נחשו מי בא לסעוד
זה התחיל בזה שהקולגה הישראלי של הבנזוג, זה שבזכותו הבנזוג בכלל קשור לישראל, הזמין אותו לשבועיים של סיעור מוחות בישראל. זה המשיך בזה שהבנזוג טען שהוא פשוט חייב לנסוע, גם אם אני לא אוכל לבוא. זה המשיך משם בזה שחמתי בערה בי להשחית מהמחשבה שהבנזוג יהנה מזיו השמש הישראלית בעוד לי יקפא פה הלבלב, עד שהלכתי לבוס שלי, וביררתי אם אני יכולה לקבל בתקופה לחוצה זו של השנה כמה ימי חופש, ובמקביל אם יש כרטיסים במחיר הגיוני לישראל.
ספונטניות זה שם המשחק. אני מגיעה לארץ עוד יומיים. כלומר ידעתי על זה עוד קצת לפני, אבל זה עדיין היה בהתראה קצרה. ואפרופו קצר, בעוד הבנזוג יהנה משבועיים של חום ישראלי, אני אהיה בארץ חמישה ימים. דמיט.
אני מנסה עכשיו להרכיב את הלו"ז, ועושה רושם שאני לא אצליח לפגוש חצי מהאנשים. יש משפחה (הורים, סבתות וסבא), אמא שלי נוסעת לל.א. אחרי הסופ"ש, אז הסופ"ש יוקדש קודם כל למשפחה, ואז נשארים לי שלושה ימים לכל החברים. אההההה. כבר מצטייר כמה אנשים שפשוט אין להם חלון בזמן הזה. אוף. ויש כמובן מספרה ושאר סידורי יופי שאני עושה רק בארץ, בשל אופנת האייטיז ששולטת כאן ביד רמה.
אבל מבחינת טיימינג לפחות יצא מצוין. ירד פה שבוע וחצי רצוף של שלג, ולפני יומיים, כשהפסיק סוף סוף, ירדו הטמפרטורות למינוס שמונה, מה שאומר שהררי השלג פשוט קפאו והפכו להררי קרח מחליק ומסוכן. לא היה מעולם זמן טוב יותר לברוח מכאן אל השמש הים תיכונית.
נשאר רק לראות איך דוחסים הרבה חברים לשלושה ימים. וגם אם נצליח להגיע לאורנה ואלה, קופי בר, מאנטה ריי, חומוס משאוושה, קינוחי ג'ירף, הסביח בפרישמן, הגלידה בבן יהודה, ארוחת בוקר בגיליס ובכרמלה בנחלה, בשלושה ימים. אהמ.
בטיסה הראשונה הבוקר, משטוקהולם לוינה, היה דיליי של ארבעים דקות. התברר שרוב האנשים על המטוס היו בדרך לטיסות המשך, ועל כן לקראת סוף הטיסה הדיילים עידכנו ברמקולים מה קורה עם טיסות ההמשך. כיאה לחברה אוסטרית, הם דיברו גם בגרמנית, שפה שתמיד גורמת לי לנוע בחוסר נוחות. אתם יודעים איך אומרים קונקשן בגרמנית? אנשלוס. לשמוע קצת לפני נחיתה באוסטריה משפט בגרמנית שנגמר באנשלוס… בררר.
דווקא הספקנו למטוס לתל אביב. המזוודות לא. הן אמורות להגיע אלינו מחר בצהריים. אני ממש מתחרטת עכשיו שארזתי שם את הג'ינס שאני הכי אוהבת, את התיק שאני הכי אוהבת, את האיפור הכי שווה פלוס התכשיטים הכי שווים, פלוס המתנות. אם המזוודה הולכת לאיבוד – שיט שיט.
עצוב לי בלב על שרון. גם אם לא תמיד הסכמתי עם דרכו, יש לי סימפטיה אל האיש, אין לי מושג למה בדיוק. מחמם את הלב לראות איך מדינה שלמה מחכה לחדשות, איך גלגלצ משדרים שירים שקטים ומבטיחים "לעדכן ברגע שיהיה מידע", איך בכל המסעדות/חנויות פתוחות הטלוויזיות ואנשים מטים אוזן, איך אנשים שעוברים ברחוב מדברים על המצב. מדינה קטנה וחמה אנחנו.
