שיר של אש וקרח, מסיבת רווקות שבדית

לחם ושעשועים

יום לפני שנסענו לישראל הגענו הביתה ומצאנו הודעה במזכירה. "אני בבית חולים", לחשה אמא שלו לשפורפרת, "תתקשרו אליי". הבנזוג התקשר אליה מייד, והזדעזע לגלות שהיא עברה התקף לב. "את רוצה שאני אשאר כאן ולא אסע לישראל"? שאל אותה. "לא", ענתה לו אמא שלו בפולנית, "אני כבר אשאר לבד בבית החולים".

באורח מפתיע, הבנזוג, גם אחרי כמעט חמש שנים איתי, אינו דובר פולנית. "היא אמרה שאנחנו יכולים לנסוע", הודיע לי, משך בכתפיים, ונסע לישראל. לפני שאני מכתירה אותו כבן הכי גרוע בעולם, אני חייבת לציין שזה היה התקף קל מאוד, ושאמא שלו שוחררה מבית החולים אחרי כמה ימים בודדים.

על כל פנים, הבנזוג הבטיח לי שכשיחזור הוא יילך לרופא וידרוש בדיקת דם לצורך בדיקת כולסטרול. ואני אומרת ידרוש, כי לפני שנתיים הוא כבר ביקש בדיקת כולסטרול מהרופא, בשל ההיסטוריה המשפחתית (שני סביו מתו מהתקפי לב), והרופא נזף בו שגיל 35 הוא צעיר מדיי בשביל בדיקת כולסטרול, וחבל על הכסף. זה הדהים אותי, כי בישראל הרופא שלי הכריח אותי לעשות בדיקת דם שנתית, כולל כולסטרול, כבר מגיל 22. נו, אולי עכשיו יתייחסו אליו ברצינות.

ועד אז, אנחנו מתפרעים. היום אכלנו לארוחת ערב שלושה סוגי גבינה, לחם גבינות וזיתים, ויין. אנחנו מושפעים מאוד מ"רומא". איזו סידרה מצויינת.

ואפרופו רומא, הרי ציטוט מצוין. יוליוס קיסר מהרהר בכיבוש מצרים, ומכריז שיהפוך שם את השלטון. האין אתה חוטא בהיבריס, שואל אותו מארק אנתוני, וקיסר עונה:
It's hubris only if you fail
הבנזוג ואני צחקנו שעה.


שיר של אש וקרח

אז אחרי חודשים שהבנזוג מתענה בציפייה, סיימתי את הספר הרביעי בסידרה "שיר של אש וקרח" של ג'ורג' ר. ר. מרטין.
(כן אורן, זה עוד פוסט על ספר. אתה לא חייב לקרוא אתה יודע, אולי פשוט תלמד למבחן שלך כבר?).

ראשית, נשים את הקלפים על השולחן: אני הולכת לכתוב פה על ספר פנטזיה.
(שורה של חברותיי האנינות מעקמות את אפן ועוברות לבלוג של מישהו אחר).

רגע! לא לברוח. יש פנטזיה ויש פנטזיה.
יש פנטזיה של ילדים, סדרות בלתי נגמרות עם דמויות שטוחות וצפויות, עם סיפורים שאינם נגמרים ועם עלילות לא מתוחכמות. ויש את הפנטזיה של מרטין. עיקר הגדולה שלה בעיני, היא שבעוד ספרי הפנטזיה הנחותים מביאים סיפור שטחי והופכים אותו לפנטזיה באמצעות כל מיני קסמים/על טבעי, מרטין בונה קודם כל סיפור אנושי. החברה בספרים שלו קרובה מאוד לחברה של ימי הביניים: משפחות אצילים, פשוטי עם, כוהני דת, מלומדים. הסיפור שלו לא מורכב מכוחות קסם, אלא מממאבקי כוח בין אנשים. להבדיל מרוב ספרי הפנטזיה, שבד"כ מיועדים לבני נוער, הספר הזה זוכה לדירוג למבוגרים בלבד: יש בו סקס, תככים, מלחמות, מוות, גילוי עריות, כל מה שאפשר לדמיין.

השמועה אומרת שאת הרעיונות שלו שאב מרטין, בין היתר, ממלחמות מאה השנים. לא הייתי רוצה לחיות אז. טוב, אולי כן אם מבטיחים לי להיות אצילה. משפחות האצילים חיות ברווחה, בטירות הגדולות, ילדיהן לומדים קרוא וכתוב ומכינים עצמם לחיים נוחים. פשוטי העם לעומת זאת, עובדים קשה, עשויים למות ברעב או ממחלות ללא טיפול, אנאלפבתים וחסרי זכויות. הפער ברור.

