנזוג שכח לרגע שביפן אם אתה לא יודע מה זה – זה בטח דג, וטעם את הלבנים. "מוזר", הוא אמר, "זה שקדים, אבל יש להם טעם של דג". סטיוארט כמעט נחנק מצחוק. "בטח", הוא אמר, "מה אתה חושב שהשבבים הסגלגלים"? ואכן, מבט מקרוב, אחרי שקירבנו את הנר לצלחת, גילה שהדברים הסגלגלים הם דגיגים זעירים, שלמים, מיובשים ומומתקים. היה לזה טעם ממש מוזר, מצד אחד מתוק, מצד שני, נו, טעם של דג. והם גם היו קריספי, כמו ביסלי. הבנזוג כמעט הקיא אחרי שהוא גילה מה זה.
ביום שאחרי הבנזוג ואני הלכנו לאכול שאבו שאבו וסוקי-יאקי. מדובר במסעדה שעל השולחן מונחת מן גזייה קטנה, ועליה קערה מים מהבילה, במקרה של השאבו שאבו, או מחבת לוהט, במקרה של הסוקי יאקי. בדרך כלל הסועדים מבשלים בעצמם את האוכל, אבל בגלל שהצוות קלט שאנחנו מערבים מפגרים, אחת המלצריות, שאפילו ידעה אנגלית, באה לעזור לנו. קודם כל אכלנו שאבו שאבו. על השולחן רוחשת לה קערת מים מהבילים ובה קצת ציר של מרק. לתוכה זורקים כל מיני ירקות, טופו ואטריות, ונותנים להם להתבשל. במקביל, כל סועד מקבל ערימה של פרוסות בשר לא מבושל דקיקות. זה הולך ככה: לוקחים פרוסת בשר עם המקלות, טובלים אותה בקערה לכמה שניות תוך תנועות גליות, עד שהיא מבושלת, ואז טובלים את הפרוסה ברוטב. יש רוטב סומסום, שהוא כמו טחינה מתוקה, ויש רוטב סויה חומצי. שניהם היו מצוינים. היפנים טוענים שכשעושים את התנועות הגליות עם הבשר במים, נוצר רעש שדומה ל"שאבו שאבו", ומכאן שמו של המאכל. כשגומרים את חתיכות הבשר אוכלים את הירקות, הטופו והאיטריות עם המרק. פשוט מעדן.
אחרי השאבו שאבו אכלנו סוקי-יאקי. מדובר באותם מרכיבים, רק שהפעם מטגנים את הכל במחבת, ושופכים עליהם הרבה סויה וסוכר. אחרי זה לוקחים את חתיכות הבשר והירקות, טובלים אותם בביצה לא מבושלת, ואוכלים. הבנזוג ואני תיכננו להערים על היפנים, ולדלג על שלב הביצה הלא מבושלת, רק שהמלצרית המרושעת קלטה אותנו, ובטרם הספקנו לדוג את האוכל, היא תפסה את הבשר שלנו והניחה אותו בתוך קערית הביצה. "תודה רבה", הודה לה הבנזוג בכעס, ואכל בזהירות. דווקא לא נורא, אפשר אפילו לומר שהביצה קצת הוסיפה לטעם. אבל ההרגשה.. יומיים אחרי הבנזוג המשיך לטעון שבטוח נחטוף סלמונלה מהארוחה הזו.
למסעדה הבאה הלכנו עם סטיוארט, ועם פרופסור טושי, המארח של הבנזוג. הוא לקח אותנו למסעדה שנמצאת על אי בטוקיו. כדי להגיע לאי לוקחים רכבת חד פסית, בלי נהג בכלל, ובדרך רואים נופים, את הגשר של טוקיו שדומה לגשר של סן פרנסיסקו, ואת הטוקיו טאואר, שהוא העתק מושלם של טור אייפל, ואת ההעתק של פסל החירות שנמצא על האי.. הם די מעתיקנים, האמת, היפנים האלה.
