אני לא אתבאס
אפילו שהשלג יורד כבר שבועות
למרות שרשמית האביב התחיל שלשום
שלשום מיי אס
כבר שבועות לא עולה פה מעל האפס
מינוס עשר זה אביבי?
לא במילון שלי
אני לא אתבאס
אפילו שבעבודה יש איזה התקף קארמה רעה
כולם רבים עם כולם
וכשאני אומרת כולם זה גם אני
פתחתי היום חלון במשרד
לאוורר קצת את הקארמה
מייד עפו פנימה פתיתי שלג אביבי
בררר
אני לא אתבאס
אפילו שלכבוד השיפוצים בבניין בנו פיגומים
שצמודים לקיר שלנו
ועכשיו יש לי פה עניין עם פועלי בניין
שהולכים להם צמוד לחלונות שלי
ובוחנים לי את הספה והשטיח
זה עדיף מפורצים
אלה בטח יגיעו בלילה
בלילה בשבוע הבא כשהבנזוג ייסע לקנדה
וישאיר אותי שבוע לישון לבד
לישון עלק
שום בגדים מגאפ לא יפצו על זה
הוא יצטרך ללכת לבננה רפאבליק
הודעה לחגית מזאגרב: אני כל כך מנצחת בתחרות "היום הקשה", שאל תחשבי אפילו להתחרות בי (למרות שאני מודה שהמייל שלך הציב תחרות לא רעה, היה יפה הטוויסט עם הלאבד את המפתחות של הבית אחרי שנגמר הדלק במכונית).
הודעה לאורן משטוקהולם: כשאומרים "ברגע שיהיה אפס מעלות אני עובר למעיל של האביב", זה אומר שבאמת השתנו לך הפרופורציות, ושלא תשרוד שבוע בארץ. מזל שהחתונה במרץ ולא ביולי.
"
רגע רגע, למה את מצלמת את התמונה הזו? את רוצה לשים אותה בבלוג, אהה, אני מבין. בטח חשבת לשים כותרת משעשעת על חשבוני, לא? אל תפתחי עליי עינים גדולות כאלה, אני מכיר אותך בייבי. בטח התכוונת לשים כותרת 'למה את אומרת שאני חננה' או משהו כזה. או, יפה לך שאת מסמיקה ככה. מה קרה, ניחשתי בול מילה במילה? שלא תתפלאי, אני קורא אותך כמו ספר מתמיטיקה פתוח.
אז אולי זו ההזדמנות שלי להבהיר לקוראי הבלוג שלך שאני לא כזה חננה כמו שאת מציירת אותי. מה זאת אומרת איך אני יודע? רק החיוכים המרושעים שלך כשאת כותבת את הפוסטים עליי מסגירים אותך. איזה שקופה את, כמו אלגברה למהנדסים. איזה עוול זה לתאר אותי חנן ופרופסור מפוזר, כשאני בכלל צעיר נמרץ ומלא תחומי עניין. עכשיו את צוחקת, יופי, אני שמח שאני מצחיק אותך עם עובדות. תיזהרי בייבי, בקצב הזה עוד תיחנקי מהצחוק הזה. טוב, נראה לי שהקוראים שלך הבינו עם מי יש להם עסק, ושלכל דיווח יש גם עוד גירסה.
ועכשיו תסלחי לי, יש לי משחק פלייסטיישן לפצח.
"
(מונולוג שנישא באוזניי אמש. תירגום חופשי מאוד)
פן משנות ה-80
יש לי ספר אחד בתל אביב, שמצאתי בעזרת קרן, אשתו של אחי, ומאז אני שומרת לו נאמנות אין קץ, ופעמיים בשנה, בביקור החצי שנתי בארץ, קוצצת אצלו את מחלפותיי. הייתי שמחה לאופציה להסתפר גם פה, אבל כמה ניסיונות נפל במספרות כאן הוכיחו לי שלא כדאי. זה בגלל ש:
1. האופנה פה מאחרת. בעשור או שניים. פה צריך להקפיד כדי שלא לצאת מהמספרה במראה אירוויזיון מהסבנטיז.
2. תספורת לא כוללת פן. כלומר הספר יגמור לגזור לך את השיער, ואז יעזוב אותך, שיער לח ונראה בכלל לא מסודר, לצאת אל הרוח הקפואה בחוץ.
3. וזה למרות שהתספורת הזו עולה הון, והייתם מצפים שזה יכלול לא רק פן, גם איזה פרמננט או משהו.
רק פעם אחת מצאתי פה ספר ראוי. הוא לא היה שבדי, אלא ספר אמריקאי, שהגיע לפה מניו יורק בשביל החבר שלו. "הגברים השבדים הכי חמודים", הוא עיפעף לי מעל הפן, ואני הודיתי לגברים השבדים החמודים שבזכותם יש לי ספר ניו יורקי אמיתי.