ילדי האצילים יורשים את התואר מהוריהם: הבן הבכור יורש את התואר והאחוזה, הבנים הצעירים מצופים להיות אבירים, והבנות אמורות להתחתן בנישואים שיחזקו את המשפחה. בנוסף, להרבה אצילים יש ממזרים, כלומר ילדים שילדו להם נשים שאינן נשותיהם. האצילים עשויים להכיר בילדים האלה כילדיהם ולגדל אותם עם הילדים שלהם, אבל לא יהיו לממזרים זכויות כמו ירושה, ואצילות לא יתחתנו איתם.

קצת קשה לתאר את העלילה אצל מרטין, כי כל כך הרבה קורה בספרים שלו, שבסוף הספר כל המצב בעולם שהוא מתאר שונה לגמרי ממה שהיה בתחילתו. כדי לא לחטוא בספוילרים, אני יכולה לתאר רק את המצב בתחילת הספר הראשון, בעזרת תיאור של כמה דמויות: בממלכת ווסטרוס מולך המלך רוברט. מתחתיו ישנם את מושלי המחוזות – כל אחד מהם הוא לורד, ותחתיו יש עוד לורדים, פחות חשובים ממנו, ולכולם יש איכרים, כלומר פיאודליזם. במחוז הצפון שולט הלורד אדארד סטארק, ראש בית סטארק. יש לו חמישה ילדים חוקיים, בהם הבן הבכור ויורשו, רוב, שתי בנות, שאחת מהן, סנסה, מיועדת להתחתן עם הנסיך ג'ופרי, בנו הבכור של המלך רוברט, והשנייה, ארייה, היא אחת הדמויות הכי שוות בעיני, ושני בנים קטנים. בנוסף, יש לו גם ממזר, ג'ון סנואו. הלורד סטארק מכיר בממזר שלו, ולכן ג'ון סנואו גדל עם הילדים החוקיים וזוכה לחינוך אצילי, לצערה של אשתו של הלורד סטארק.

במרכז היבשת ישנה משפחת לאניסטר. הם מפורסמים בשיער הזהוב שלהם ובעושרם. ללורד לאניסטר שלושה ילדים: תאומים, בן ובת, ג'יימה וסרסיי. סרסיי נשואה למלך רוברט, ויש לה שלושה ילדים. ג'יימה, אחיה התאום הקרוב אליה, משמש כאביר במשמר המלך. הבן השלישי למשפחת לאניסטר, טיריון, הוא גמד שאמו מתה בלידתו, ועל כן אביו שונא אותו. טיריון, על אף סבלו (ימי הביניים לא היטיבו עם נכויות), הוא חד לשון וחד אבחנה, והפרקים המתוארים מזווית ראייתו הם בין המצחיקים ביותר.

באיים הרחוקים ישנה דנריס בת ה-12. היא בת למשפחת המלוכה ששלטה בווסטרוס במשך מאות שנים, עד בוא המלך רוברט, שהדיח מכסאו את אביה. היא גדלה בגלות, כפליטה, בעוני, והיא שואפת לנקום את מות משפחתה.

מרטין מספר את הסיפור מזווית ראייתן של כמה דמויות. בין המספרים בספר הראשון: לורד סטארק, אשתו, שתי בנותיהם והבן הקטן שלהם, ג'ון סנואו (הממזר לבית סטארק), טיריון (הגמד לבית לאניסטר) ודנריס. כלומר גם ילדים נמצאים בין המספרים, ומרטין מצליח לתאר את העלילה מעיניהם בתערובת של ילדותיות וחוכמה שחייבים להתפעל.

כלל ברזל כשקוראים את מרטין: אסור להיקשר לאף דמות. כולם עשויים למות, גם אם נדמה לכם שזה הגיבור הראשי של הסיפור. ולא רק זה, בכל ספר מוסיף מרטין כמה מספרים. ככה יוצא שהדמות שהכי שנאתם בספר אחד, תהיה מספר בספר הבא, ובלית ברירה תיאלצו לשמוע על התגלגלות העניינים מזווית ראייתה, מה שאומר שעכשיו תראו דברים אחרת, ויש סיכוי שתשנאו אותה פחות.