באי הלכנו למסעדת טמפורה, שזה אוכל מטוגן במין בלילה. בדרך כלל מדובר בדגים, אבל הפרופסור הבטיח לבנזוג שאפשר לקבל גם מנה צמחונית. לשולחן הגיעו כל מיני דגים מטוגנים, וצלחת אחת עם שרימפס מטוגנים, ולצידם מה שנראה כעכבישים קטנים שלמים מטוגנים גם כן. הבנזוג כמעט נחנק מצחוק, כי זה היה שנייה אחרי שאמרתי לפרופסור שאין לי בעיה לטעום דברים משונים, ולא יכולתי ממש לצאת מזה עכשיו. אז אכלתי את העכבישים הקטנים. דווקא ממש טעים, די קראנצ'י, קצת כמו עוף שצלו אותו יותר מדיי. הבנזוג קיבל את העונש שלו שנייה אחרי, כשהצלחת הצמחונית הגיעה לשולחן, והתברר שהיא מכילה בעיקר פרחים מטוגנים. הם היו מרירים מאוד, והבנזוג העגום כירסם קצת עלי כותרת עד שנשבר והשביע את תיאבונו באורז.
ביום אחר הלכנו שוב למסעדה עם סטיוארט. האמת שהסתדרנו איתו מצוין. הוא בחור מצחיק, הומור בריטי קצת, ובעל היתרון המצוין של זה שהוא יודע קצת יפנית, מה שמאוד מאוד עזר לנו. הפעם הלכנו למסעדה שמצאנו באתר האינטרנט של איריס ז'ורלט, זו שכותבת את טור האוכל היפני בוויינט. באתר שלה היא ממליצה על מסעדות בתל אביב שאני מאוד אוהבת, אז החלטתי לסמוך על ההמלצות שלה לגבי מסעדות בטוקיו. המסעדה שבחרנו היתה מסעדה יפנית מודרנית, שלשם נלקח ג'ורג' בוש כשביקר בטוקיו. המסעדה עצמה יפה מאוד, מעוצבת בסגנון יפני עם חדרים שיושבים בהם על הרצפה, ועם חלל מרכזי גדול ובו שולחנות ובר. הלכנו על האופציה המערבית, בכל זאת באתי עם שמלה ולא התחשק לי לשבת בישיבה מזרחית. הזמנו כל מיני בשרים על שיפודים קטנטנים, במרינדת טריאקי, עשויים על הגריל. חוץ מבשרים היו גם פטריות ובצלצלים. כל אחד מאיתנו אכל גם אטריות סובה, שזה אטריות דקות עשויות מכוסמת, שמקבלים אותם קרות וטובלים אותם ברוטב שמקבלים בקערה בצד. סטיוארט ואני הזמנו רוטב בטטה יפנית, והתחרטנו על זה מרות, כי מתברר שבטטה יפנית קצת שונה מאחותה המערבית: היא לבנה, פחות חזקה בטעם, וגם בעלת מרקם, איך לומר, צמיגי. כמו שסטיוארט אמר, קיווינו שזה באמת בטטה ולא תרומתו האישית של השף. שתינו ליקר שזיפים, שהיה, כרגיל, מצוין. החשבון: כרגיל, יקר מאוד. משהו כמו שש מאות שקל.