רק שלכי תסמכי על גברים. הספר האמריקאי שלי נפרד מהחבר השבדי שלו, ולא חיכה שנייה לפני שחזר לארה"ב. לא שאני מאשימה אותו שבחר את ניו יורק על פני שטוקהולם, אבל עדיין, הייתי שמחה לקצת נאמנות ללקוחות.
אז הידרתי את רגליי ממספרות שבדיות, ושמרתי נאמנות לזו התל אביבית. רק שהיום יש לי חתונה, כלומר לא לי, זה פורד שמתחתן היום. ולחתונות, כמובן, עושים פן. לא תגידו שקשה לעשות לי פן, באמת שלא. גם ככה השיער שלי יושב חלק. כל מה שביקשתי זה קצת סידור נוצץ, שהשיער ייפול קצת יותר זוהר, זה הכל.
אז לקח סיבוב שלם בין מספרות העיר למצוא כזו שפתוחה בשבת ונמצאת במרחק הליכה מהבית שלי. מסתבר שהבית שלי יושב בלב איזור המספרות של העיר, רק ברחוב שלי ספרתי שלוש, וזה לא רחוב גדול, אבל רק אחת פתוחה היום. הספרית הנהנה ואמרה "חתונה? אין בעיה". סבבה.
סיכמנו על פן פשוט, חלק, בלי קשקושים מיותרים. כבר בתחילת הפן חשדתי שמשהו לא בסדר, שהיא עושה מן סלסולים לא ברורים עם המברשת. רק שהיא סובבה את הכיסא כך שלא ראיתי את המראה, אז לא יכולתי לדעת. ככל שהיא התקדמה בעבודה חשתי שהשיער קצת, איך לומר, מנופח, אבל שיננתי לעצמי את מנטרת המספרה: "רק בסוף תוכלי לראות איך זה ייראה". ואז הגיע הסוף. היא סובבה את הכיסא אל המראה, ואני הבטתי לשם וחיפשתי את עצמי, ובמקום זה מצאתי את קריסטל משושלת. אמרתי לעצמי שבטח זה עוד לא נגמר, אבל אז הספרית אמרה: "זהו, סיימנו". משהו בלב לחש לי שלא, זה לא יכול להיות, וקריסטל החזיר לי מבט מזועזע מהמראה. "אבל זה נורא גדול", אמרתי לספרית, "זה השיער הכי גדול שאי פעם היה לי", והיא הנהנה בגאווה ואמרה: "עשר דקות ברוח וזה יסתדר". תודו שזה אחד הדברים הכי גרועים שספר יכול לומר בסיום עבודה.
על הזוועה הזו שילמתי משהו כמו 150 שקל, מחיר טיפוסי לפן כאן. לבושה לעומת זאת אין מחיר. מצד אחד התחשק לי להסתיר את השיער עם כובע, מצד שני, היה עדיף להפקיר אותו לכמה שיותר רוח, שתסדר אותו (?). בחרתי ברוח, כלומר בלי כובע, והיום יש פה מינוס עשר מעלות. הביתה הגעתי עם זוג נציבי קרח במקום אוזניים. הבנזוג כמעט התעלף כשנכנסתי הביתה. אחרי זה חייך וצווח: "שאפט!" התחשק לי להרוג אותו, אבל הזכרתי לעצמי מה יעשו בכלא לבחורה עם תסרוקת כמו שלי.
אז עכשיו אני כאן, נראית כמו ראש מטאטא שעשה פן אצל פרח ספרות, ותוהה לעצמי איך אני אופיע לחתונה של פורד. אוף.
חתונה שבדית
החתונה של פורד – גירסת האורחת
באיזה אימייל משעשע שקיבלתי לא מזמן, היו קובץ עובדות מצחיקות על החיים. לדעתי רובן היו גנובות מהמגזין "בלייזר". לא משנה, מה שרציתי זה לצטט אחת מהן: "אחרי ביקור במספרה, היא תדחה את החפיפה הראשונה עד שענן ברחשים יחוג מעל ראשה". מה שנכון נכון. גם אם מדובר בפן לא מוצלח. פשוט התקשיתי להאמין שהפן שלי לא ישתפר עד החתונה.
וככה מצאתי את עצמי צריכה לצאת לחתונה של פורד, ולראשי עדיין אותה רעמת פארה פוסט מנופחת שהיתה בצהריים. הבנזוג הצטיין כהרגלו בציון עובדות נכונות אך לא שימושיות בעליל ("אם תבואי עירומה אף אחד לא ישים לב לתסרוקת שלך"), ולכן נאלצתי למצוא פיתרון לבד: הצלחתי להשכיב קצת את השיער, והשקעתי באיפור חבל על הזמן, כדי שתהיה אטרקציה מתחרה לשיער. הייתי מוכנה לצאת בזמן. תיאורטית, זה היה יכול להיות האירוע הראשון שהיינו מגיעים אליו בלי שאיחרנו.