מדובר באחד הספרים הכי קריאים שיצא לי אי פעם לקרוא. ואני קוראת אותם באנגלית! בד"כ ההעדפה שלי כאן ברורה: לקרוא בעברית. גם יותר כיף לי, גם עוזר לי לשמור על רמת השפה (העברית שלי הידרדרה פה, לא נעים בכלל). אבל מרטין כותב כל כך מצוין, וכל כך תופס בך, שמצאתי את עצמי מתעקשת לקרוא עוד ועוד, גם באנגלית. ומדובר בספר כל כך מצוין, שהצלחתי לרתק אליו אפילו את עוז, שבד"כ מעדיף ספרים עובדתיים על פני עלילתיים.

ולקינוח, כבר ציינתי שהבנזוג ואני קוראים שנינו את הסידרה, ומתים עליה. גילינו שהשפה של מרטין, כשקוראים את הספר, מדבקת מאוד. אז הנה כמה ביטויים שדבקו גם בשפה היום-יומית של הבנזוג ושלי:
Winter is coming
אלו הן המילים של משפחת סטארק (לכל בית יש מילים משלו, מעין סיסמת המשפחה). משפחת סטארק, שגרה בצפון, חיה בצל האיום המתמיד של החורף, ולכן אלו מילותיה. הבנזוג ואני, שגרים בשבדיה, מזדהים מאוד. לכן, לא נדיר באמצע פיקניק בקיץ פה, תנשוב פתאום רוח קרה, והבנזוג ירים את ראשו אל האופק ויאמר בהשלמה: ווינטר איז קאמינג.

You know nothing Jon Snow
אני ממש לא יכולה להסביר מי אומר את המשפט הזה בלי לספיילר שני ספרים לפחות, אבל אתם יכולים לנחש שהוא נאמר לג'ון סנואו, ושמשמעותו: "אתה קלולס לגמרי". הבנזוג ואני נוהגים לומר אחד לשני בכל פעם שמישהו מאיתנו מפגין חוסר ידע פעוט במשהו: יו נואו נאת'ינג ג'ון סנואו.

What is this water woman? I said I was thirsty. Bring me wine!
האצילים, באורח טבעי, שותים רק יין, גם ילדים. ולכן, גם אצלנו בבית שותים עכשיו יין הרבה יותר פעמים. ולא נדיר שמישהו מאיתנו יאמר לשני: "מה זה המים האלה? אמרתי שאני צמאה! תביא לי יין!"

My lord / My lady
דרך הפנייה אל האצילים, גם בינם לבין עצמם (אישה תקרא לבעלה "מיי לורד האזבנד", והוא יתאר אותה "מיי ליידי ווייף"). גם הבנזוג ואני עברנו מזמן ל"מיי לורד כבר יצא מהמקלחת?" או "מה הכינה מיי ליידי לארוחת הערב?"


בשל בלת"מ יצא לי היום לבלות שעות ארוכות ברכב של העבודה עם שני הנהגים של העבודה. ברדיו שודר משחק ההוקי בין נבחרות שבדיה ורוסיה, הם הקשיבו ואילו אני סבלתי מדז'ה-וו לימי הילדות שלי, עת אבא היה מקשיב ל"שירים ושערים" בשבת אחה"צ, בדרך הארוכה חזרה מסבא וסבתא בעפולה. תמיד הייתי מלאה מדיי, אחרי כרוב ממולא וכבד קצוץ, ובהיתי בעיניים משועממות בשלטים של ואדי ערה. והנה עכשיו, בהיתי משועממת בשלג לרקע הקריינות השבדית. אני מוכנה להישבע ששמעתי את הקריין השבדי אומר: "ומה קורה בקריית אליעזר, אליך זוהיר". 


מישהו נכנס היום לבלוג שלי אחרי שחיפש בגוגל את השם "בריקס". לשנייה עשה לי התקף לב קל. בריקס הוא שמה של סבתי מלפני נישואיה, והוא פורסם כאן בבלוג ביום השואה, למקרה שמישהו שמע על אביה, שעד היום אנחנו לא יודעים מה קרה לו. לשנייה פיתחתי תקווה, אבל בפוסט הרלוונטי לא היתה תגובה. אוי.