ביום הלפני אחרון שלי בטוקיו קמתי עם אובר דוז רציני מאוכל יפני. אפילו המחשבה על סושי לא שימחה אותי. זה היה היום שאכלתי את השוארמה לארוחת צהריים. ובערב הלכנו למסעדה צרפתית כפרית, גם כן מהאתר של איריס ז'ורלט. מרתף קטן, מקום למשהו כמו עשרה סועדים, שבחיים לא היינו חושבים להיכנס אליו ללא ההמלצה באינטרנט. אבל כשנכנסים, וואו, איזו אווירה. המקום מעוצב כמו מסעדה קטנה בפאריז. המטבח פתוח אל הסועדים, הרמקולים מנגנים מוסיקה צרפתית נעימה, הקיר עמוס בקבוקי יין צרפתי. התפריט הפתיע במחיריו הטובים. משהו כמו מאה וחמישים שקל לארוחה מלאה. אני אכלתי למנה ראשונה מרק דגים, שהוגש עם בגט קלוי, לצד שום, איולי, גבינה מגוררת ורוזמרין. הבנזוג אכל למנה ראשונה מוס מבשר ברווז, שהיה מצוין גם הוא. למנה עיקרית לקחתי קונפי ברווז, שהיה רך כראוי, והוגש עם רוטב דבש מצוין. הבנזוג אכל פילה ברוטב רוקפור, מצוין ממש, נימוח, יאממ יאממ. בשלב הקינוח פיתחנו שיחה עם הטבח. אז ככה. המסעדה שייכת לשף צרפתי שהתאהב בטוקיו והחליט לגור בה ולפתוח בה מסעדה קטנה. הבעלים לא היה באותו ערב, והיו רק שני הטבחים. אחד מהם הוא צרפתי, ממוצא יפני, שעושה סטאז' במסעדה הזו, והשני, הטבח שדיברנו איתו בעיקר, הוא בכלל ניו זילנדי, חובב שיחות וטיולים, שנשוי ליפנית ולכן גר בטוקיו, אבל חולם לחזור לניו זילנד יום אחד. התחלנו לדבר איתם אחרי שהם שאלו מאיפה אנחנו. מסתבר שהם התערבו ביניהם שאנחנו מגרמניה. קצת נעלבתי, נמאס לי שתמיד חושבים שאנחנו גרמנים. הבנ'ט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אנאף? אבל לפני שהספקתי להכחיש בתוקף, הבנזוג ענה במבטא גרמני כבד: "יאאא, אנחנו מבוואריה", והם בכלל השתכנעו, עד שסיפרנו להם את האמת.
פיתחנו שיחה ממש ארוכה, וישבנו שם עד שהמסעדה נסגרה, הרבה אחרי שסיימנו לאכול. לקחתי את כרטיס הביקור של המסעדה, והבטחתי לשלוח חברים. הוא מצידו הבטיח שאם מישהו יגיד לו שהוא ישראלי ושאני שלחתי אותו הוא יזכור מייד. והיתה גם ארוחת ערב אחת בביתו של הפרופסור, אבל זה יהיה בפוסט על מנהגי היפנים. גם ככה הפוסט הזה ארוך כאורך הגלות השבדית.
רצח על הלווייתן אקספרס
הכל התחיל ב"עזאזל". קראתי ביקורת באיזשהו עיתון על סידרת בלשים שהיתה להיט בכל העולם, שכוכבה הוא בלש רוסי שחי במאה ה-19. הסתקרנתי. המאמר חלק מחמאות לסידרה: מצחיקה, מרתקת, מצטטת מקורות ספרותיים מגוונים. ועכשיו, הודיע המאמר, תורגם הספר הראשון בסידרה לעברית.
קניתי. אהבתי מאוד. המאמר צדק. הספר היה מצחיק, מעניין, עשיר בהתייחסויות. התירגום היה מצוין: גם שפה קריאה, גם נידב הרבה הסברים להקשרים הספרותיים והתרבותיים. בספר השני כבר לא היתה שאלה, קניתי ישר. אהבתי גם אותו. על שניהם כתבתי כאן.
השלישי יצא אך לאחרונה. שבוע אחרי יציאתו כבר נחת אצלי על מפתן הדלת. ככה זה: התמזל מזלי והמתרגם של הסידרה קורא את הבלוג שלי, מה שסידר לי ספר חם מן המכבש.
אז הגעתי אל החלק השלישי, "לוויתן", כולי מלאת ציפיות. מה שקצת מדאיג, כי לעיתים ככל שהר הציפיות גבוה כך גדולה האכזבה (ראו "העולם קצת אחר כך" של גוטפרוינד).
אתחיל מההפי אנד: לא התאכזבתי בכלל. און דה קונטררי. אני חושבת שהספר הזה הוא הטוב בסידרה. נו, הטוב משלושת הספרים שקראתי מהסידרה עד עכשיו. התחלתי לקרוא אותו עם ההמראה מציריך. כשנחתנו כבר הייתי כמעט בסוף. היה כל כך מרתק, שלא שמתי לב אפילו למקום המעפן שקיבלתי במטוס (מושב אמצע, רר), או לזה שסאס המעפנים לא מגישים אפילו מים לנוסעיהם. לא לא, את כל זוועות סאס אני עברתי על אוניית הפאר "לוויתן", יחד עם הבלש/דיפלומט פנדורין.