חמה תרתי משמע. 25 מעלות. הבנזוג ואני פשטנו מייד את המעילים והסוודרים. חם לנו מאוד, רק שאין לנו בגדים להחליף. הכל במזוודות, שנשארו בוינה.
תל אביב כמו תמיד. אני מתה על העיר הזו, איך הכל חי ותוסס, לא משנה באיזה שעה. ישבנו לאכול חומוס משאוושה בבוגרשוב, עם אחינו הקטן. הוגשה גם צלוחית קטנה של חריף. הבנזוג ניסה קצת לטעום ושינה צבע. אני בכלל לא טרחתי לנסות. אחינו הקטן, פולני לא פחות ממני, טען ששטויות, הוא כבר אוכל סחוג! קמצוץ מזלג מהחריף הזה גרם לו להורדת דמעות די מרשימה. הבנזוג שאג מצחוק.
אחרי החומוס לקח אותנו אחינו הקטן אל ההורים שלי, למשחק של סטלרז (משחק קופסה שהבנזוג ואני הדבקנו בחיבה אליו את כל המשפחה). בדרך שמענו בחירות החיילים בגלגלצ. אין, משהו במדינה הזו מחמם לי את הלב.
סיפורי תל אביב
אחרי שהסופ"ש הוקדש כולו לביקורי משפחה, יצאנו במוצ"ש עם יניב וזיו, שהיו איתי עוד בתיכון, ל"הלנה", שזה, בניגוד למה שהבטיח יניב, בהחלט מקום של פיק אפ. כלומר, מקום חביב בהחלט, מלא סטייל, יפים ויפות, אבל גם מלא במה שאני שונאת במקומות האלה: חושך, עשן סיגריות ורעש שלא מאפשר לדבר. היה קצת הלם תרבות, להיזכר בשוק הסינגלס, ברר.
וביום ראשון בבוקר הלכתי עם אפרת לארוחת בוקר ב"קפה נואר". אחח, איך התגעגעתי.
מארוחת הבוקר דהרתי אל הקוסמטיקאית והמספרה, שני ביקורים שלהם נזקקתי מאוד אחרי חצי שנה מוזנחת בשבדיה. שלוש שעות לאחר מכן, סוף סוף ראויה למאכל אדם ולהופעה בפני החברים שלי, פגשתי את חגית ב"אורנה ואלה". תגלית מפתיעה: אני לא מתגעגעת לשיינקין. מה שהיה השכונה הרגילה שלי, ארבע שנים של דירות באיזור וסובבות אין קץ ברחוב ובחנויותיו, ועכשיו לא היה לי חשק אפילו להיכנס ל"נישה בחצר". אין לי מושג מה עובר עליי (הזדקנות?? אני??). לעומת זאת עדיין שמחתי לגלות שהתפריט באורנה ואלה כתמיד. סלט הכל ומאפה זיתים, איזה כיף.
משם פגשתי את גדי ב"קפה אוליב". גדי היה פעם חבר של אחי, אבל בקיץ ביצעתי מחטף ועכשיו הוא שלי (אה, דרך אגב, עוז, גדי מוסר לך ד"ש). קצת בירות ומלצרית שהתחילה עם גדי די באגרסיביות, אבל למה להתלונן, קיבלנו אוכל בחינם. בסוף הפגישה הופיע הבנזוג ואסף אותי לכיוון הבית של עדי, חברה טובה וקולגה לשעבר. היה מגניב לראות מה עדי והחבר שלה עשו בדירה. אלוהים, עברו שנים מאז ישנתי בדירה הזו בתקופה שבין דירות.
על הבוקר היום פצחתי בתוכנית קניות מעצבים. ההלם לגלות שהחנות של רונן חן סגורה (שלט "תיכף אשוב" הבטיח ולא קיים), למרות השלט המקסים על החלון "אסיף עונה". מילא זה, אבל שגם "קום איל פו" תהיה סגורה בגלל ספירת מלאי? השם ירחם, איזו אכזריות. ישבתי לארוחת הבוקר בקפה של "קום איל פו", והצלחתי לשבור מסורת של שנים: במקום חצי כריך אבוקדו ומיץ תפוחים וג'ינג'ר, הזמנתי חצי כריך חציל קלוי ומיץ גזר וג'ינג'ר. פרועה שכמוני.
