מסעדה אתיופית בשטוקהולם
הערב יצאנו לחגוג את יום הולדתה של דיאנה המקסיקנית. היה קשה למצוא מסעדה שכולנו נסכים עליה: לא הולכים למסעדות איטלקיות, כי שרה תמיד מבשלת יותר טוב מהמסעדות האלה, דיאנה מכסה את התחום הדרום האמריקאי ולכן אם כבר אוכל עם צ'ילי וסלסה אז אצלה, ואילו אני מכסה את המטבח הים-תיכוני-פולני. אין לנו אף בשלנית אסייאנית, אבל אכלנו בוויאטנמית המצויינת ליד הבית שלנו לפני שבוע, ובהודית אנחנו אוכלים אחת לשבוע ארוחת ערב. בקיצור, לכו תמצאו מסעדה. (וגם: אויויוי).
מצאנו, כלומר דיאנה מצאה. מסעדה אתיופית. וכולם התלהבו כי אנחנו לא מכירים את המטבח הזה. אז הגענו למסעדה בשעה היעודה, והתחלנו בשתייה. הגברים ודיאנה לקחו בירה, שרה יין, ואני ביקשתי מים. דממה השתררה בשולחן, ושרה אמרה בקול רם, נחיריה רוטטים בזעם:
"למה את לא שותה אלכוהול? את בהריון???"
כל המסעדה מסתובבת להסתכל עליי. אני מתחילה להכחיש, כששרה מוסיפה:
"היה לנו הסכם! כולנו באותו זמן!"
אני מתחילה להסביר שאני עייפה ופשוט לא בא לי אלכוהול. אין עם מי לדבר, שרה ודיאנה עוברות לאיטלקית/ספרדית, מילים כמו "פוטאנה" עפות באוויר. "אני לא בהריון!!" אני זועקת. "אז קחי שלוק מהיין", אומרת שרה בחשדנות. אני שותה לה חצי כוס בתור נקמה.
ואז עברנו לאוכל. הזמנו צלחות משותפות לכולם, עם מגוון ממנות המסעדה. זה הגיע בתוך סלסלות קש ענקיות, צלחות ענק שטוחות, ועליהן פרוס הלחם האתיופי – אינג'ירה, שזכה מייד להגדרה "לחם בועות". לחם שטוח רך מאוד, חלק, חמצמץ ומלא בבועות. על הלחם עשרה מטבלים שונים, כל מיני סוגי בשר ושעועית, בתוך רטבים אדומים/כתומים.
הנה משהו שלא ידענו על אוכל אתיופי: אוכלים עם הידיים. הגברים ודיאנה מייד דוחפים ידיים לצלחת, שרה ואני, נסיכה איטלקיה ונסיכה פולנייה, בוחנות את הצלחת בחשד. הלחם חביב לנו, ולכן אנחנו מתחילות לקחת מהמטבלים. דקה אחרי אני אדומה כולי, מזילה דמעות וללא תחושה בבלוטות הטעם. שרה מולי מנפנפת על עצמה אוויר. "לא חריף לכם?" אני מחרחרת. דיאנה מסתובבת אליי, כולה תמיהה: "לא". מצאתי את מי לשאול, הבחורה שהכינה את הסלסה הכי חריפה שטעמתי בחיי וטענה שהמתיקה אותה בשבילי. הגברים, שלושתם שבדים אבל שלושתם חיו שנים ארוכות מחוץ לשבדיה (ספרד וארה"ב בעיקר) גם לא נראים מוטרדים.
בלית ברירה אני מוצאת את הדבר היחיד על השולחן שלא חריף לי: זה נקרא סלט חם, וזה פשוט תפוחי אדמה, גזר וכרוב מבושלים. הבנזוג ממלמל משהו על איזו הפתעה, המנה היחידה שאני יכולה לאכול פה נראית כאילו היא בושלה בקראקוב. בשלב הזה החריפות מתפשטת לגרון, אז אני מתרכזת יותר בלנשום.
מתברר שהמסעדה פועלת בשיטה לא אופיינית כאן – אפשר לקבל עוד מהכל. המלצרית שואלת מה נרצה. הבנזוג אומר שמהבקר. המלצרית שואלת אם מהבקר החריף או הלא חריף. "הכל היה חריף", אומר הבנזוג בחשדנות. המלצרית מחייכת בהתנשאות.
אחרי האוכל כולם טופחים על בטנם, אני מקנחת האף ומנגבת הדמעות. אנחנו מחליטים לקנח במסעדה שנמצאת מאה מטר משם, המסעדה האיטלקית החביבה על שרה. אנחנו נכנסים, שרה קוראת "ג'אני" ומוסיפה בליל מילים באיטלקית, והופה, מושיבים אותנו עם אספרסואים וטירמיסו. השיחה מתחלקת באופן הכי סטריאוטיפי: הגברים מדברים על ברלוסקוני, אנחנו מדברות על הנעליים שקניתי בלונדון. כל הצדדים מרוצים.
