טיול פיורדים בנורבגיה, מעבר דירה בשטוקהולם

תחזית חודשית

זה הולך להיות כנראה החודש הכי עמוס שהיה לי בחיים.

זה מתחיל ביום חמישי, ודווקא מתחיל בטוב. אנחנו נוסעים לנורבגיה, לטיול פיורדים. לא טורחים בכלל לעבור באוסלו, כבר היינו שם ודי ממצים את העיר ביומיים. אנחנו נוסעים ישר לצפון, נוחתים בברגן, ואז צריכים למצוא אוטו, ויאללה, אל הפיורדים.

מנורבגיה אנחנו חוזרים ביום ראשון. נוחתים בשדה התעופה בשטוקהולם. לא נוסעים הביתה. שעתיים אחרי הנחיתה אנחנו כבר ממריאים אל גטבורג, הלא היא ראשון לציון של הצפון. משם ניקח מאה אוטובוסים עד שנגיע אל האי, איפה שההורים של הבנזוג גרים.

עכשיו, פה אני צריכה להסביר משהו. כיוון שהולך להיות לי כל כך צפוף החודש הזה, הנסיעה אל ההורים של הבנזוג לשבוע די תקועה לי כמו עצם בגרון, שלא לדבר על דברים חדים יותר הנתקעים במקומות רכים יותר. זה גם שבוע שלם של לדבר רק שבדית (אמא שלו מדברת קצת אנגלית, אבל אבא שלו בכלל לא), זה גם שבוע שלם של לנווט בין שרטוני היחסים המשפחתיים (ההורים שלו גרושים, גרים במרחק שתי דקות הליכה אחד מהשני, מצפים שנתארח אצל שניהם, ומדברים אחד עם השני יום כן יום לא. כלומר קורה שאנחנו ישנים אצל הורה אחד, מוזמנים לארוחת ערב אצל ההורה השני, ומתבקשים לא להביא את ההורה השני איתנו לארוחה), וזה גם שבוע שלם בלי סימן לציוויליזציה. כלומר, אני יודעת שלחלק מהאנשים פה זה נשמע חלום, שבוע על אי בודד בלי הפרעות, אבל תחשבו על זה שמזג האוויר גשום וקר, מה שאומר שזה לא שאנחנו על חופים זהובים שותים קוקטיילים מאגוזי קוקוס חצויים, אנחנו בבית של אבא שלו, שמכבה את כל האורות ומשאיר רק נר אחד דולק לכל הבית. זה אומר גם שבוע בלי מחשב, כך שבכלל אני הולכת להתחרפן.

אז למה אנחנו נוסעים לשם? כי לא היינו אצל ההורים שלו כבר חצי שנה, והם נעלבו מאוד. האי שהם גרים בו נחשב לאי קיץ, כזה שעשירים קונים בו בתי קיץ, אז דווקא הבן שלהם, שיכול לישון שם בחינם, לא בא? (כן, פולנים יש גם בשבדיה). בבית של האבא יש מעין יחידת דיור, שהבנזוג ואחותו אמורים לחלוק חצי חצי בזמן חופשת הקיץ, כלומר אנחנו מצופים לבלות שם משהו כמו שלושה שבועות במשך הקיץ. זה לא ממש יקרה השנה. וכדי לגרום לנו להיראות בכלל רע, אחותו של הבנזוג ובנזוגה נמצאים שם כבר מתחילת יולי, חודש של תשומת לב להורים. יצאנו ממש רע.

אז למרות שיש לנו רק שבוע פנוי לסידורים שלנו, אנחנו ננצל אותו כדי לנסוע אל האי, איפה שלא נוכל לעשות כלום.

ואז, אנחנו חוזרים ביום שבת. יומיים אחרי, ביום שני, נקבל את המפתח לדירה החדשה. שבועיים אחרי נצטרך לפנות את הדירה הנוכחית, מה שאומר שיש לנו שבועיים לגרד את הטפטים המכוערים במיוחד שיש בדירה החדשה, ולצבוע את כולה. וכמובן לארוז, ולהעביר. פה מעבירים לבד. שוכרים משאית וסוחבים הכל. אני לא צוחקת. חוץ מזה נצטרך לצחצח את הדירה הנוכחית, כי כשעוזבים דירה פה צריך להשאיר אותה נקייה ומסודרת, מה שאומר שכשנגמור לצבוע את כל הדירה החדשה ולהעביר את הכל לשם, אז נחזור לדירה הנוכחית וננקה את כולה.