שלל הקניות לבסוף: רק גופייה אחת בנעמה בצלאל. אני לא יודעת מה קרה לי. מה שכן, מדדתי מכנסיים מהממים בנעמה בצלאל, ואני שוקלת לחזור ולקנות אותם, לאור החיסכון העצום שנגרם לי עם החנויות הסגורות.
הערב אנחנו יוצאים עם חגית ובעלה. ניסיתי להזמין מקום במסעדה. "רפאל" מלאה עד אפס מקום, וגם "כרמלה בנחלה" עשו לי בעיות. אני לא מבינה, יום שני היום, מי אוכל במסעדות כל כך הרבה?
ישראל – סיכום
ביום שלישי פגשתי את איריס וגילה, לארוחת בוקר ב"גיליס", ולשיחת בנות. גילה הגיעה עם הרכה הנולדה (איזה מתוקה! ואיזה קטן זה תינוקות שרק נולדו), איריס הגיעה לבושה מא-מם (עם כל החסרונות, יש גם יתרון לבעל שצריך לנסוע המון לארה"ב), ושקענו בשיחת הבנות הרגילה שלנו. איך שמחתי לראות שכל הזמן הזה שהייתי מנותקת מחבורת הבנות לא פגם ביכולת שיחת הבנות שלי.
מארוחת הבוקר מיהרתי אל "דיקסי", לארוחת צהריים עם א' וא', שני קולגות שלי לשעבר שהלאנץ' איתם הפך למסורת בכל ביקור בארץ. "דיקסי" היתה פעם מקום בילוי חביב עלינו מאוד, ואחרי העבודה היה סביר מאוד שתתפסו אותי וקולגות אוכלים כנפי עוף ושכאלה שם. לא הייתי שם שנים, אבל מהר מאוד נזכרתי למה הפסקנו ללכת לשם: כשהגענו הודיעה לנו המארחת שאין שולחנות, למרות שיכולנו לראות פה ושם שולחן פנוי. רבע שעה אחרי, כשאיל ברקוביץ', משה גרטל ואיתי אנגל הגיעו (כל אחד בנפרד), לכל אחד מהם נמצא שולחן. רררר.
מארוחת הצהריים, התגלגלתי (ליטרלי, שכן הייתי מלאה עד להתפקע) למלון. הרמתי ידיים מהניסיון לעשות קניות. או שהטעם שלי השתנה, או שהעיצוב הישראלי השתנה. אני לא יודעת. אבל שלוש שעות שוטטות בעזריאלי הניבו אפס קניות, וסיבוב המעצבים שלי, על אף שהיה חלקי, הניב רק גופייה אחת מנעמה בצלאל. אמנם שווה מאוד, אבל אחת. שאני אחזור מהארץ ובאמתחתי רק גופייה אחת חדשה?? מי היה מאמין. אז הפעם הלכתי לסופר, בתקווה ששם לפחות הקניות יעודדו אותי קצת. קניתי שני מגשי בורקס קפואים (אהבת הבורקס שלי צמחה למימדים מפלצתיים מאז עברתי לארץ האין-בורקס), קשקבל (אין פה), שמן זית, ושקית מיני מקופלת, להביא לקולגות בעבודה בשבדיה. עברתי גם ב"ניצת הדובדבן", הסתכלתי בקינאה על מגוון האוכל הבריא בעברית שאפשר לקנות שם (פה, אם אני כבר מוצאת חנות אוכל בריא, ובאמת שקשה למצוא, אז הכל בשבדית, ובמקרה הטוב באנגלית, אבל עדיין אני צריכה לתרגם את זה לעברית כדי להבין מה זה. מישהו יכול לומר לי בשליפה איך אומרים באנגלית דוחן? או, אז אתם מבינים מה הבעיה שלי). אחרי שוטטות מלאת קינאה קניתי לי קצת מתערובת אורז הפרא (מלא, שחור ואדום. יאממ יאממ). בחדר במלון חיכתה לי גם צנצנת עם ריבה ביתית של סבתא, כדי להשלים את המשלוח הקולינרי.