ביקורת ספר: המפציץ
סיימתי עוד ספר. קוראים לו
The Bomber
וכתבה אותו הסופרת השבדית ליזה מרקלונד. כי הספר הזה הוא חלק מהקטע שלי ללמוד על התרבות השבדית דרך קריאה. כזכור, הספר השבדי הקודם שקראתי, "מוסיקה פופולרית", קצת הכזיב, כי אני קיוויתי לקרוא על החיים בשטוקהולם של עכשיו, ובמקום זה קיבלתי סיפור על כפר בגבול פינלנד בשנות השישים. אבל עכשיו, בספר הזה, הפנים הבנזוג את הלקחים וקנה לי את הספר שהכי יכול להתאים.
כי גיבורת הספר הזה היא אניקה, עיתונאית שגרה בשטוקהולם. היא כתבת וגם ראש הדסק הפלילי של הצהובון שלה, היא בשנות השלושים לחייה, היא אמא צעירה שמנסה לתמרן בין קריירה לילדים, והיא גם בעמדת ניהול, אליה מונתה לאחרונה, למרות התנגדות כתבים ותיקים ממנה. גם מרכז שטוקהולם (הספר מתאר את הרחובות שאניקה מסתובבת בהם, ואיזה קטע זה לקרוא על מקומות שאני מכירה), וגם הרבה עבודת עיתון. הבנזוג מצא את הספר המושלם בשבילי.
אבל כל זה היה רק הרקע. הסיפור האמיתי הוא סיפור מתח. באישון לילה, שבוע לפני כריסמס, מתפוצץ מטען ענק באיצטדיון האולימפי של שטוקהולם (שאמורה לארח את המשחקים האולימפים בקיץ שיבוא אחרי). ולא רק מתפוצץ, אלא בדרך גם נרצחת דמות חשובה. אניקה מוקפצת ממיטתה לסקר את האירוע, שישנה את כל השבוע שלפני כריסמס, וגם את כל חייה. עד כאן העלילה, כדי לא לספיילר.
אבל מה שעשה לי טוב בספר זה הדברים המוכרים. כל כך הרבה דברים שאני מבינה. למשל, ההתנגשות בין קריירה לחיים הפרטיים. זה שבוע לפני כריסמס, אניקה יודעת שהיא חייבת לקנות מתנות, אבל פשוט אין לה זמן. היא יוצאת מהעבודה כל כך מאוחר שהיא לא מספיקה להגיע לקניות (בין דר דאן דט). או חוסר הפירגון של הקולגות: היא אישה, היא צעירה, והיא בעמדה בכירה. זה אומר שהרבה אנשים סביבה שמקנאים בהצלחה שלה, מנסים לתקוע מקל בגלגלים ומקשים עליה את העבודה.
או דרך החשיבה העיתונאית: בישיבת דסק מבשר עורך הצילומים שיש להם תמונה של בעלה של הקורבן, בתיאור שכבר שמעתי כמותו:
"The man is standing by the window, tears glistering in his eyelashes. It's a beauty".
בספר זוכה עורך הצילומים לגינוי על ההתלהבות שלו מהתמונה העצובה, אבל הרי בדיוק ככה מדברים בישיבות כאלה.
או המקומות המוכרים. אין כמו לקרוא על משהו ולדעת איך נראה המקום שזה קורה בו. בספר למשל מתרחש רצח במשרד הראשי למיון הדואר במרכז שטוקהולם. בדיוק במקום הזה חוויתי את אחד האירועים הכי מצחיקים בחיי. זה היה כשחגית מקליפורניה היתה אצלי, וכרטיס הטיסה שלה, שהיה אמור להגיע אלינו בדואר לדירה שלי הלך לאיבוד. בסוף איתרנו אותו במשרד הדואר הראשי. הלכנו לשם, לקח לנו שעה להבין איך נכנסים לבניין, וכשכבר מצאנו איך להיכנס החלטנו להשתמש במעלית, שהורידה אותנו ישירות אל הרחוב שבאנו ממנו, בלי שהספקנו להבין מה קרה. התקף הצחוק שתפס אותנו לקח שעה. ואחרי זה עוד צחקנו בבית כשנזכרנו.
אז הספר הזה היה מהנה. מהרבה סיבות. הסיפור מעניין, הכתיבה טובה (וקלה, גם באנגלית. ספר טיסה קלאסי), ומעניין לי אישית כי מדבר על דברים מוכרים.