תיאורטית, כי חמש דקות לפני שהיה צריך לצאת ניגש הבנזוג בנון שלנטיות לארון, הוציא את החליפה שלו ושאל איפה שמתי את העניבות שלו. "מה זאת אומרת איפה אני שמתי אותן?" תהיתי, "זה אתה ששם אותן איפשהו". מכאן עברו עלינו עשר דקות של חיפוש אחר העניבות, ועיכול איטי של העובדה שאין לנו מושג איפה שמנו את העניבות שלו. פישפוש בזיכרון העלה שהפעם האחרונה שראינו את העניבות היתה בנסיעה לארץ לחתונה של עוז, כלומר ביולי. מאז הספקנו לעבור דירה, ואף אחד מאיתנו לא זכר שהוא ראה את העניבות במעבר. זה הוביל לחמש דקות של האשמות הדדיות ("אתה זה שארזת אותן כשעברנו דירה"/"את זו שסידרה את הארונות" וכו). כך או כך, העניבות לא נמצאו, והבנזוג קלט שהוא הולך לחתונה בלי עניבה, שזה ביג נו נו בשבדיה. "אלוהים!", הוא אמר, "מישהו עוד יחשוב שאני ישראלי"! אין ספק שזה היה משעשע לצפות בו.
אל החתונה הגענו באיחור של רבע שעה. נשמע סולידי לאוזניים ישראליות, איחור מזעזע במונחים שבדים – היינו האורחים שהגיעו לפני אחרונים. בפתח עמדו פורד והבלונדה. עכשיו, כמה מילים על הכלה: גם ככה מדובר בבלונדינית שווה, אבל אתמול היא היתה ממש סמל הכלה הנסיכתית. תסרוקת מאממת – פסי הבלונד משוכים אחורה ואז בקבוקים עדינים נופלים ברעמה, שמלה אלגנטית – מדהימה באמת.
(ועוד צילומים תמצאו בפוסט המקדים לפוסט החתונה של פורד)
הותרנו את החתן והכלה להמשיך להסתובב בין האורחים, ומצאנו את ר' וק' – זוג מחבורת הישראלים שלנו, הוא ישראלי, היא שבדית, לוגמים שמפניה. מייד לקחנו גם, ובעוד אנחנו שותים העלה הבנזוג רעיון גאוני: "כשפורד ישתכר", הוא אמר, "ניקח כוס ונבקש ממנו לשבור אותה מול כל האורחים, שכן זו המסורת היהודית". כולנו קצת ציחקקנו למחשבה על השילוב של המקום – בית עתיק בשטוקהולם, חלונות גבוהים מחופים בווילונות פאר – האורחים השבדים המנומסים, ופורד דורך על כוס.
על אחד הקירות היתה תלויה מפת השולחנות. מתברר שהחתונה הזו, למרות שחצי מהזוג ישראלי, תהיה שבדית לגמרי. בחתונות שבדיות נהוג לסדר את השולחנות בצורה כזו שאף אחד לא יושב ליד מי שהוא מכיר, כדי שהאורחים יכירו את האורחים של הצד השני. אז מצאתי את השם שלי, בכיסא מול מישהו שנקרא סמואל, וכבר דימיינתי לעצמי איך מדובר באיזה דוד שמואל, קרוב ישיש של פורד, וכבר תיכננתי להרוג את החתן בהזדמנות הקרובה. הבנזוג שובץ בשולחן אחר, בין כמה בנות, ונשבעתי שאם אני מגלה שהן כוסיות אני אהרוג את פורד פעם שנייה. ואז נקראו כולם אל השולחנות. מה רבה היתה שמחתי לגלות שסמואל הוא בעצם עלם חמודות שבדי, אחד היותר חמודים שהיו בחדר, וגם – הלם – בעל כישורי חברה מצויינים, וזה עושה אותו לשבדי הראשון שאני פוגשת שמצליח להיות משעשע, לדבר עם כולם בקלילות עוד לפני ששתה אלכוהול. וואו. באלכסון אליי ישבה אחותו של פורד, ולידה ישב בן דוד של הכלה. האם זה רק מקרה, פורד, שהושבת אותה ליד בן הדוד הכי שווה של הבלונדה? לידי ישב עוד בן דוד של הבלונדה, חביב גם הוא, ולכן חננתי מייד את פורד מעונש המוות שהטלתי עליו קודם. החנינה קיבלה משנה תוקף עת גיליתי שהבנזוג הושב מול דודה עתיקה של הכלה, לבושה בשמלה מסורתית שבדית.