בערב שלישי יצאנו הבנזוג ואני עם אחי הקטן ושני בני דודיי, אוהד ואיתי, והחברה של איתי. היה, כמו תמיד, מעולה. נפגשנו ב"גורדון אין", מקום קצת ג'יפה, אבל אנחנו שומרים לו אמונים לעולם, כי שם הבנזוג ואני נפגשנו לראשונה, בליל קיץ הזוי אחד, וגם כי שם יש את הסיכוי הכי גדול למצוא שולחן פנוי לחבורה גדולה. כמו תמיד, יצא שגלשנו קצת לשירה בקול רם, פון-טראפים שכמונו, וסיימנו את הערב מתנודדים קצת. אחח, אני אוהבת את בני הדודים שלי.
למחרת בבוקר אכלנו הבנזוג ואני ארוחת בוקר בקפה מצדה. קצת מוזר, קפה מצדה. בהתחלה, כשהוא נפתח, הייתי משוכנעת שעם שם כזה ומיקום כזה (מול הים בסוף בוגרשוב) זה מקום של תיירים, כלומר אוכל מעפן ומחירים לא הגיוניים. אבל גם עוז וגם יניב התעקשו שכדאי לי לנסות, וממש הופתעתי לגלות שמדובר במקום ממש חביב, עם אוכל סביר פלוס, עם מחירים סבירים בהחלט, ועם יופי של נוף. בד"כ אכלתי שם ארוחת צהריים, או שתיתי שייק מול השקיעה, אבל הפעם הלכנו על ארוחת הבוקר, וכרגיל, הופתעתי לטובה. חוץ מהביצים/גבינות/סלט/לחמניות הרגיל, שכולם היו טעימים, הם נותנים גם צלוחית מיזלי, דבש, יוגורט ופירות טריים, מאוד מאוד טעים. יצאנו משם מאוד מרוצים.
כמה שעות אחרי זה המראתי בחזרה אל הכפור. כמה נקודות לסיכום הביקור:
1. חנויות שיש בהן מוסיקת אומצה-אומצה בווליום לא ייאמן בהחלט מרחיקות קונות כמוני. בעלי חנויות יקרים, אולי אתם חושבים שככה אתם פונים אל הקהל הצעיר, אבל הקהל בגיל הזהב כמוני הוא בעל הממון.
2. גם מוכרות מהסוג הקרצייתי אינן רעיון חכם. לחנות "דיזל" בדיוטי פרי נכנסתי בכוונה אמיתית לקנות ג'ינס. ליד מדף הג'ינס התיישבה לי מוכרת אחת על הצוואר ופשוט סירבה ללכת. כל ג'ינס שהרמתי היא אמרה משהו כמו: "צבע מהמם", "גיזרה מהממת" או סתם "מהמם". ביצעתי תרגיל הטעיה והלכתי אל הקיר של הנעליים, מתוך תקווה לשוב לג'ינסים כשהיא תידבק ללקוח אחר, אבל שם תפסה אותי מוכרת אחרת, שהמליצה לי על כל זוג נעליים באותה דבקות. ביצעתי נסיגה טקטית אל מחוץ לחנות, כשהמוכרת עוד צועקת אחריי "את הג'ינסים שלנו ראית? יש מבצע!", ומצאתי את עצמי ממלמלת התנצלויות ש"לא תודה" אחרי המוכרת הדולקת אחריי. אני באמת התכוונתי לקנות ג'ינס. למה להבריח קונים ככה?
3. ישראלים יקרים. נניח שאתם זוג נוסעים לאמסטרדם עם טיסת קונקשן בווינה. זה מאוד לא יפה מצידכם להחזיק את הכל המטוס לאמסטרדם מחכה ואת דיילות הקרקע מורטות שיערות, רק כדי להופיע מכיוון חנויות הדיוטי פרי עמוסי שקיות ולעלות בניחותא למטוס שחיכה רק לכם. זמנים, נימוס, התחשבות. אנא לימדו את משמעות המילים. (מקרה שקרה באמת, מול עיני הנבוכות, בעודי ממתינה לטיסה שלי בווינה).
4. אכלתי חמש ארוחות בוקר בחמישה בתי קפה. סביר להניח שאני סובלת מהרעלת ביצים וגבינות חמורה. אבל אין על ארוחות הבוקר הישראליות.