ביקורת ספר: העולם, קצת אחר כך
"העולם, קצת אחר כך" הגעתי מלאת ציפיות. אולי זו היתה הבעיה.
את ספרו הראשון של אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו", קראתי בלב פועם בחוזקה ובדמעות בעיניים. גוטפרוינד כתב על ילדותו, ואני קראתי בה את ילדותי. הוא כל כך נגע לליבי, שהוא זכה במעמד שסופרים מועטים זוכים לו אצלי – הבטחתי לעצמי לרכוש אוטומטית את הספר הבא שלו שייצא. על "שואה שלנו" אתם יכולים לקרוא בקישור כאן משמאל. את הספר עצמו גם כדאי לכם לקרוא. גוטפרוינד מגלה שם כישרון עצום לספר סיפור על עצמו ועל כולנו.
אבל היום אנחנו כאן בשביל לדבר על הספר השלישי של גוטפרוינד, "העולם, קצת אחר כך". אני לא יודעת מה היתה הבעיה. אולי זה הציפיות שהיו לי מגוטפרוינד, אולי זה הכיתוב על גב הספר ("מאותם ספרים שלאחריהם נתקשה לדמיין את הספרות העברית בלעדיהם". לא פחות. פחח). אולי זו התחושה שהתשבוחות על "שואה שלנו" גרמו לגוטפרוינד לאבד פרופורציות ולנסות לכתוב על נושא גדול מכפי מידותיו.
כי "העולם, קצת אחר כך" עוסק במיתוס הציוני, לפני ואחרי הקמת המדינה. "ספר הצללים של הלכסיקון הציוני הרשמי" כתוב בכריכה האחורית, ומבטיח כי מדובר באנשים שלא התפרסמו אבל בהחלט היו שם כשההיסטוריה נעשתה. כבר פיתחתי תקוות שמדובר במעין "פורסט גאמפ" של הספרות העברית, אבל לא כך הדבר.
כי קודם כל, חסרה פה דמות אחת ראשית להזדהות איתה. יש כאן המון דמויות, כולן מביאות באיזשהו שלב את הסיפור מנקודת מבטן, ואף אחת אינה מובנת לי. מה כבר ביקשתי, להבין את מניעי הדמות? נאדה. עשרות דמויות, ואף אחת מהן לא עוררה בי סימפטיה. כמה מהן עוררו בי דחייה. חלק פשוט לא הצלחתי להבין למה הן פועלות כמו שהן פועלות.
שנית, חסר פה סיפור. דווקא יש פה פוטנציאל. אחוזה מסתורית, מעשים תמוהים, צבא שמוקם למטרה לא ברורה, והרבה אנקדוטות לא רעות. רק שההבטחה לא מתקיימת. הסיפור שציפיתי לו פשוט לא הגיע, רק רמזים, ולקראת סוף הספר התחלתי לתהות, הייתכן שזה כל מה שאקבל? רמזים? הסיפור לא יגיע לעולם?
עם זאת, סימנתי לי בספר כמה נקודות. ראשית, כמה הבנות על מהות הישראליות שמצאו חן בעיני. למשל, העיתונאי לאון אברומביץ', כולו תרבות אירופית, שוהה בא"י כמה חודשים ומופתע לגלות את עצמו כמעט נוקט באלימות:
"בימיו הראשונים כאן לא היה מעלה על דעתו לנהוג כך, אך עסיס הפרא של ארץ זו כבר חדר לנימוסיו, ואין פלא, בעת ריתחה גם אגרוף ישמש את האדם… ומצא עצמו מאשים גם את החום כאן, בארץ ישראל, המעביר אדם על דעתו גם אם ישב בצל גפנו".
האומנם זה כך? זו הארץ, עסיס הפרא שלה והחום שלה, שגורם לנו להיות כל כך חסרי סבלנות, כל כך לא מנומסים?
או הנבואה הזו, שנכתבת כמובן הרבה אחרי שדברים קרו, אבל עדיין מצאה חן בעיני נכונותה, על הרצון להיות פועלים ולבנות בעצמנו:
"מה היהודי? הרי היהודי אינו יודע לעבוד. כל עניין המעדרים אצלכם הרפתקה לעשור, לא יותר. יום יבוא ותשמטו את המעדרים, תביאו לעצמכם פועלים".
או ההבנה הזו על קורות המדינה:
"ניצחנו במלחמת ששת הימים, וגילינו שלא תחזור אושוויץ. במלחמת יום הכיפורים גילינו שלא תחזור ממלכת דוד. אולי עכשיו תתחיל למדינת ישראל היסטוריה רגילה".
כך שלמרות הכל יש בספר גם הבנות יפות, מעוררות מחשבה. לא שאני אסלח לגוטפרוינד על המשפט הבא:
"גילה הנקוב היה 31. נעוריה חלפו".