ליד הכיסא שלי מצאתי את הדבר הכי מגניב בעולם: חוברת קטנה, ובה פירוט כל השולחנות עם מספרים במקום שמות, ואז מקרא, שמתאר כל אחד ומה הקשר שלו לחתן ולכלה וכן לשאר האורחים. אני, למשל, הייתי מספר 16, ועליי היה כתוב: "חברה של החתן והכלה. גרה עם מספר 27". מספר 27 היה כמובן הבנזוג. חוץ ממקרא לגבי האורחים, היו בחוברת גם שירים, שכן זו מסורת שבדית לשיר בציבור באירועים כאלה, ואז מקבלים שירונים.
כשהסעודה התחילה התברר שכל המסורות השבדיות הולכות להישמר פה. ראשית, היה אחראי סעודה, חבר של אחות של הבלונדה, שאחז בפעמון וצלצל בו כל פעם שקרה משהו – מישהו עמד לשאת נאום, שידרו סרט, או עמדו לשיר שירים. הטקס החל בזה שאבא של הבלונדה הודיע שנמצאים בחדר אנשים מהמון מקומות, ועל כן הוא יציג כל קבוצה, ומי ששייך אליה יעמוד. ככה נעמדו המשפחה מישראל של פורד, ואז המשפחה של הבלונדה, ואז החברים של הבלונדה מביה"ס לרפואה, ואז אנחנו, החברים של החתן והכלה. היה משעשע.
אחרי זה פצחו המוזמנים השבדים בשיר שבדי מסורתי, ואז הוגשה המנה הראשונה (ספרינג רולז ויאטנמים לצד דג על שיפוד). מייד אחרי זה צלצל הפעמון, וההורים של הכלה פצחו בנאום. האבא אומר משהו בשבדית, האמא מתרגמת אותו לאנגלית, וכן הלאה. הם סיפרו שהם ביקרו בארץ לפני 28 שנה, קצת לפני שהבלונדה נולדה, והם לא שיערו לעצמם כמה חזק יהיה הקשר שלהם לישראל יום אחד. כולם מחאו כפיים, ואז אמא של פורד נשאה נאום, שבו בירכה את הבלונדה כבתה החדשה. היה מאוד משפחתי.
אחרי עוד שיר ועוד קצת אוכל, קרה הדבר הכי מצחיק, מסורת שבדית באמת משעשעת: הפעמון צילצל פתאום, בלי הפסקה. וכל הבחורות קמו והתחילו לרוץ. מתברר שהמסורת השבדית קובעת, שאם אחד מבני הזוג עוזב את החדר, למשל הכלה הולכת לשירותים, מייד ידאגו כל הבחורות בחדר שהחתן לא יישאר לבד, ולכן הן ירוצו אליו וינשקו אותו. "רוצי תנשקי את פורד", פקד עליי סמואל, וככה מצאתי את עצמי מצטרפת לתור ארוך של בנות דוד של הכלה, שבסופו נישקתי את פורד. חצי שעה מאוחר יותר יצא פורד מהחדר, הפעמון צלצל שוב, וכל גברברי החתונה מיהרו אל הבלונדה. פורד, לא נעים לי ללכלך, אבל ראיתי שלושה שנישקו אותה על הפה בעוד היא קצת בהלם, ותמורת סכום הולם אני מוכנה לתת לך שמות. ואני מציעה שלא תבנה על הווידיאו כדי לגלות מי הם היו – גם הצלם נטש את המצלמה ושעט אל הכלה.
במשך כל הזמן הזה מילאו המלצרים את הכוסות, ולכן לקראת סוף הערב הייתי כבר שתויה כדבעי. וגם פורד. כי לקראת סוף הערב הצליחו הבנזוג ור' לבצע את תוכניתם, ושיכנעו אותו לשבור כוס מול כל האורחים. וכך נלקחה כוס תמימה מהשולחן, נעטפה במפית, ורוסקה מול כל האורחים השבדים ההמומים. פורד שועשע מאוד לשמוע שזה היה רעיון של הבנזוג, והבנזוג אמר לו בחיוך:
It takes a goy to make a jewish wedding here. I'm happy to do a mitzva.
ומייד זכה בחיוכים מכל הקרובים הישראלים של פורד.
בדרך הספקנו לשיר עוד כמה שירים, לצפות במצגת תמונות של הכלה, של החתן (בשיער כתום, בשיער ירוק, בשיער זרחני – המשפחה של הבלונדה בטח כבר מתחרטת על החתונה הזו) ושל שניהם ביחד, לשמוע נאומים מאחותה של הכלה ומהחברה הטובה שלה מהתיכון, ולעשות עוד שלל פעילויות שבדיות.
זה היה ממש מרענן. להיות בחתונה שאפשר לאכול בה בלי שמתחרשים מהמוסיקה, ויש פעילויות בידוריות גם למי שלא רוקד. אחרי הארוחה הייתי כבר ממש שתויה. פורד והבלונדה רקדו, ואז כולם הצטרפו אליהם לוולס. הבנזוג, שלקח בימיו הרחוקים בסטנפורד קורס בריקודי נשף, תמיד נכון לתרגל קצת צעדי וולס, אז רקדנו גם אנחנו.