5. עכשיו אני מבינה את הבנזוג בטענותיו שהכי קר היה לו בישראל, והוא כזכור נולד בערבות השלג. הקטע הזה שאין חימום בבתים בישראל? זה ממש מטורף. קר! לא אמורים לשבת עם מעילים בבתים, פור גוד סטייקס. התרגלתי להסקה מרכזית, הצד החיובי של שבדיה.
לקרוא על איראן בישראל
כבר חודשים שאני קוראת את אותו הספר, "משתה לעורבים" (תירגום חופשי מאוד שלי), מאת ג'ורג' ר. מרטין. מדובר באחד הספרים הכי טובים שיש, חלק מסידרה מעולה, שנקראת "שיר של אש וקרח". אני עוד אכתוב על זה פוסט מפורט ביום שאני אסיים את הספר, עניין של שנתיים-שלוש. כי זו הבעיה: מדובר בכ-800 עמודים באנגלית, אמנם מרתקים, אבל במצבי חסר הזמן מדובר במשימה ארוכה מאוד. כך יוצא שכל ערב לפני השינה אני פותחת את הספר כולי נלהבת, ואחרי שני עמודים עיני נעצמות בלי שליטה כמעט. זה מתסכל, כי אני באמת רוצה להתקדם עם הספר הזה. גם הבנזוג רוצה, שכן הוא מת לקרוא אותו כבר (הקודם בסידרה הסתיים מאוד מותח), ודי מתייבש עם לחכות לי.
לפני הנסיעה לישראל התלבטתי אם לקחת את הספר איתי. בכל זאת, כמה שעות פנויות במטוס ייתנו לי זמן איכות לקריאה שאין לי אף פעם זמן אליה. מצד שני, הספר ענק, יש לנו את הגירסה קשת הכריכה שלו, והוא כאמור 800 עמודים, כלומר כבד. אז החלטתי לקחת ספר אחר. "לקרוא את לוליטה בטהרן", שגדי שלח לי ליומולדת.
"לקרוא את לוליטה בטהרן" התגלה כמשהו אחר לגמרי ממה שציפיתי. הכריכה הבטיחה סיפור על מורה ושבע תלמידות שמתכנסות ביחד לשיעורי ספרות סודיים בטהרן. סודיים כי הן קוראות ספרים אסורים, ספרות חילונית טובה ואיכותית. אני ציפיתי לקבל סיפורים על חייהן של נשים בטהרן, קצת דיווחים על החיים הבלתי אפשריים, קצת מתח, כאלה. אבל התברר שהמחברת, הפרופסור האיראנית לספרות אזאר נאפיסי, רצתה דווקא לבאר לנו ספרים כמו "גטסבי הגדול" או מבחר ספריו של נבוקוב, ולהשוות אותם, די ברמה הפילוסופית, למצב באיראן. קצת חבל, כי בחורה שטחית כמוני עיניה מזדגגות מייד כשהדיון גולש קצת לפילוסופיה.
אז יצא שקראתי הרבה על ספרים איכותיים, וקצת חבל שקראתי את זה לפני שקראתי את הספרים המדוברים עצמם, כי אז הייתי מבינה הרבה יותר. אני יודעת את זה, כי הפרק היחיד שממש נהניתי בו הוא הפרק שבו מנותחות יצירותיה של ג'יין אוסטן. או, אוסטן – מכירה. אוסטן קראתי. אוסטן אהבתי. אז מהפרק על אוסטן ממש הפקתי הנאה מכל ניתוח ספרותי. אני מניחה שיכולתי להנות ככה גם משאר הפרקים בספר, אם רק טרחתי לקרוא לפני קצת יותר קלאסיקות ספרותיות.
בין הניתוחים הספרותיים שזורים סיפוריהן של הנשים. למרבה הצער מועטים מדיי ולא מפורטים. גם קצת מבולבלים. פתיחת הספר מבטיחה לנו שעוד נזכה להכיר את הנשים בשיעורים הסודיים. מבטיחה ולא מקיימת – נאפיסי כותבת יותר על המהפכה האיראנית ופחות על התלמידות שלה, שחלקן מוזכרות אולי לחצי עמוד בכל הספר.