ססאמק.
ביקור בארץ
פחות מ-24 שעות אני בארץ, וכבר הייתי אצל שתי הסבתות (כולל עפולה!) ועוד לא הייתי בכלל בתל אביב.
ההורים שלי חיכו לנו בשדה"ת. לרגליה של אמא שלי היו קרוקס כתומות. מא-גניב!! גם נוח, גם נראה חמודי. אני הולכת לקנות גם. ירוק.
ההורים שלי אירגנו ארוחת בוקר ישראלית: בשולחן בחצר, מבחר גבינות לבנות רכות, סלט קצוץ דק ומתובל היטב, מיץ תפוזים סחוט טרי. תענוג.
מזג אוויר מופלא שכזה. החלטנו הבוקר לטייל בטבע. ומה זה טבע ליד הבית? גבעת האירוסים. או מה שנשאר ממנה. פעם היה שם טבע, היום יש שם המון שכונות חדשות שלא שמעתי עליהן. יוצא שהגבעה עכשיו היא חתיכת סלע, מלא בזבל – רבאק, מה הבעיה שלכם, הילדים גמרו את הבמבה? קחו את השקית איתכם, למה לזרוק על האדמה? – וסביבה נשקפים מלא בתים חדשים. די התבאסתי. והבנזוג לא ממש התרשם מהטבע.
מגבעת האירוסים נסענו לסבתא. ומשם לסבתא השנייה, בעפולה. מראש הודעתי לה שבשום פנים ואופן לא תכין אוכל, אנחנו לא רעבים, וממש לא רוצים לאכול. היא הבטיחה לא לעשות כלום.
על השולחן חיכו לנו כבד קצוץ, חצילים, סלט מיונז, קציצות הודו, מלפפונים חמוצים ביתיים (יאמי!!), וסלט פירות. במושגים של הסבתא מדובר בפיצוחים. התגלגלנו החוצה. ישירות לפקק של ואדי ערה.
בבית חיכה לנו אחינו הקטן, עם שקית ג'חנונים טריים. "אנחנו לא יכולים לאכול כלום, אנחנו מלאים", נהם הבנזוג, בעודו מארגן לעצמו צלחת עם רסק עגבניות. בשקית הג'חנונים היה גם סחוג. חלוקת החריף: אמא – כלום. עדי – על קצה המזלג, מהול בעגבניות. אבא ואחינו הקטן – שתי טיפות, מהול בעגבניות. הבנזוג – מלוא החופן, חצי חצי עם עגבניות.
כאלה אנחנו, פולנים חיוורים. ישבנו ובהינו בשבדי שהציל את כבודנו ואכל את החריף. "יש בזה כוסברה", הוא איבחן, ושאר המשפחה הודתה שבגלל שזה חריף אנחנו לא מצליחים בכלל להרגיש בטעם כלשהו. אנחנו רק יודעים שזה ירוק.
תל אביב בתמצות
היה ביקור כל כך עמוס, שקשה לי אפילו לשבת ולסכם אותו. אפשר בהחלט לומר שזו היתה החופשה הכי מתישה שלי, עברתי מא.בוקר לא.צהריים לקפה לא.ערב, ובגלל שזה היה זמן כל כך קצר, לא הספקתי לפגוש את כולם, כולל חברים באמת יקרים. כמו שאמר לי אחד מהם בחמיצות: "אני מקווה שבביקור הבא שלך לי יהיה זמן לפגוש אותך". אוף. אפילו מפגש בני דודים לא עשיתי, וזה אחד האירועים החשובים של כל ביקור.
אבל מה כן היה שם? הקוסמיטקאיות (כן, ברבים, עד כדי כך הייתי חייבת מהפך). אחרי שיצאתי מהשנייה, אחרי טיפול עשרת אלפים מקיף, הרגשתי סוף סוף מטופחת, פעם ראשונה אחרי המון זמן. כולל פדיקור, שהרי לחתונה הייתי אמורה ללבוש סנדלים. הבנזוג נאלץ לומר לי שלוש פעמים בשעה שכן, בהחלט, כף הרגל שלי מעולם לא נראתה טוב יותר, כאילו שהוא אי פעם הבחין בזוטות כמו הבדלים בכפות הרגליים.
ואחרי הקוסמיטקאית צעדתי למלון (על חוף מציצים, וקיבלנו סוויטת ענק, עד עכשיו אני בהלם), ובדרך הייתי רעבה, אז פשוט נכנסתי לסופר, וקניתי לי שני בורקסים קטנים, אחד גבינה ואחד פיצה, שניהם עוד חמים. מי שלא שגר במדינת ההרינג וכדורי הבשר כמה שנים פשוט אינו מעריך את השפע הקולינרי של ישראל. לפחות אני לא הערכתי, עת התגוררתי בנוחות התל אביבית. אתם לא מאמינים כמה ישראל מעולה באוכל: המסעדות הטובות המגוונות, בכל מחיר, אוכל הרחוב המהיר, המגוון בסופר. איך לא הערכתי את זה כשהיה לי.