בין האורחים הסתובב לו ספר אורחים, בו כל אחד כתב מזכרת לזוג. גם אני כתבתי משהו, רק שכיוון שהייתי ממש שתויה, אני פשוט לא זוכרת מה, ואני מאוד מקווה שזה היה לא מביך במיוחד. אני נוטה לפאדיחות כאלה אחרי חתונות.
בקיצור – היה מקסים. אני מקווה שפורד והבלונדה מדברים איתי עדיין, ואני מאוד סקרנית לראות את התמונות. אפילו שהן מנציחות את הפן של הבי ג'יז.
ועל החלק הראשון של החתונה של פורד – הטקס עצמו, תוכלו לקרוא אצל, כמובן, פורד
"ובשבוע הבא האביב שכולנו ציפינו לו יתחיל להגיע אלינו, והטמפרטורות יעלו אל מעל האפס"
(ציטוט מהטלוויזיה השבדית. אם לא הייתי בוכה הייתי צוחקת)
ושוב – חתונה. והפעם – שבדית-ליטאית
מאז שהתחלתי לעבוד כבר אין לי כל כך הרבה זמן פנוי לנהל חיי חברה להיות עקרת בית מושלמת. בגלל זה אני מוצאת את עצמי בהתנצלות מתמדת מול חברים, בשבדיה, בישראל ובכל העולם, על שלא חזרתי אליהם לטלפון, למייל, לסמס. אגנה, למשל, החברה הליטאית שלי, רדפה אחריי חודש וחצי בהודעות "אנחנו חייבות להיפגש, יש לי משהו לספר לך", ופשוט לא יצא לי להיפגש איתה.
אז לפני כמה ימים קיבלתי ממנה את המייל הבא: "רציתי לספר לך פנים אל מול פנים, אבל עושה רושם שאת עסוקה מדיי בשביל להיפגש, אז אני אגיד לך במייל: הקדמנו את החתונה, אנחנו מתחתנים ביום שבת הזה". אופס. מייד התקשרתי אליה. היא נשמעה קצת קרירה, ואני יכולה להבין את זה, אבל לבסוף היא התרצתה והזמינה אותנו לבוא לחתונה בבית העירייה. כן כן, אותו מקום שפורד התחתן בו רק לפני שבוע.
הטקס נקבע לרבע לארבע. כלומר צריך לצאת מהבית קצת אחרי שלוש. הבנזוג היה אמור לנחות באחת מקנדה, מה שהשאיר לנו שפע של זמן להגיע לחתונה. בשתיים וחצי התחלתי קצת לתהות מה קורה, כשהוא לא הגיע והסלולרי לא היה זמין, בשלוש חרקתי שיניים והתכוננתי לצאת לבד. בשלוש ורבע החלטתי לקחת מונית כדי לחכות לו ממש עד הרגע האחרון. בשלוש וחצי השארתי לו פתק ויצאתי, כשראיתי אותו אץ החוצה מתוך מונית. התברר שהיה דיליי. זרקנו את המזוודה בבית ומיהרנו לטקס.
מתברר שיש פקקים בעיר גם בשבת אחה"צ. הגענו לבית העירייה ברבע לארבע בדיוק, שנינו רצים כמו מטורפים אל המגדל של החתונות (ותודה לפורד שהדריך אותי בסלולרי איפה בדיוק זה נמצא), מטפסים את מדרגות הענק של הבניין העתיק, מתנשפים, ומוכנסים לחדר בדיוק כשהחתן והכלה נעמדו מול האיש שמחתן.
נו, אז את החלקים השווים ("איי דו" והחלפת הטבעות) ראינו. להבדיל מהחתונה בשבוע שעבר, זו היתה חתונה שבדית-ליטאית. וככה נשמרו פה כמה מסורות שבדיות, כמו אלה שראיתי בשבוע שעבר, וגם אחת חמודה ליטאית. מסתבר שבליטא, כשזוגות מתחתנים, מחכים להם בבית ילדים וחוסמים את הדרך לחתן ולכלה. כדי להגיע הביתה, חייבים בני הזוג לתת לילדים משהו, בד"כ ממתקים. אז החברות הליטאיות של אגנה אירגנו לה מן מחסום סימבולי כזה.
חוץ מזה נשלפה השמפניה, ואמא של אגנה הוציאה שקית ענק של שוקולדים ליטאים. לקחתי כמה, ומייד קיבלתי דז'ה וו מטורף לאייטיז, עת סבתא מעפולה לקחה אותי לדודה אומה הקשישה, וזו נתנה לי שוקולדים עם ליקר בפנים וטעם עבש באופן כללי. אז בדיוק זה הטעם של שוקולדים מליטא. דונ'ט טריי דיס אט הום.