למרות התלונות, מדובר בספר מעניין, בייחוד לחובבי הספרות. אבל אם אתם לא חובבי קלאסיקות ספרותיות – דונ'ט.
הכנתי פשטידה לארוחת הצהריים מחר. סידרתי יפה בתבנית, הכנסתי לתנור לחצי שעה, ומיהרתי בינתיים למחשב.
שלושת רבעי שעה אחר כך, נתקלתי באחד הבלוגים במילה "פשטידה". זה מצלצל מוכר, חשבתי לעצמי. שנייה אחרי זה קפצתי מהכיסא ורצתי ריצת אמוק למטבח. הפשטידה יצאה, איך נאמר, שחומה משהו. קצת קראנצ'י. אם היה לי חוש ריח טיפה פחות עלוב ממה שיש לי, יכול להיות שהייתי נזכרת בה עוד לפני.
יש שמפו אחד שאני מאוד אוהבת. אין להשיג אותו בשבדיה, או בישראל, אז בכל פעם שהבנזוג או אני נמצאים בגרמניה/אנגליה, אנחנו קונים אותו שם. לכן, מה שמחתי לגלות בקבוק שלו בחנות "הכל בדולר". הסבר קצר: החנויות הזולות פה הן לא בדיוק הכל בדולר, כי תמיד זה יקר יותר מדולר אחד, אבל יש להן דברים מאוד זולים, ולפעמים אפילו מותגים שאין בשבדיה, כי הן מביאות עודפי ייצוא מכל אירופה. זו הסיבה שבהרבה מקרים על המוצרים שלהם יש כיתוב בגרמנית/דנית/צרפתית. על בקבוק השמפו הזה היה כתוב בספרדית. לא היה איכפת לי.
רק שמשהו היה קצת מוזר. בפעמיים שחפפתי עם השמפו הזה הוא לא ממש הקציף, וגם השיער שלי לא נראה משהו אחרי. היום נשברתי, התקשרתי לדיאנה המקסיקנית והקראתי לה מה כתוב על הבקבוק. לקח לה זמן להירגע מהצחוק. "עדי", היא הודיעה לי, "את חופפת עם קרם לחות". אה, זה מסביר את זה.
בכל הפעמים שהלכתי עם הבנזוג וההורים שלי למסעדה בארץ היו אלה אני או אמא שלי שבחרו את המסעדה. כך יצא שאבא שלי תמיד מצא את עצמו מאוכזב מהמקום. ככה זה אבא שלי, אם המקום לא מגיש סטייק בגודל של חצי פרה, הוא לא יאהב. השיא היה כשהלכנו ל"עין כמונים" ואבא שלי כמעט התעלף לגלות שאמא שלי ואני גרמנו לו לנהוג שלוש שעות כדי להגיע למקום שמגיש רק גבינות וירקות.
בימים אלו יש מצב נדיר: הבנזוג בארץ, בלעדיי, ובמקביל אמא שלי נסעה ללוס אנג'לס. זה משאיר את אבא שלי, לראשונה, חופשי לבחור את המקום לאכול. הערב יצאו הוא והבנזוג לאכול ארוחת ערב. מתערבת איתכם שהוא לקח את הבנזוג ל"פונדק אסא".
(אין לי מושג, הבנזוג אינו עונה לטלפון. כנראה איבד הכרה מעודף כולסטרול).
*עריכה: התנצלויות בפני אבא. הוא כן הצליח למצוא מקום כלבבו בלי להוציא את הבנזוג מתל אביב. הם היו ב"פאפאגיו".
הצד הרע של תל אביב
המקום: דירת שלושה חדרים במרכז תל אביב. גדולה, משופצת, קומה שנייה בלי סורגים.
השוכרים: ראשונים גרו שם עוז וקרן, ומושמוש כמובן. עם עזיבתם עבר לשם אחינו הקטן, עם שותפו ש', בחור חמד מעין כמוהו.