או היה למשל ביקור אצל יניב ואשתו הטרייה ליטל. כיבוד ישראלי טיפוסי: אבטיח מצוין, בורקס חם, במבה. התאפקתי לא להתפרץ ביותר מדיי רגשות. ועוד ראינו את הסרט של החתונה (הגירסה המקוצרת, כיוון שיניב ריחם על הבנזוג), וראיתי מה הפסדתי. אוף.
והיתה גם א.בוקר עם אפרת, בקפה של "קום איל פו" בנמל. התענוג של אוכל בריא וטעים, צירוף שלא קיים פה. שתיתי מיץ תפוח, עשב חיטה ושומר. היה לי טעים. אכלתי פאנקייק מחיטה מלאה, וסלט ישראלי מתובל הכי טוב שאכלתי אי פעם במסעדה ולא בבית. ואפרת עוד שלפה באמצע את ספר הבישול של אורנה ואלה, והודיעה שקנתה לי כי כשראתה בחנות ישר חשבה עליי. הווו!! (ועוד יש על הכריכה את התמונה של המלצר הכי שווה שאי פעם היה להם).
ובאותו יום ממש א.צהריים עם איריס, גילה וחגיגית, ב"טאטי" בגבעתיים. בסה"כ עוד בית קפה, וכבר הצעת העסקית שלו מתעלה על כל לאנץ' שמצאתי בשבדיה. אכלתי כבדים מוקפצים בשמן זית וירקות, עם פירה מצוין וסלט, היה טעים וזול יותר מכל לאנץ' בסדר הגודל הזה בשבדיה. אוף. וכמובן, שיחת הבנות המשובחת, בדיוק מהסוג שחסר לי בשבדיה.
ובאותו יום א.ערב עם חגית שכבר-לא-בקליפורניה ובעלה. הם לקחו אותנו ל"אורקה", שאמורה להיות אחת ההכי טובות בתל אביב או משהו כזה. ובכן, לא שזו מסעדה רעה, כי באמת, הייתי נותנת הון בשביל כזו מסעדה במחירים האלה (יקר בשביל תל אביב, ממוצע מינוס לשטוקהולם) בשבדיה. אבל בתל אביב יש הרי כל כך הרבה מסעדות טובות, שאני לא מבינה למה דווקא זו נחשבת להו הא. היו שני דברים ראויים לציון, שניהם הוזמנו בעקבות המלצות: מנה ראשונה רביולי חלמונים, שזה רביולי אחד גדול ממולא בבשר סרטנים עם חלמון צהוב כמעט לא מבושל ופרמזן, ובאמת שזה היה משו משו. בעלה של חגית עוד העיז וטעם המלצה אחרת: אויסטר שוט, שזה כוס וודקה ובתוכה אויסטר וקצת חומץ בלסמי (או משהו אחר סגול), ןבעוד הבנזוג עשה פרצוף של מתעלף וחגית בלעה רוק בבחילה, בעלה דווקא נהנה מזה וגם אני חשבתי שחביב (למרות שבהחלט בעייתי הריח הזה של הדגים שמרחף מעל הוודקה). אבל משאר המנות לא ממש התרשמנו, לא שהיה רע, אבל גם לא היה מדהים. לפחות החברה היתה משובחת. הו, חגית.
למחרת לאנץ' באורנה ואלה. קובה דלעת, עוד מנה שאין סיכוי להשיג בשבדיה. ובאורנה ואלה גם נתקלתי בכל כך הרבה אנשים שהיכרתי פעם, כשהייתי תל אביבית מרוצה מעצמה.
והיו קניות. חלק עם אמא (שזה מהסוג המשתלם 
), חלק לבד. עכשיו, יש שתי אופציות להגדיר מה שקרה: או שהטעם הישראלי נהיה ממש ממש מזעזע, או שהטעם שלי הפך לשבדי שמרני ואני לא מעריכה יותר את האופנה הישראלית. כך או כך, כל הקסטרו למיניו די זיעזעו אותי, כך שלא טרחתי לבזבז עליהם זמן. לעומת זאת ביזבזתי המון זמן וכסף בנעמה בצלאל ודומותיה. כמו שניתח הבנזוג: "זה לא שהפסקת לאהוב אופנה ישראלית, פשוט פיתחת טעם יקר יותר". כנראה שהוא צודק.