סרטי ילדים למבוגרים בלבד

אתמול בערב ישבנו אצל איליה כמה חברים, ישראלים ושבדים. איליה עצמו הוא יהודי שהיגר לשבדיה מרוסיה, כך שאת רוב ילדותו הוא עבר תחת השלטון הסובייטי. זה אומר שהוא לא תמיד כל כך מכיר את זכרונות הילדות שהאחרים מדברים עליהם. ככה למשל דיברנו על הסרט "במבי". אני אמרתי שזו ממש טראומה בעיני, אני זוכרת איך בכיתי בגיל שמונה, כשהציידים הרגו את אמא שלו.  איזה מן סרט זה לילדים? זה היה הדיכאון הראשון בחיי, אני חושבת. כמה ימים אחרי הסרט עוד הייתי עצובה.

סביב השולחן הסכימו איתי, ואשתו של איליה תיארה גם היא את העצב שהסרט עשה לה, וכך התגלגלה השיחה כשרק איליה שותק, כי זה אחד החורים שיש לו מהילדות, סרטים של וולט דיסני, שמן הסתם לא הגיעו לברה"מ. אבל אחרי שהשיחה נמשכה דקות יצא שכולם הסתכלו עליו לקבל איזושהי תגובה, אז איליה אמר: "אני זוכר כשברז'נייב מת"… כל השולחן התחיל לצחוק, ואיליה הוסיף: "כולם בכו ימים".


היום בבוקר ישבתי עם הבנזוג במקום הבראנצ'ים שקרוב לבית שלנו. מצד אחד אנחנו לא סובלים את המקום, כי אף פעם אי אפשר להשיג שם שולחן וצריך לחכות, מצד שני אנחנו מתים על המקום כי הוא מגיש פאנקייקים מעולים וזה גם המקום היחיד שמצאנו בשבדיה שמגיש ביצים, סלט, בייגל ושאר דברים שבעולם המודרני מוכרים כארוחת בוקר ופה לא שמעו עליהם בבתי הקפה.

אניווי, כמו תמיד נאלצנו לחלוק שולחן. והפעם ישבו איתנו בשולחן צמד בלונדיניות מהממות, באמת, מהשבדיות היפות באמת, כוסיות של החיים (סליחה סבתא), החזיקו ידיים והתנשקו. הבנזוג בהה בהן קצת, עד שביקשתי ממנו בנימוס לנגב את הריר ומהר, והבנזוג הסביר שהוא פשוט רעב, מכאן הריר, והוא לא בוהה בהן, למרות שכמובן אין לו שום דבר נגד לסביות, בייחוד לא כאלה יפות, אלא פשוט הן יושבות בכיוון שמהן תגיע המלצרית עם הפאנקייקים שלו, כמובן.

אבל אני מודה שגם אני בהיתי בהן קצת. הן היו ממש יפות.


מסיבת רווקות שבדית

מסיבת רווקות שבדית היא בדיוק ההפך ממסיבת רווקות ישראלית. באלה הישראליות שאני הייתי בהן, הרעיון היה לפנק את הכלה ואת אורחותיה, להכין להן ארוחת בנות עשירה, ללכת לספא מפנק, להציף את הכלה במתנות מקסימות, ולהנות באופן כללי. זו השבדית, לעומת זאת, נועדה בעיקר להביך את הכלה. יש אגב גם גירסה גברית, והיא הרבה יותר גרועה מרק להביך את החתן. כבר שמעתי על החתן שנחטף בידי חבריו, השתכר לחלוטין, ואז חבריו העלו אותו על רכבת מאוחרת, עם כרטיס לכיוון אחד,  למרחק 400 קילומטר ממקום החתונה שלו. וזה היה יום לפני החתונה, מה שאומר שאת יום החתונה הוא בילה בהנג אובר מטורף, לחוץ בהיסטריה להשיג כרטיס חזרה ולהגיע לחתונה של עצמו.

במסיבות הרווקות שראיתי, לעומת זאת, יוצאות הבנות ומטילות על הכלה משימות מביכות. אחת שיצא לי לצפות בה היתה בעת פיקניק בפארק בגטבורג, העיר השנייה של שבדיה. לידינו ישבה קבוצת בנות, וביניהן בחורה אחת עונדת מוצץ ענק קשור לשרוך על צווארה וכתר לבבות אדומים על ראשה, הלא היא הכלה. בשלב מסויים הן הטילו עליה לנשק את הגבר הראשון שהיא תמצא בפארק. ראיתי אותה פונה אלינו, ושלחתי לה מבט שאמר שאם היא רק תתקרב אל הבנזוג היא תמצא את עצמה עם פחות שחלה. זה עזר, ובסוף היא נישקה איזה קשיש תמים שעבר שם. כן, עם לשון.