רגע, לא נגמר. באותו היום שאנחנו מקבלים את המפתח לדירה החדשה ועסקי הצביעה והמעבר מתחילים, אני גם מתחילה עבודה חדשה. לא אוסיף פרטים, אני רק אציין שזו משרה מלאה פלוס, כלומר אני אתחיל בשמונה בבוקר ואסיים בערך בשש, ואז, קרועה ורצוצה, אפנה אל הדירה החדשה כדי לגרד טפטים.

אם אני לא מרזה בחודש הזה אני מאוד אכעס.

טיול בפיורדים

נתחיל בשורה התחתונה: נורבגיה היא המדינה הכי יפה שביקרתי בה אי פעם.

הנוף: נחתנו בברגן, עיר קטנה בצפון מערב נורבגיה, בלב ארץ הפיורדים. שכרנו אוטו ויצאנו לדרך. כמה דקות אחרי שיצאנו מהעיר, נתקלנו בנוף. מולנו הר גבוה, פיסגתו מכוסה עננים, ולכל אורכו זורם מפל, מהפיסגה וממש עד לכביש, נטפי מים מרטיבים את המכוניות שעוברות שם. כולנו פערנו פה. "וואו!!" דימה הציע מייד שנעצור את האוטו ונצלם, אבל איכשהו לא היה מקום לעצור. "כמה חבל שפיספסנו את זה", אמר דימה בצער. שתי דקות אחרי זה הבנו שלא פיספסנו כלום, ושאנחנו די תמימים. בארץ הפיורדים הכל הרים, ולכל הר שמכבד את עצמו יש לפחות איזה מפל אחד רציני ועוד כמה מפלים לוויניים. בקיצור, זה הנוף שאנחנו נראה ארבעה ימים. חוץ מזה, מדי פעם גם הופיע לו קרחון בין ההרים. אוף, אין מילים. במשך שלוש שעות הנסיעה שלנו אל הכפר הראשון שתיכננו לבקר, המילים היחידות כמעט שנשמעו באוטו, היו "וואו", "מדהים" ו"תראו, תראו את זה. דימה, תעצור בשביל תמונה". היה פשוט מהמם.

האוכל: מראש ידענו שאין מה לצפות בשטח הגסטרונומי. גם כל המדריכים שקראנו הזהירו לא לבנות ציפיות. רוית, דימה ואני החלטנו לדבוק ברעיון אחד: נורבגיה מפורסמת בדגי הסלמון שלה? יפה, אנחנו נאכל פה רק סלמון. שלושה ימים אכלנו רק סלמון. וזה היה, אני חייבת להודות, הסלמון הכי טעים שאכלתי אי פעם, וזה לא משנה אם אכלתי אותו בארוחה במסעדה שווה או במזנון דרכים. הם יודעים איך לעשות את הסלמון שלהם, הנורבגים האלה. הבנזוג, שאינו אוכל דגים, התקיים על שקיות תפוצ'יפס ושוקולד. חוץ מזה עשינו פיקניקים. כל פינה שלא תעצרו שם היא פינה עוצרת נשימה. כך למשל בתמונה הבאה, שהיה פיקניק לא מתוכנן, פשוט עצרנו לאכול בשולחן הראשון שראינו, ובמקרה זה היה נוף עוצר נשימה…

סתם עצירה לא מתוכננת

השתייה: סקנדינביה מפורסמת במימיה הצלולים, ובאמת, בשבדיה אנחנו שותים מים מהברז. גם בנורבגיה ציפינו למים טובים, אם לא טובים יותר ממה שיש בשבדיה. אכזבה גדולה: גם אני וגם רווית ודימה הרגשנו משהו מוזר במים שם, מן שמנוניות. לא הצלחנו לשתות שם מהברז, אז דווקא בנורבגיה קנינו כל הזמן מים מינרלים. הבנזוג, לעולם ויקינג נאמן, לא חש בשום בעיה עם המים (ולעומת זאת טוען שהוא לעולם לא מרגיש נקי אחרי מקלחת בישראל, כי המים מרגישים מלוכלכים).

לינה: החלטנו על ספונטניות. רואים מקום נחמד? מחפשים מלון ועוצרים בו. עבד כמו קסם. לקראת ערב היום הראשון עצרנו בוויק, עיירה קטנה על תחילת פיורד, ומצאנו פונדק שמשכיר שם חדרים, הכל בנוי מעץ, פשוט אבל מאוד חמים ונעים. בלילה השני, לעומת זאת, החלטנו ללכת על נוף. בראש הר מצאנו מלון, שממבט ראשון נראה סגור לשיפוצים. נכנסנו ושאלנו, והתברר שזה שייך לנורבגית ולבעלה הפקיסטני. הפקיסטני הזעיף פנים עת רווית ודימה אמרו שאנחנו מישראל, אבל אשתו חייכה ואמרה שאין בעיה, אנחנו יכולים לישון שם. למרות המראה החזיתי של הבניין, שעדיין בשיפוצים, הנוף מחלון החדר היה משהו שפשוט קשה לתאר. הנה שתי תמונות, האחת של המלון מקדימה, והשנייה של הנוף הנשקף מהחדר.