האביב כזכור כבר כאן, והיום זכינו לחמש מעלות מעל האפס. "איזה חום", התנשף הבנזוג, "אני לא מאמין שלבשתי את המעיל של החורף".
אח גידלתי ורוממתי
אחינו הקטן טמן לי מלכודת אתמול בלילה. הוא התקשר, וישר אמרתי לו שאני מאוד שמחה שסוף סוף מצאנו זמן לדבר. הוא הצהיר שבאמת מאוד חשוב לשמור על קשר, ושאל אם אני שומרת על קשר עם עוז.
"בטח", עניתי לו
"ועם סבתא?"
"ברור"
"ועם סבתא וסבא?"
"נו ברור"
"ועם ההורים את זוכרת לדבר בטלפון?"
"כן"
כאן שינה הנחש הקטן את הטון וצווח:
"אז רק איתי את לא שומרת על קשר?"
אופס.
בדרך הביתה עברתי בכיכר בדיוק כשמוכר הפרחים החליט על מבצע חיסול הסחורה. קניתי שלושים צבעונים בכשלושים שקל. בבית סידרתי אותם באגרטל ענק באמצע שולחן המטבח. באמצע ארוחת הערב, כשהבנזוג יושב מולי והאגרטל לידו, שאלתי אותו איך זה שהוא לא אמר כלום על הפרחים. לא היה מופתע ממנו לגלות פתאום את האגרטל ניצב ליד היד שלו. מדהים איך לפעמים הוא פרופסור מפוזר.
(או אולי סתם גבר טיפוסי*?)
*חוץ מקטמן כמובן
היום בבוקר הייתי אמורה להתייצב בעבודה מאוחר מהרגיל, מה שהבטיח לי עשרים דקות נוספות של שינה. בניתי על 20 הדקות האלה הרים וגבעות, הלכתי לישון מאושרת כאילו למחרת שבת. רציתי להרוג את עצמי עת התעוררתי בדיוק בשעה שבה אני קמה כל יום עבודה בחצי השנה האחרונה. התחננתי לפני עצמי להירדם שוב, כלום. רררר. אלה מכם שמכירים אותי מתקופת ישראל, יודעים שמדובר במהפך אמיתי.
ירד היום שלג. עוד שבוע אפריל, ואפילו יום אחד בחודש האחרון הטמפרטורה לא עמדה מעל אפס מעלות ליותר משעתיים. אני מוצאת את עצמי מפנטזת על חמש מעלות פלוס. "אם רק עולה מעל האפס, אני הולכת עם חצאית לעבודה. אם רק יגיע לחמש מעלות, אני חוזרת לאופניים". אביב הגיע מיי אס.
חוש השלג של הסקנדינבים
כיוון שהטמפרטורות טיפסו לפלוס שתיים היום, החלטנו לצאת לטיול אופניים אל אחד האיים. על הגשר אל האי עצרנו להשקיף אל הנהר הקפוא. הוא היה לבן כולו, זרח בשמש, ואנשים הלכו באמצעו. "משוגעים", אמרתי, "הרי מעל נקודת הקפיאה עכשיו, הקרח בקרוב יבקע". הבנזוג חייך חיוך ויקינגי. "הקרח במרכז עבה מאוד, רואים לפי הצבע שלו, ייקח המון זמן עד שהוא יבקע. לעומת זאת שם ושם (וכאן הצביע הבנזוג על שתי נקודות בנהר שנראו לי לבנות בדיוק כמו השאר) הקרח יימס בקרוב". לא התווכחתי, זה בדיוק כמו שהבנזוג יודע לומר ממבט קצר אם שלג טרי או לא, אם הוא רך או חלקלק או טובעני. הוא פשוט יודע, כי הוא גדל כאן והוא רואה משהו שונה בכל שלג וקרח שהוא מביט בהם, בעוד כשאני מביטה בקרח אני רואה רק את אותה ג'יפה שיש פה כבר שלושה חודשים.
והבנזוג הוא חובבן שלא מבין כלום מול העלמה סמילה. כי העלמה סמילה היא גרינלנדית, או יותר נכון חצי גרינלנדית חצי דנית, וגרינלנדים הם אסקימואים, כאלה שיש להם מאה מילים שונות לתאר שלג.
אבל נתחיל מההתחלה. גילה המליצה לי לקרוא את "חוש השלג של העלמה סמילה", ואני קיבלתי את ההמלצה בשמחה, כי עד עכשיו הספרים שהיא המליצה לי התאימו ככפפה ליד. רק מה, אני מקבלת הרבה המלצות לספרים, ותמיד מאמינה שאני אזכור. אני זוכרת כשאני מגיעה לחנות הספרים ובדיוק הספרים שהמליצו לי מונחים על דוכן הספרים החדשים בחנות, אבל לא אחרת. כך שרוב הסיכוי שלא הייתי זוכרת לקנות את "חוש השלג" אילולא עברתי בדיזינגוף, בדרך לדירה של עוז, ובחנות הספרים המשומשים החביבה ליד כיכר דיזינגוף הוצב בחלון הראווה "חוש השלג של העלמה סמילה" במחיר 63 שקלים, שבינינו, זה לא מחיר כזה זול, בטח לא לספר משומש. אבל התברר שהוא במצב טוב, ואני החלטתי ללכת על זה.