לא ממש חשבתי שייצא לי להשתתף במסיבה כזו, כי האמת היא שרוב חברותיי הקרובות כאן הן לא שבדיות, אלא כאלו שהגיעו לכאן בעקבות בן הזוג השבדי שלהן (להלן: החבורה הבינלאומית שלי – איטלקיה אחת, ליטאית אחת, מקסיקנית אחת, אמריקאית אחת ומספר תואם של גברים שבדים). רק שפורד חשב אחרת. וככה הגיעה אליי הזמנה למסיבת הרווקות של הבלונדה, לקראת נישואיהם הקרבים.

הלו"ז של המסיבה הימם אותי קצת. מסתבר שהחברות של הבלונדה לקחו קשה את העניין של "לא באנו להנות". ראשית, הלו"ז המפורט של המסיבה התחיל בשמונה בבוקר. ביום שבת. שמונה בבוקר ביום שבת. אז תיכננו החברות של הבלונדה לחטוף אותה (אם החתן או הכלה השבדים יודעים מתי המסיבה שלהם מדובר בכישלון אמיתי. כאן חוטפים את החתן/כלה למסיבה שלהם!). אחרי החטיפה – ארוחת בוקר ושמפניה. אחרי ארוחת הבוקר – היאבקות סומו. הייתי משוכנעת שאני לא מבינה נכון, אז שאלתי את הבנזוג מה זו המילה הזו בשבדית, "סומו". "בדיוק כמו באנגלית", ענה לי הבנזוג, "ההיאבקות היפנית הזו". אוקיי. אחרי ההיאבקות – שיעור ריקוד אפריקאי, שיצולם בווידיאו וישודר בחתונה. שאלוהים יעזור! אני גם ככה מאותגרת ריקוד. אחרי הריקודים – מרחץ טורקי. אחרי המרחץ – ארוחת ערב, ואז יציאה לשתות.

אלה מכם שמכירים אותי יודעים שמאוד לא כדאי לפגוש אותי מוקדם מדיי בבוקר. לכן החלטתי לעשות טובה לבלונדה ולחברותיה ולהגיע ישירות לפעילות שאחרי ארוחת הבוקר, היאבקות הסומו. וככה מצאתי את עצמי היום בבוקר קמה בתשע ויוצאת אל כתובת מסויימת במרכז העיר. מצאתי שם את הבלונדה, ישובה על הרצפה, עיניה קשורות, כתר נוצץ לראשה וכוס שמפניה בידה. הקיפו אותה חבורה של בנות שבדיות ענוגות ושבריריות, כולן אוחזות שמפניה ומצחקקות. מייד נערכה לי הכרות עם כולן, ובאיזשהו שלב כמובן איבדתי את המעקב של איך קראו למי, למרות שאני די בטוחה שלפחות לחצי מהן קראו סיסיליה. מה שמחתי לגלות שם חומת עיניים אחת. בד"כ אני חומת העיניים היחידה, ומרגישה בולטת כמו שחור בשדה כותנה.

אניווי, בחנתי את חבורת הבנות, כולן רזות ונידפות, והחמאתי לעצמי שאני בטח מנצחת את כולן בלי בעיה בסומו. אני הייתי בצבא הישראלי! לי יש חמישה קילו יותר מלכל בחורה שם! וחוץ מזה, הן כבר אחרי ארוחת בוקר מלאת שמפניה ואילו אני פיכחת לחלוטין!

כבר אמר יוליוס קיסר הטלוויזיוני שזה היבריס רק אם אתה נכשל. ובכן, נכשלתי. מסתבר שהיאבקות הסומו הזו היא באמת כמו סומו. המארגן של זה הביא איתו חליפות מיוחדות, כל אחת שוקלת משהו כמו שלושים קילו ומעוצבת בצורת מתאבק סומו אמיתי – כלומר מי שלובשת אותה מקבלת צורת מתאבק, עם כרס ענקית, ישבן ענק וזרועות עצומות. זה מהצוואר עד כפות הרגליים, ואילו על כפות הידיים מלבישים מן כפפות ענק מגושמות שמנטרלות את הידיים. כלומר, אפשר רק לדחוף את המתאבקת השנייה ובלי מכות של ממש.