גם בנעליים לא ממש מצאתי כלום, עד שהלכתי לחנות שתמיד אני מוצאת בה משהו – "שופרא" בדיזינגוף. זוג סנדלים עדיני עקב בהחלט ניחמו אותי על שאר מצאי הנעליים הבעייתי. וכמובן קרוקס, ירוקות, שנקנו בעקבות הכתומות של אמא שלי. בונ'ה, זה נוח הנעליים האלה!
ולקניות החשובות: ספרים. ובכן, הצטמצמתי הפעם, כי האמת שערימת הלקרוא שכבר יש לי בשבדיה היא די מכובדת. ובכל זאת: החדש של מאיר שלו, כמובן. החדש של איאן מקיואן (כן כן, יכולתי להשיג את המקור באנגלית כאן, אבל אני מעדיפה לקרוא אותו בעברית. סו מי). "אשתו של הנוסע בזמן", שאין לי מושג אם הוא טוב או לא, ובכלל קניתי אותו כי אמא שלי רוצה לקרוא משהו ומעדיפה שאני אקרא קודם ואומר לה אם שווה. ולקינוח "הרומן הרומנטי שלי", של נילי לנדסמן, שלא הייתי מעלה על דעתי לקנות אילולא דויד הצהיר שמדובר בקריאה קלילה וחביבה כמו עירית לינור, ואני חובבת כזו.
בערב היום האחרון היתה גם החתונה, שלכבודה בכלל באתי לארץ. אבל לזו אני אקדיש פוסט נפרד, בדיוק כמו שהבטחתי לכלה המהממת.
פוסט לעדי
אז כזכור, את הנסיעה הצפופה שלי לישראל עשיתי בכלל בשביל החתונה של עדי.
כמה הסברים על עדי: היא למדה שכבה מעליי בתיכון של המושבה שגדלנו בה, ולמרות מכרים משותפים לא יצא לנו בכלל לדבר אז (היא היתה מהכי מקובלות, אני הייתי מהשרוטים). אחרי הצבא עברנו שתינו לתל אביב, והתגלגלנו לאותו מקום עבודה. יש לה שם משפחה מאוד דומה לשלי, באיזשהו שלב עשינו את אותו תפקיד והתמחינו באותו תחום, וגרנו שני רחובות אחת מהשנייה במתחם שיינקין.
אני חושבת שזו היתה אחת התקופות הכי מאושרות שלי: אהבתי את השכונה, את העבודה ואת החברים. עדי היתה אחת החברות הכי קרובות – מעבר לזה שנפגשנו בעבודה, גם יצאנו בערב אחרי העבודה הרבה פעמים (עם צלע שלישית, שלא אזכיר את שמו, אבל הוא יודע). באותה תקופה גרתי עם חבר בשם עדי (כן, עדי הבן ועדי הבת. אין מצב שתצליחו למצוא בדיחה שעוד לא אמרו לי), והיתה תקופה קצרצרה שעדי יצאה גם היא עם בחור בשם עדי, והשתעשענו ברעיון של לעשות דאבל דייט עדי ועדי עם עדי ועדי. פינטזנו על מקרה שניהרג כולנו בתאונת דרכים, ואיזה כותרת מופלאה זו תהיה "עדי, עדי, עדי ועדי נהרגו בתאונה אחת". כן, היה לנו הומור שכזה.
היו המון אירועים כיפיים. ביום שאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה עדי עשתה מסיבה, עמדה בדלת עם עיפרון איפור שחור, וכל מי שנכנס קיבל ממנה פלולה "בדיוק כמו של אהוד". והיה את טיול הבנות לסיני, והיו המון ארוחות באורנה ואלה, וארוחות שעדי עשתה, וארוחות שהמשפחה של עדי עשתה (מדובר במשפחה הכי מאוחדת שפגשתי בחיים), ואת החתונה של אחות של עדי (משם יש לי את אחת התמונות הכי טובות שלי). והיו גם אירועים עצובים: סבתא של עדי נפטרה, ואחרי זה סבא שלי (וכשהיא באה לשבעה בני הדודים שלי נדלקו עליה), ואחרי זה ישנתי אצלה המון בדירה שהיתה של סבתא שלה.
כמה שנים אחרי התקופה הזו פגשתי בבנזוג ושנה אחרי עברתי לשבדיה. עדי נסעה לפאריז, ללמוד צרפתית, וקפצה לשטוקהולם, לבקר. קצת אחרי זה הגעתי לישראל. במקום העבודה הישן שלנו פגשתי בחור חדש בשם איתי, הרווק הסטרייט הראשון בעבודה שגם נראה טוב וגם לא עשה רושם של שרוט. עדי בינתיים עברה למקום העבודה המתחרה. הם כבר הכירו לפני. הוא סיפר לי שהוא חושב שהיא מקסימה (ונחשד בפטיש, אחרי שתיאר לי איזה נעליים שלה הוא אוהב), היא הודתה שהיא חושבת שהוא חמוד. הדרך היתה קצרה.