גילה אמרה לי מראש שמה שגרם לה לחשוב עליי ועל הספר הזה היא האווירה בספר. חציו הראשון של הספר מתרחשת בקופנהגן הקפואה, ותיאורי האווירה בעיר הזכירו לה את הסיפורים שלי על שטוקהולם הקפואה. היא צדקה כמובן לגמרי. דנים, שבדים, ההבדל לא כזה גדול, אם לא שואלים אותם כמובן.
אז מה יש לנו? יש לנו את סמילה. אמא שלה היא ציידת גרינלנדית, כלומר אסקימואית אמיתית, שנעלמה יום אחד במסע ציד בים הקפוא כשסמילה היתה ילדה. אבא שלה הוא רופא דני עשיר, פלצן וסנוב, שחי בקופנהגן. ההורים גרושים, וכשהאמא מתה נשלחה הילדה סמילה מגרינלנד ארץ הפרא אל קופנהגן העירונית המתנשאת. כי הנה משהו שלא הרבה יודעים: הגרינלנדים הם האינדיאנים של דנמרק. לפני הרבה שנים קיבלה דנמרק את השליטה באי הענק של גרינלנד, והלאימה אותו. בשנות השישים הכריז ראש הממשלה הדני שמעתה ייקראו הגרינלנדים "הדנים הצפוניים", ו"יחונכו לאותן זכויות כמו שאר הדנים". דנמרק לא חשבה לשמר את התרבות הגרינלנדית, אלא התכוונה ללמד את הפראים הצפוניים קצת תרבות ונימוס דנים.
בדיוק כמו הילידים בארה"ב, גם האסקימואים הגרינלנדים, ששמם האמיתי הוא האינואיטים, לא השתלבו עם התרבות שנכפתה עליהם. אלה מהם שהיגרו לדנמרק מצאו עצמם חיים בשכונות עוני על כספי רווחה, מושא לבדיחות גזעניות ולאפליה. אלה מהם שנותרו במדינתם מצאו עצמם עובדים בשירות חברות הגז והכרייה הדניות, מקבלים שכר עלוב ומתמכרים לאלכוהול.
לסמילה עוד היה מזל. אבא שלה הוא דני, עשיר, והיא קיבלה השכלה טובה עם הרבה כסף. אבל היא לא רצתה אותה. מהרגע שהיא הועברה לדנמרק היא מנסה לחזור הביתה, לגרינלנד. היא מתגעגעת למרחבים העצומים במולדתה, היא שונאת את המנהגים הדנים, היא כואבת את האפליה נגד בני עמה. למרות הכסף שהיא מקבלת מאבא, היא בוחרת לגור באמצע שכונת עוני של מהגרים גרינלנדים. בכלל, המעבר לדנמרק לא עשה לה טוב: בגיל 37 היא מבודדת את עצמה מחברה, היא שומרת מרחק מכל מגע אנושי, היא לא עובדת או עושה כל פעילות, היא פשוט חיה כי אין ברירה.
עד שמגיע הילד. הילד הוא בן למהגרים גרינלנדים. אבא שלו מת, אמא שלו שיכורה תמיד, והוא בוחר בסמילה כאמא מחליפה, ולא ממש משאיר לה ברירה. ואז הילד מת. בנפילה מהגג, או כך לפחות מחליטה המשטרה, ורק סמילה מחליטה אחרת, כי היא גרינלנדית, והיא יכולה לקרוא את העקבות בשלג על הגג ורואה שהילד לא נפל במקרה. הילד נרצח. עכשיו היא צריכה להוכיח את זה, כשהמשטרה לא רוצה לשתף איתה פעולה, כי למה להתעקש לחפור במקרה מוות של ילד גרינלנדי, ולאט לאט עוד גורמים עומדים בדרכה. רק אחד השכנים, מכונאי עם רקע מסתורי, עוזר לה.
עם פתרון התעלומה אנחנו מגלים פרשה שרחבה הרבה יותר משכונת העוני הקטנה בקופנהגן ומזעזעת הרבה יותר מרצח של ילד אחד. וזה פחות או יותר כל מה שאני יכולה לומר על הסיפור בלי לספיילר.