הוחלט לעשות טורניר, כולן נגד כולן, וסופרים נצחונות. עד שהגיע תורי כבר שתיתי שלוש כוסות שמפניה, והייתי לא פחות שיכורה משאר הבנות. נדהמתי לגלות כמה כבדה ומגושמת החליפה הזו שלובשים. את אחד הקרבות הפסדתי פשוט כי איבדתי שיווי משקל מהחליפה ונפלתי לבד בשנייה של שריקת הפתיחה. בקרב אחר לעומת זאת העיפה אותי אחת הבחורות היותר רזות כל כך חזק שעפתי על הקיר והתרסקתי על הרצפה (אה, לא לדאוג, החליפות כל כך מרופדות מכל הכיוונים שלא מרגישים כלום כשנופלים). גם כשניצחתי בקרב לא ממש הבאתי כבוד לעצמי – פעמיים היפלתי את הבחורה מולי ומייד נפלתי עליה בעצמי. יצא שבסוף המאזן שלי היה 5:4, שזה אמנם חיובי, אבל זה אומר גם שהפסדתי לארבע בחורות רזות ממני. ררר. (פורד, תרגיע ומייד – את הבלונדה דווקא ניצחתי).

אחרי היאבקות הסומו יצאנו כולנו, די מתנשפות, לארוחת הצהריים, שהוגשה בבית החברה הטובה של הבלונדה. תוך כדי האוכל נערך משחק. מתברר שהחברה הטובה של הבלונדה ואחותה צילמו בווידיאו את פורד, עונה על שאלות הקשורות לזוגיות שלהם. הרעיון היה כזה – כולנו צפינו בשאלה, עצרנו את הסרט, הבלונדה ענתה על השאלה, ואז המשכנו בסרט, לראות מה פורד ענה. דווקא הם ענו אותן תשובות לרובן המוחלט של השאלות. וואו. הבנזוג ואני היינו כושלים בשאלון הזה כישלון חרוץ.

אחרי ארוחת הצהריים יצאנו שוב אל המקום של הסומו. הפעם חיכתה לנו שם מדריכת הריקודים. הבלונדה, עיניה קשורות, הופשטה מבגדיה והולבשה במן חותלות אייטיז ושמלה לבנה ילדותית. ואז פצחנו בשיעור הריקוד. הוכחתי לעצמי מה שידעתי תמיד – קורדינציה זה לא התחום שלי. באורח קבוע הנפתי את היד הלא נכונה או את הרגל הלא נכונה (תירצתי את זה לבנות בזה שאני מתבלבלת בין ימין לשמאל בשבדית. מה שלא אמרתי להן זה שאני מתבלבלת בין ימין לשמאל גם בעברית). לחשוב שהזוועה הזו צולמה בווידיאו ותוקרן בחתונה מול כל האורחים. נראה לי שאני לא אגיע לחתונה או משהו…

למרחץ הטורקי שאחרי הריקודים כבר לא המשכתי – זה לא חינני בכלל לראות אותי בסאונה עם האסטמה שלי. כאן נגמר היום שלי במסיבת הרווקות. את הבנזוג פגשתי כולי דואבת ותפוסת שרירים, מכמה קרבות סומו ושעה של שיעור ריקוד. אני באמת לא בכושר. ברגע שיפסיק פה השלג אני חוזרת לאופניים.

אקזוטי בשבדיה

בצהריים הציע לי הבנזוג להצטרף לצעידה ב"מזג האוויר הנפלא הזה". מהחלון נשקפה שמש זורחת. ממד המעלות נשקף מינוס שמונה. אמרתי כן. אני לא זוכרת למה. אחרי צעידה של עשרים דקות מצאתי את עצמנו עומדים במרכז העיר, בפתחה של חנות המחשבים האהובה על הבנזוג. "אה", אמר הבנזוג בתמימות מעושה, "נזכרתי שאני צריך משהו מהחנות הזו". "אין בעיה", אמרתי לו, "אני קופצת לחנות האוכל האסייאתית מעבר לפינה". פניו של הבנזוג התכרכמו.