החתונה היתה ביום שלישי שעבר. בשלושת הימים שלפני עשיתי מהפך שכלל שתי קוסמטיקאיות וספר, ובסופו הזכרתי קצת את הנערה התל אביבית המטופחת שהייתי פעם. בערב החתונה היינו אמורים לנסוע עם אסף, שגם הוא עבד איתי ועם עדי, וגם הוא עבר למתחרה. רק שלא לקחתי בחשבון את הצרפתים. שנים הם מתמנייקים לישראל, ודווקא בערב של החתונה של עדי הם מפרגנים לנו ערב זיקוקים.
הבנזוג ואני גרנו במלון על החוף. אסף גר לא רחוק משם. ביום רגיל היה לוקח לו חמש דקות לאסוף אותנו מהמלון. רק שקצת מאוחר מדיי הבנו שאין סיכוי שהוא בכלל יגיע למלון עם איך שהמכוניות עמדו. שינינו תוכנית: הבנזוג ואני ניקח מונית אל פארק הירקון, אסף יפגוש אותנו שם. לקח לנו עשרים דקות למצוא מונית שתסכים לקחת אותנו, וזה אחרי שדידיתי בחצי מהעיר עם עקבי נעליי המיליון דולר שלי, אלה שנראות מעולה אבל אני לא יכולה ללכת בהן יותר משמונה פסיעות. לאסף לקח חצי שעה לפארק הירקון, במרחק יריקה מביתו. כשהוא אסף אותנו הוא סינן משהו על "עוד סיבה לשנוא את הצרפתים".
יצאנו בדהירה לכיוון החתונה, אני מייבבת שאני לא מאמינה שדווקא את החופה של עדי אני אפסיד. הגענו לשם קצת לפני תשע, ודהרנו פנימה.
קבלת הפנים עוד היתה בעיצומה (אחח, ההקלה לגלות שהם דחו את החופה ולא הפסדתי כלום!). באמצע האורחים פגשתי את עדי – שמלה לבנה עד קצת מתחת לברכיים, כמעט סטרפלס למעט רצועה דקה שעלתה למעלה אל הצוואר בלולאה, שיער אסוף אחורה במן "רישול אלגנטי", וחיוך של מיליון דולר. הסיבה לחיוך הסתובב בקבלת הפנים לבוש בסגנון סבנטיז, כולל מכנסיים לבנים ועניבה עם הדפס, והתנהג, נו, כמו חתן ביום חופתו.
בקהל פגשתי אנשים שלא ראיתי שנים – חברים מהתקופה התל אביבית, קולגות לשעבר שעברו למתחרה, ועוד אנשים שמלכתחילה היו אצל המתחרה. הרגשתי קצת כמו לישון עם האויב, אפילו שאני לא עובדת שם יותר. ואז נקראנו לחופה.
היה מצחיק לגלות שעדי שומרת נאמנות לימי התיכון. שיר העלייה לחופה היה השיר מ"ריקוד מושחת"!!. סדר הכניסה לחופה היה שובר מוסכמות: קודם כל נכנסו לחופה ההורים של שני הצדדים. אחרי זה הגיעו החתן והכלה ביחד. הקהל צווח בקול, עדי חייכה כל כך מקסים שאפילו אני, מפלצת ציניות שכמוני, כבר הרגשתי דמעות בעיניים. הם החזיקו ידיים, הם צחקו אחד אל השנייה, הם צחקו אל הקהל. זה היה כל כך מקסים ומאושר, שאפילו הבנזוג מחא כפיים באקסטזה (נקודת שיא רגשית שטרם נראתה אצל הקרחון השבדי). איתם נכנסו לחופה גם שורת אחים ואחיות.
הרב שלהם התגלה כסטנד אפיסט בגירסה הדתית. הבנזוג הופתע לראות שהקהל צוחק מדי פעם, ושאל אותי מה מצחיק, הוא זוכר שדווקא בקטע הזה רוב הקהל משדר לרב גלי מוח של "תקצר". הכי גדול היה שהרב החל לפתע לדבר על איתי, והודיע שהוא בדק את הרקע של החתן, ומדובר באיש ישר, שלא יגנוב לעולם. "נכון שככה?" הוא שאל את איתי, ואיתי המופתע ענה שכן. "אז שים לב", שינה הרב את הטון וצווח: "הכלה עוד לא שלך, תוריד ממנה את הידיים!!" מתברר שאיתי לא הצליח להתאפק והגניב יד אל עדי, מה שהעלה את חמתו של הרב. איתי הסמוק מיהר להחזיר את היד.