כן, הפעם לוקח אותנו המחבר, בוריס אקונין, אל "לוויתן", האונייה המפוארת בתקופתה, כולה תפנוקים לעשירים. אחד מנוסעי המחלקה הראשונה הוא רוצח, האחראי לפשע מחריד שבוצע בפאריז כמה שבועות קודם. במקרה נמצא על האונייה גם אראסט פנדורין, גיבור "עזאזל" ו"גמביט טורקי", פותר תעלומות מאין כמוהו. פנדורין אינו הבלש הרשמי על האונייה. בין הנוסעים נמצא גם הקומיסר גוש, שוטר צרפתי עד אחרונת עצמותיו, כולו הדרת כבוד לאומנית.
בין הנוסעים מגוון תרבויות, כולם יכולים להיות קשורים לרצח בדרך זו או אחרת. מי אמר אגאתה כריסטי ולא קיבל? ואכן, הקריצה הספרותית לדיווה של ספרות הבלשים בולטת. בתור ילדה אהבתי מאוד את ספרי כריסטי, כך שלא היתה שמחה ממני לקבל גירסה פוסט מודרניסטית, מתוחכמת ומעודכנת, לספרים שלה. בין הנוסעים תמצאו לורד אנגלי מתנשא, עלמה צרפתייה הרה ומפונקת, בן עשירים יפני שלמד בצרפת, רופא איטלקי ואשתו האנגליה, רווקה אנגליה מזדקנת ועוד טיפוסים צבעוניים. נזכה לקרוא את מה שקורה מנקודת מבטו של כל אחד מהם, מה שהופך את הסיטואציה למאוד משעשעת.
פרט לזה שזורים בספר המון ציטוטים ספרותיים אחרים. טולסטוי, המינגווי, מופסאן, סימנון, דיומא, פושקין, המיתולוגיה הבודהיסטית, ועוד המון. סביר להניח שישראלית טיפוסית כמוני לא הייתה שמה לב לכולם (החמיאה עדי לעצמה בטענה שהיתה שמה לב לבד לחלק מהם), אבל למזלי חשבו גם על זה בהוצאה: כמו בספרים הקודמים, גם כאן מצורף פרק שלם (למעשה שניים), שמבאר את כל הרמיזות, ההקשרים, הציטוטים והלגלוגים של אקונין. תענוג.
ולחלק החשוב של הספר: הסיפור. יש תעלומה, והיא מרתקת. הרבה פעמים חסר לי מה שהיה לי בתור ילדה: הספרים ריתקו אותי. כל כך רציתי לדעת מה קורה בסוף, שלא יכולתי לעזוב את הספר. זה לא קורה הרבה היום. אז קשה לתאר את השמחה כשקלטתי, דחוסה במטוס, שלא מעניין אותי כלום מסביב חוץ מהספר. (וזה עוד בזמן שישב ליד שבדי אחד צעיר ונאה במיוחד, שקלט שאני ישראלית כשראה את הספר בעברית, ובאנגלית מצוחצחת סיפר לי שהוא מת על ישראל בכלל ועל ישראליות בפרט. ובמקום לפתח את נושא השיחה המעניין הזה דבקתי בספר!).
אם עוד לא קראתם אף אחד מהספרים של אקונין, זה הזמן להתחיל. "עזאזל", "גמביט טורקי" ו"לווייתן" הם בין הספרים שעליהם אני יכולה לומר בלב שלם: מומלץ. מאוד מומלץ.