~ פאוזה לצורך הסברים: הבנזוג הוא האיש הכי שמרן שאני מכירה באוכל. את השנה הראשונה שלו בקליפורניה הוא העביר ברעב מתמיד. בשנים הבאות הוא כבר גילה את המטבח ההודי והתאילנדי, מצא שם מנה אחת שהוא אוהב, וזו המנה היחידה שהוא אי פעם יזמין במסעדות כאלה. בשנתיים שלו בישראל הוא הכיר את החומוס, ואני אומרת הכיר ולא התאהב כי אף על פי שנלקח למקומות החומוס המשובחים ביותר, לא התרשם. בטחינה הוא כבר ממש לא מוכן לגעת. עת עבר לגור איתי לקח לו קצת זמן להתרגל למטבח הפולני-ימתיכוני, והכי התבאס מנטייתי להרפתקנות בבישולים. "למה לחפש מתכונים חדשים?" תהה מאה פעמים, "כבר יש לך מלא מתכונים שאני אוהב". כשגיליתי את חנות האוכל האסייאתי חישב להתאבד. אין דבר חביב עליי יותר מאשר להסתובב בחנות הזו ולמצוא דברים מעניינים שאפשר לשלב בבישול שלי. את הרוב הוא שרד בגבורה, אבל עד היום הוא לא סלח לי על הפעם ההיא שניסיתי לעשות בשר במחמצי חצילים ומנגו בקארי. אני יכולה להבין אותו, שבועות אחרי עוד יכולתי להריח את המחמצים הארורים האלה בכל פינה בבית ~

אניווי, עבודתי החדשה גזלה ממני את מרבית הזמן הפנוי, כך שלא יצא לי להסתובב בעיר או לבלות הרבה זמן במטבח, וככה לא הגעתי לחנות הזו חודשים ארוכים. זה מה שגרם לבנזוג לשכוח מקיומה. אבל עכשיו מצאתי את עצמי ליד החנות, עם אחר צהריים פנוי לבישולים, והבנזוג עמד מולי, בבירור נוזף בעצמו ששכח שהחנות נמצאת שני מטר מחנות המחשבים, ומנסה למצוא פיתרון. הוא לא מצא, ואני הודעתי לו שאני אהיה בחנות עד שיסיים, ושיבוא לאסוף אותי משם. על פניו של הבנזוג הצטיירה פאניקה ברורה, משום שידוע שיש קורלציה ישירה בין הזמן שאני מבלה בחנות לכמות הפריטים המעניינים שאני מוצאת שם לבשל לו. לא הספיק לומר "רק אל תקני משהו שעשוי מתמנונים" וכבר הלכתי.

היה תענוג בחנות. אני מתה על זה שכל המוצרים כתובים באותיות סיניות/יפניות/תאיות, טקסטים ארוכים ומפורטים, ואז שתי מילים באנגלית: "בננה משומרת", או "משחת שעועית שחורה". כשהגיע לבסוף הבנזוג לאסוף אותי, אחזתי בדיוק שקית פניני טפיוקה ותהיתי לעצמי מה אפשר לעשות עם זה. "תעזבי את זה", צווח הבנזוג, "הולכים הביתה".

לצערו של הבנזוג, כבר הספקתי לאסוף כמות יפה של מוצרים עד שהוא הגיע. שילמנו והלכנו. בבית פרקתי הסחורה, לעיניו החרדות של הבנזוג: אורז אדום מלא ("אבל לי תעשי רק לבן, נכון?"), מרק מיסו מהיר הכנה ("זה את תקחי לעבודה, נכון?"), קופסת דאמפלינג קפואים ממולאים בבשר ("איך את יודעת שזה בשר? אין פה מילה באנגלית. בטח יש שם דגים"), קופסת לחמניות קפואות מאודות ממולאות בבשר ("אבל מספיק לנו הדאמפלינג") ואפונת וואסאבי, שלמראיה נשם הבנזוג לרווחה, כי זה הדבר היחיד מהחנות שהוא מחבב.

איזה מזל שבדיוק היום שודר הגמר האולימפי בספורט היחיד שהבנזוג אוהב: הוקי קרח,  בין נבחרות שבדיה ופינלנד. בירה, שקית גדולה של צ'יפס ורגשות לאומניים לא אופייניים עזרו לו להשכיח את הצרה שתתרגש עליו לארוחת הערב. שעכשיו בתנור. מואאאאאה.

(למרות שהאמת, הלכתי על ארוחת ערב סולידית: עוף ומיני ירקות בשקית קוקי. ואני לא אתחיל לפרט את פרצופו ההמום של הבנזוג בפעם הראשונה ששליתי את השקית מהתנור. "לבשל בשקית? מאיפה את מביאה את הדברים האלה?")

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s