החופה עברה בהצלחה. איתי שבר את הכוס, וכל הקהל נאנח באושר. (זה הזמן להסבר קצר: עדי, לא נכנסנו לחופה בזרם המנשקים. מניסיון זכרתי שזה רק יותר מדיי אנשים ואת לא תזכרי אחרי זה מה מי מו. החלטנו לברך אותכם אחרי זה). עברנו לאוכל. כלומר, הבנזוג ואני עברנו לאוכל. עדי ואיתי לא התכוונו לנוח לרגע בחתונה שלהם. הם רקדו מהרגע שהחופה הסתיימה. ומדובר בשני אנשים ששניהם (!) יודעים לרקוד.
באיזשהו שלב התבקש הקהל להגיע אל רחבת הריקודים. אחותה של עדי לחשה לי עוד לפני שתהיה הפתעה. ואכן – שורה של רמקולים עמדה ברחבת הריקודים, והקירות קושטו בפוסטרים של "להקת האחים והאחיות". בתמונה נראו האחים והאחיות של עדי ואיתי, שבינתיים הסתדרו מאחורי הרמקולים. "עדי", הכריז אחד מהם, "פעם אמרת שמי שישיר לך את השיר הזה את תתחתני איתו. אז אנחנו נשיר לך, ואת תתחתני איתו". המוסיקה התחילה – והאחים והאחיות פצחו בשירת "אם הייתי שר לך", זה שפזמונו הוא "אם הייתי שר לך את השיר מהתחלה, לא הייתי משנה בך אף מילה". עדי מחתה קצת דמעות, איתי גם (או שלא? אל תהרוג אותי פה שאני הורסת את תדמיתך הגברית הקשוחה. עלק), הקהל גם (טוב, אני).
על רחבת הריקודים קלטתי משהו שעוד לא ראיתי לפני – על הרגל של עדי, ממש מתחת לקו השמלה, היה קעקוע. מתברר שהיא ואיתי עשו קעקועים ביחד קצת לפני החתונה. קעקועים אצטקיים שלכל אחד יש משמעות (גם קיבלנו הסברים, אבל רבאק, שתיתי די הרבה). הם רקדו, רקדו ורקדו. היה כל כך יפה.
אני אוהבת לראות זוגות שרואים שהם עושים אחד את השני מאושרים. אצל עדי ואיתי רואים את האהבה ואת האושר. ואני מאחלת לכם הרבה שנים כאלה
שפות
הטלפון במשרד מצלצל. אני עונה. על הצד השני של הקו אישה.
מחשבה ראשונה – הזיהוי: היא מדברת גרמנית.
מחשבה שנייה, אחרי הירהור קל – הקליטה: רגע, הבנתי כל מילה שהיא אמרה.
מחשבה שלישית – הבילבול: אבל אני לא יודעת גרמנית.
מחשבה רביעית – החילחול להכרה: היא מדברת דנית.
דנית אני יכולה לקרוא כמעט בלי בעיה, אבל בקושי מבינה כשמדברים אליי. זה כמו לדבר שבדית במבטא גרמני חזק. נורבגית, אגב, זה בדיוק ההפך: אני לא יכולה להבין את הטקסטים הכתובים שלהם (תמיד זה מרגיש כאילו הם דוחפים g לכל מילה) אבל לעומת זאת מבינה כל מילה שהם אומרים. היה נוח מאוד בטיול לפיורדים.
הבנזוג, כידוע, אינו דובר עברית. הוא ניסה פעם ללמוד בעזרת ספר, נחל כישלון חרוץ, ומאז מסרב לנסות שוב. פורד גילה השבוע חוש הומור מרושע, כשהתקשר להודיע לי שפותחים קורס עברית חדש, והציע שאני אקנה לבנזוג מקום בקורס כמתנה ליומולדת.
~אם אני אקנה לבנזוג קורס עברית כמתנה ליומולדת אני אמצא עצמי בסשן שתיקה של שבוע. במקום זה אני אוביל אותו מחר אל הספא הקרוב לביתנו, שם הוא יזכה למסאג' קלאסי (פה לא אומרים מסאג' שבדי), ואמור לצאת ממנו רגוע ומחויך~
על כל פנים, על אף שאינו דובר עברית, כמעט חמש שנים איתי עשו את שלהן, והבנזוג מוצא את עצמו מדבר עברית באנגלית. מילא זה שהוא התחיל לדרג דברים בסולם שנע מ
not something
ל
something something
אז אתמול הוא ניסה לתאר לי בחורה שממש עיצבנה אותו והיתה ממש טיפשה, והוא פירט:
She's such a shoe
עדי בעולם 