ביקור אמריקאי בשטוקהולם
היה היו שני חברים, סטודנטים זרים באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב, שעשו שניהם דוקטורט במתימטיקה. כשקיבלו את התואר, התפצלו דרכיהם. אחד אמר: מתימטיקה היא המדע המעניין בעולם, אשאר באקדמיה. ואילו השני אמר: עם דוקטורט במתימטיקה אוכל להרוויח ים כסף ולראות את העולם. הלך האחד ונהיה פרופסור למתימטיקה בשבדיה. הלך השני והפך ליועץ בחברה בוול סטריט, עם בונוס שנתי של חצי מיליון דולר, דירה בווילג' וחשבון הוצאות נאה.
כשהיינו בניו יורק התארחנו אצל השני. זה הסיע אותנו בפורשה הפתוחה שלו ברחבי מנהטן, ואני אמרתי לבנזוג: "ואתה בחרת להישאר באקדמיה???"
ביום שבת ינחת השני עם זוגתו בשטוקהולם, ובשמונה בבוקר יתייצבו על סף דלתנו. וכך נקדיש את סופ"שנו להראות להם את העיר. במקום פורשה פתוחה נציע להם את אופנינו, במקום המסעדות המעולות שישבנו בהם בניו יורק ניקח אותם אל המסעדה היחידה בערך שפתוחה כאן ביולי, ונתנצל מראש על המחיר (יקר גם בהשוואה לניו יורק), על האיכות (ירקות טריים? מה זה?) ועל מזג האוויר (אמור לרדת גשם ו-16 מעלות).
החבר של הבנזוג והחברה שלו היו אמורים לנחות בשטוקהולם בשבת בבוקר. אצלנו בבית הם היו אמורים להתייצב בשמונה וחצי בבוקר, שזה לא ממש מסתדר עם תוכנית השינה שלי לימי שבת. ביום חמישי בערב דיבר הבנזוג עם החבר ואיחל לו "טיסה נעימה", ואני הוספתי בלב "ודיליי של שעתיים".
מה כבר ביקשתי, דיליי של שעתיים? הם היו מקבלים עוד קצת זמן קניות בדיוטי ואני הייתי ישנה עוד שעתיים. כל הצדדים היו יוצאים מורווחים.
One should be careful with what she wishes for.
ביום שישי בערב מצאנו הודעה על המזכירה. "הטיסה שלי מתעכבת", הודיע לנו החבר, "אני אנחת אצלכם רק בשש בערב". טוב, אמנם זה קצת יותר משעתים דיליי, הוא יבלה יום בשדה, לא יפה לשמוח בצרתו, אבל גם הבנזוג וגם אני השמענו קולות צהלה חרישיים במחשבה על שנת השבת שניצלה. רק שאז המשיך קולו של החבר עם ההודעה: "לעומת זאת, החברה שלי כן הספיקה להגיע לטיסה. אז היא תופיע אצלכם בשמונה וחצי בבוקר, לבדה".
אופס. זה המקום לציין שמדובר בחברה חדשה, שלא פגשנו מעולם, וגם לא ידענו עליה כלום. אבל מכיוון שמדובר בחבר של הבנזוג, שהוא גבר שווה וראוי – מצחיק, חמוד חיצונית, כישרוני, מעודכן ולקינוח עשיר, ציפינו לבחורה ראויה לא פחות, חכמה, אלגנטית ומצחיקה. לכן קצת הופתענו ביום שבת בבוקר, כשעל סף דלתנו הופיעה עכברית מאותגרת אופנה, זקוקה לתספורת דחוף ושתקנית שאין כמוה (וכשכבר דיברה – קול מאנפף וצורמני. אוף).
מייד הושבנו אותה לראיון הכרות במסווה של ארוחת בוקר. "קחי עוד לחמניה", שידל אותה הבנזוג, והוסיף "מה אמרת שאת עושה?" היא רופאה, מתברר. רופאה! אורו עיני שנינו ובמוחנו חיככנו ידיים. שנים אנחנו משתוקקים לרופאה תחת קורת ביתנו. מזווית העין ראיתי את הבנזוג מתלבט עם עצמו אם מנומס להתקיף אותה בשאלות הכולסטרול שלו. אני הכנתי בינתיים את האגודל שלי בזווית כזו שהיא לא תוכל לפספס את הכוויה מהתנור אתמול, למקרה שיתחשק לה לייעץ לי. בסוף בחרנו בדרך המנומסת. בכל זאת, לא נעים.