רקע: כשעוז וקרן נסעו לתאילנד, הגעתי אני בטיימינג מופלא לחודש בארץ, ושמרתי להם על הדירה ועל מושמוש. בתור בחורה שגרה בתל אביב בימי האנס הסידרתי, הייתי קצת לחוצה. הצבעתי על דלת הדיקט של הדירה עם המנעול בשני שקל, ועל החלונות הלא מסורגים אליהם מובילים סולמות של מרזבים, וטענתי שמפחיד, אני הרי לבד ומושמוש אינו עוזר כלל וכלל, שכן הוא כל כך ידידותי שאם יגיעו פורצים יותר סביר שהוא יעזור להם לפתוח את הדלת מאשר ישמור עליי. חברו של עוז, ת' יוצא הסיירת ומי שעוז הפקיד על ביטחוני בזמן שהוא בתאילנד, אמר לי אז בקול בוטח: אל תדאגי, אי אפשר לפרוץ לדירה הזו.
התיאוריה של ת' הופרכה שלשום.
האירוע: אבא שלי לוקח את הבנזוג ואת אחינו הקטן לאכול בפאפאגיו. הבנזוג עבר בדירה של אחינו הקטן, בדרך למסעדה. מכאן ניתן לאחינו הקטן להעיד: "השבדי ואני יצאנו מהבית ב-21:50, והשבדי השאיר את הלפטופ שלו בהול הכניסה של הדירה. רבע שעה אחרי, ש' (השותף) הגיע הביתה, ושמע רעש חזק מחדר המדרגות. הוא התחיל לעלות ועשה רעש שישמעו שהוא עולה. לפתע הוא ראה אדם שיורד במדרגות, נראה מסומם, שלא ראינו לפני זה בבניין. ש' הגיע לדירה וראה שהמנעול שבור והדלת פתוחה. אחרי שעשה סריקה קלה וראה שכלום לא נגנב (עד כמה שאפשר לראות במבט ראשון), הוא יצא החוצה ותפס את הגנב. הוא הכריח את הגנב לפתוח את כל השקיות שהיו ברשותו, וראה 8 מזרקים מתוכם 5 משומשים. את השקית השנייה האיש סירב לפתוח, ורק אחרי שש' עשה פרצוף מפחיד הוא פתח אותה. היה בה מוט שחור, כמו שיש בסרטים, של הגנבים. וזהו, אז הוא ברח".
מידע נוסף: 2 דירות נוספות בבניין נפרצו. ללפטופ של הבנזוג שלום.
ואחינו הקטן מסכם במשפט שמאוד מוכר לי מימי תל אביב: הבאסה הגדולה היא שבעל הבית מסרב לשלם על המנעול.
ריקושטים אחרונים מהביקור בישראל
מכירים את המתחם בנמל תל אביב, "הבית לנשים", זה שיש בו חנות של "קום איל פו", קפה של החנות, חנות סקס לנשים ועוד כל מיני חנויות "נשים יוצרות נשים קונות"? ובכן, הבנזוג נלקח לבית הקפה שם לצהריים על ידי זוג מכרים, וחף מכל כתבות יח"צנות למיניהן ויודע רק מה שעיניו רואות, דיווח לי: "אכלנו צהריים בנמל, באיזה מקום של לסביות".
כיוון שאמא שלי שהתה בלוס אנג'לס והבנזוג אינו מכיר מותגים ישראלים יוקרתיים כמו "שוקולד השחר", נשלח אבא שלי לבצע את קניות המכולת שלי ולצייד את הבנזוג בשקית ראויה. אבא דווקא עמד יפה במשימה, וקנה בדיוק כל מה שאני רוצה, בכמות כפולה ממה שהתכוונתי. סבבה לי. ברשימה: שוקולד השחר (כן! אני מודה שנאטלה הרבה יותר טעים, אבל אין כמו שוקולד השחר באפייה. הרבה יותר קל למרוח אותו). עוד מגשי בורקס קפואים ואבקת מרק פטריות. צנוע יחסית, זה רק השלמות לקניות שאני עשיתי בשבוע שעבר.