אבל זה מה שיפה בספר, שהוא יותר מהסיפור עצמו. מקבלים ממנו תמונה של תרבות אחרת. כמה ישראלים כבר מכירים את משבר הזיהות הגרינלנדי? מהספר הזה לומדים הרבה עליו. למשל, על העלבון. סמילה מספרת על המורים הדנים שלימדו אותה בבית הספר בגרינלנד:
"לימדו אותנו מורים שלא ידעו מילה בגרינלנדית, וגם לא עלה על דעתם ללמוד. הם אמרו לנו שהמצטיינים בינינו ייזכו לכרטיס טיסה לדנמרק ולתואר אקדמי ולמפלט מהעליבות הארקטית". (עמ' 102).
או על הדאגה כשסמילה מבינה ששפת האם שלה כבר לא דומיננטית, דאגה שמאוד נוגעת לליבי:
"ואז מגיעים לדנמרק, וחצי שנה חולפת, ומרגישים כאילו לעולם לא נשכח את שפת אמנו. זו השפה שבה חושבים, ובה זוכרים את העבר. יום אחד פוגשים גרינלנדי ברחוב. מחליפים כמה משפטים. ולפתע צריך לחפש מילה יומיומית לגמרי. חצי שנה נוספת חולפת. הולכים עם חברה ל'בית גרינלנד' שבסמטת לב. שם מגלים שאת הגרינלנדית שלך אפשר לגרד בציפורן". (עמ' 102).
ועל היחס המזלזל של הדנים לגרינלנדים:
מפקח דני מתלונן על עובדיו הגרינלנדים בתחנת הנפט בגרינלנד: "דיווחנו שהם עזבו את העבודה ויצאו לדוג. בתשובה נאמר לנו שזה קורה כמה פעמים בשנה. ככה זה עם אנשים פרימיטיבים. כשהקיבה שלהם מלאה הם לא מוצאים סיבה לעבוד". (עמ' 257).
וגם קצת על התפיסה של סמילה את הדנים:
"גם הוא ידע שמשהו אינו כשורה, אבל הוא דחק את הבעיה הצידה. הוא דני. הוא תמיד יעדיף הדחקה על פני האמת המעיקה". (עמ' 366).
המשפט האחרון, אגב, הראה לי סופית שדנים, שבדים, כולם אותו הבלונד. כל עוד לא שואלים דנים או שבדים, כמובן. והנה בדיחה לסיום, כזו שרק סקנדינבים יכולים לספר:
שני שבדים, שני נורבגים, שני פינים ושני דנים מגיעים לאי בודד. אחרי יומיים הפינים בונים רפסודה שבעזרתה אפשר לדוג. יומיים אחרי הנורבגים כבר דגים בעזרת הרפסודה אוכל לכל החבורה, ויומיים אחרי הדנים כבר מארגנים שירה בציבור סביב המדורה כשכולם אוכלים את הדגים. והשבדים? הם עוד מחכים שמישהו יציג אותם אחד לפני השני.
(הבדיחה הזו אשכרה הופיעה בחומר הלימוד של קורס השבדית הראשון שעשיתי. לפחות יש להם הומור עצמי).
אתמול בערב הלכנו הבנזוג ואני אל מכרים ישראלים שעשו אירוע בחירות. במקום היה ריכוז הישראלים הכי גבוה שאי פעם ראיתי בדירה אחת בשבדיה, והמארחים, שקולטים טלוויזיה ישראלית דרך ההסדר הזה שמביא טלוויזיה ישראלית לחו"ל, סידרו הקרנה של ערוץ 10 על הקיר במסך ענק. זה היה ממש כמו להיות בכיכר, ויכולתי ממש להרגיש את ההתרגשות. להשלמת האווירה היה כיבוד, שכלל בורקסים (!) שווים ושאר מעדנים ישראלים.
לקראת עשר בלילה המתח עלה בחדר. אני מודה שהיה לי קצת דז'ה וו מתגעגע למערכות בחירות קודמות, אז ראיתי את תוצאות המדגמים עם קולגות בעבודה, והאדרנלין עמד באוויר.
הבנזוג, שטלוויזיה ישראלית מאתגרת אותו כי הוא לא מבין עברית, בלס בשמחה מהמזנון (עברית הוא אולי לא מבין, אבל באוכל ישראלי הוא מבין מאוד, והמארחים שלנו קלעו לליבו ולקיבתו בדיוק). דווקא עשיתי לו הכנה לפני, הזכרתי מהן המפלגות המתחרות, ביקשתי שיזכור שלאיש עם השפם קוראים פרץ ולא סטאלין (מרגע שהחליט שמדובר בתאומו של סטאלין, סירב הבנזוג לקרוא לו בשמו האמיתי), זכרתי להעלות קוריוזים כמו "עלה ירוק", והייתי בטוחה שהוא מוכן. שכחתי רק ממפלגה אחת קטנה ומפתיעה: הגימלאים. הבנזוג כמעט התעלף מצחוק כשגילה את המפלגה הזו, ועוד ראה לכמה מנדטים הם זכו.
עדי בעולם 