אחרי ארוחת הבוקר הצענו לה מנוחה או טיול. היא בחרה בטיול. ניסינו לברר אם יש תחומי עניין מיוחדים שהיא רוצה לראות – ארכיטקטורה, אמנות, קניות – והיא אמרה שאין. החלטנו אם כך רק לטייל במרכז העיר ולתת לה לבחור אם תראה משהו מעניין. כאן פצחנו ביום טיול ארוך, שבמהלכנו הבנזוג ואני סיפקנו אנקדוטות על שבדיה, על שטוקהולם, על המקומות שביקרנו, שלכולן היא הגיבה ב"אהה". הבנזוג שלח אליי מבט מיואש, ושנינו ייחלנו כבר שיגיע הערב והחבר יופיע ויציל את המצב.
ואכן, בערב הופיע החבר של הבנזוג. כתמיד, מלא בדיחות, סיפורים וחידודים, הרים את המוראל בשתי רמות לפחות. קיוויתי שלפחות הוא יגרום לה להפשיר קצת, כי אולי היא היתה פשוט נבוכה עם שנינו, אבל גם אליו היא לא ממש היתה נחמדה. לא רק מהבדיחות שלנו היא לא צוחקת, גם משלו לא. אני ממש לא מבינה את זה.
כיוון שיש לנו אורחים, הם ישנים בחדר העבודה, כלומר בדיוק היכן שהמחשב שלי ניצב. יומיים ללא מחשב, התנצלויות לפני מי שלא הגעתי אל בלוגו. הספקתי רק קצת להתעדכן בענייני חדשות. נתקלתי בהפגנה נגד ישראל באחד הטיולים שלנו. לפגוש אדם נושא דגל חיזבאללה באמצע טיול במרכז העיר זה לא מומלץ. ועל צווארי שרשרת עם אותיות עבריות. הבנזוג נחרד עוד יותר ממני.
את היום בילינו בהאגה-פארקן, הפארק הענק בקצה העיר, עם אורן, נחשון ואיליה. בית קפה על שפת האגם. שלווה. איליה והבנזוג פרשו באיזשהו שלב, זה לאשתו וזה אל חנות הספרים, ונותרתי עם אורן ונחשון על שפת המים. ישבנו קצת על המזח, שלושה ישראלים, נשמנו את האוויר השקט.
היתה לנו סיבה להישאר רחוקים ממרכז העיר. כי באותה שעה בדיוק השתתפו אלפי פלשתינים, לבנונים ושבדים בהפגנה נגד ישראל בכיכר המרכזית של העיר, ואחרי זה גם צעדו במרכז העיר. הם נשאו איתם, בין היתר, דגלי חיזבאללה. ראיתי את זה בטלוויזיה עכשיו. מסתובבים במקומות שאני בד"כ מסתובבת בהם ומנופפים בדגלי חיזבאללה. ברר.
אם זה לא מספיק, אז שנייה אחרי התקשרה סבתא שלי מעפולה, ואמרה משפטים שאני לא מבינה איך אפשר לומר בטון שגרתי: "סבא ואני עמדנו לצאת להליכה, ובדיוק אז היתה סירנה". או: "רק פעמיים סירנה היום". הלו? זה שיגרה זה? אני חושבת שאם סבתא שלי עברה את הנאצים, ויחד עם סבא שלי גם את מלחמת השיחרור וכל מלחמות ישראל שבאו אחריה, בהחלט מגיע להם, בימי הפנסיה, להנות משלווה. הליכה נעימה. זה כל מה שאני רוצה שהם יעשו. כמו הזקנים של שטוקהולם, שנהנים מעוגה בקונדיטוריה או מטיילים בפארק. שסבתא לא תגיד לי משפט כמו "לא נורא, נוותר על ההליכה היום, במילא כולם מפחדים לצאת אז אין אדם ברחוב". הבנזוג שוב בוהה בי בדאגה. לא מסתדר, השלווה השטוקהולמית והתקפי הזעם הלאומניים שלי.
עדי בעולם 