אל שדה"ת הגיע הבנזוג מלווה באבא שלי, שהיה אמור להעיד בשבילו שהוא אינו טרוריסט מסוכן אלא שבדי אוהב ישראל. לפני שהכיר אותי ונאלץ להגיע לבד לשדה"ת (הוא ביקר בארץ כמה פעמים בשנה לצרכי עבודה), עבר הבנזוג חוויות מסמרות שיער בשדה"ת, מהסוג שגורם לך לתהות למה לעזאזל אנשים ממשיכים לבוא לארץ, אם זה היחס שהם מקבלים. אחרי שהתחלנו לטוס ביחד, חשבתי שהמצב ישתפר. אלא שהתברר שהעובדה שאנחנו מגיעים ביחד לא גרמה לאנשי הביטחון לחשוד פחות בבנזוג, אלא מעכשיו לחשוד גם בי. ככה מצאתי את עצמי הישראלית היחידה בתור של הזרים בנתב"ג. ררר. הבנזוג טוען שדווקא יש שיפור עצום, במקום שהוא יטורטר שעה-שעתיים, שנינו מטורטרים ביחד פחות מחצי שעה. מבחינתי, שלפני זה עברה בדיקה של שלוש דקות, מדובר כמובן בהרעה.
אניווי, אבא שלי ליווה את הבנזוג, והסביר איך הוא קשור אליו. לא ברור אם הם שיכנעו, בגלל שבמקום שיקוף המזוודה הבנזוג התבקש לפתוח אותה ולהוציא פריט פריט ממנה. כך נתקלו הבודקים בשוקולד השחר ובבורקס. הייתם חושבים שזה ישמש להם כהוכחה לסיפורו של הבנזוג, כי מי יקנה שוקולד השחר ובורקס קפוא אם אין לו ישראלית בבית? רק שזה הפך אותו לחשוד עוד יותר, ושוב נקרא אבא שלי אל הדגל, והעיד שכן, בתו בעלת הטעם הקלוקל ביקשה משלוח של שוקולד השחר. הפרצופים שהבודקים עשו אפשר היה לחשוב שאוסאמה בין לאדן מנסה להעלות פצצה גרעינית למטוס.
נחת הבנזוג, ישירות אל מינוס עשר וסופת שלג. מייד העריך יותר את מזג האוויר שהיה לו בישראל. ואילו שרה האיטלקיה נחתה גם היא באותו יום, חזרה מביקור באיטליה. נפגשנו ארבעתינו לארוחת ערב אצלנו אתמול. הארוחה היתה על טהרת הייבוא האישי: אני הכנתי בורקסים ("פירוג ישראלי"), ואילו שרה הביאה קינוח, עוגה שהביאה איתה מאיטליה, והתנצלה: "זה עוגה טוסקנית, לא כולם אוהבים". דווקא היה טעים מאוד (שוקולד, מרציפן ותפוזים. מה יש לא לאהוב?). עם התה שאחרי, הגשתי, ואני מקווה שכולכם יושבים, "עוגת הבית". כן כן, גם אני שונאת "עוגת הבית", בד"כ. אבל מצאתי אחת שממש טעימה: "עוגת שמרים קראנץ שוקולד". לא רק אני אהבתי, גם שרה ממש אהבה, וטענה שזה ממש דומה לעוגה איטלקית, פנר… משהו. אני בטוחה שזה המחמאה הכי גדולה ש"עוגת הבית" כלשהי קיבלה אי פעם.
אפרופו ייבוא אישי, שרה הופתעה לשמוע שאני קונה שמן זית ישראלי ומביאה לכאן. מייד ערכנו מבחן טעימות. באגט טרי (במקרה הכינותי מראש), ושתי קעריות, אחת שמן זית ישראלי ואחת שמן זית איטלקי, מהסוג שמיובא לשבדיה לחנויות פה. אפילו שרה והחבר שלה (אמנם שבדי, אבל גר שנים בספרד) הודו שהשמן הישראלי טעים ביותר.
שרה ממשיכה בקורס שבדית מתקדם, רמה אחת מעל הקורס שעשינו ביחד. כחלק מההתקדמות, היא והחבר שלה עברו לדבר שבדית מעורבת באיטלקית (הוא דובר ספרדית, וזה מאוד מאוד קרוב). זה אומר שהאנגלית שלה, שמאז ומעולם היתה טובה מאוד בשביל איטלקיה ובינונית בקנה מידה אחר, הידרדרה, ועכשיו יותר קל לה לדבר שבדית מאנגלית. אז עברנו לדבר בינינו שבדית, והיא מוכתרת כחברה הקרובה הראשונה שלי שאני מדברת איתה רק שבדית.
עדי בעולם 