הקדימה לא הכי מקבל אורחים, אבל חכו לראות מה יש מאחורה…
הנוף מחלון החדר

באותו לילה ירדנו אל הלובי הנטוש של המלון, הדלקנו את החימום (היה קר כל הביקור), ופצחנו במשחק טאקי סוער. היה גדול.

בלילה השלישי והאחרון ישנו בברגן, היא העיר הגדולה של המחוז. איתרע מזלנו, ובאותו סופ"ש נערך איזה אירוע סביב איזו אונייה, וכל המלונות בעיר היו תפוסים. עשינו סבב מלונות בכל העיר, וגם מסביב לעיר, וכלום. בלית ברירה, עשינו את הדבר היחיד האפשרי: נכנסנו לאתר קמפינג שהציע גם בקתות, וחלקנו ארבעתנו בקתה. היה ביזאר (רווית ודימה ישנו במיטת קומותיים, הבנזוג ישן בעליית גג מעל המיטה שלי). בצד השני של הבקתה התגורר ארבעה אופנועני הארלי גרמנים מגודלים. הקפדנו להיות בשקט, בלי שום חשק לריב איתם…

הטיולים: מעבר לנסיעות בין הפיורדים (הפיורד הכי יפה בעינינו: גיירינגר, אבל כאילו דהה, זה הרי הפיורד הכי מתוייר ומפורסם), גם טיפסנו בכביש צר ומפחיד אל פיסגת הר הצופה אל הגיירינגר, ושם יצאנו אל הקור המקפיא (ארבע מעלות באוגוסט), לסידרת תמונות וטיפוסים. שטנו בשלוש מעבורות, מהסוג שעולים עליהן עם האוטו, וביום האחרון טיילנו בברגן, העיר, כולל ביקור בשוק הדגים המהולל שלה. דימה אפילו קנה איזה לקרדה, וכולנו נחרדנו למחשבה איך זה יריח באוטו (אבל ארזו את זה מצוין, אז לא היתה בעיה).

ישראלים: ביום השני לטיול נכנסנו לאיזה קפה שהתגלה גם כחנות מזכרות. מול החנות חנה אוטובוס תיירים, וכשהגענו יצאו מחנות כמה אנשים. "ישראלים", קבעה רוית בביטחון. ואכן, תוך דקה שמענו קריאה מבפנים: "משה, בכמה כסף אני צריכה לקנות כדי לקבל החזר מס?" אינדיד, ישראלים. המוכרות בחנות דווקא גילו חביבות יתרה אל הישראלים, ואף קראו לעברם "להתראות" בעברית במבטא כבד כשיצאו מהחנות.

הדרכים: קטנות, צרות, מפותלות ומפחידות. דימה והבנזוג נהגו (מגבלות השכרת הרכב, אבל רוית ואני לא התלוננו), וכולנו כמעט התעלפנו כשאוטובוסי תיירים ענקיים שעטו לעברנו וכמעט עפנו אל הפיורד בגללם. חוץ מזה, אחת לכמה זמן נחסמו הדרכים על ידי עדרים של עיזים ופרות שפשוט הולכות להן על הכביש. דווקא מצחיק.

ולקינוח, תמונות שוות אלף מילים, ובמקרה של נורבגיה, מיליונים. אז הנה לקט:

הפיורד השווה מכולם, גיירינגר

בדידות על אי בודד

אם אני צריכה לסכם את השבוע האחרון שלי, שהיה כולו על האי שההורים שלו גרים בו, הרי שהיה זוועה. המשפחה שלו מעולם לא תיפקדה משהו (ההורים גרושים, גרים אחד ליד השני אבל לא מדברים אחד עם השני רוב הזמן, והוא ואחותו ביחסי און-אוף), אבל בשבוע האחרון זה היה השפל של השפל. אסכם ואומר שעושה רושם שהוא ואחותו כנראה לא ידברו לנצח, ואם למישהו פה יש רעיון מה אנחנו יכולים לעשות בכריסמס, כי למשפחה שלו אנחנו לא נלך, אז זה הזמן להציע רעיונות. (מה הבעיה? אנחנו לא רוצים להישאר בבית לבד כשכל המדינה מסביב שטופת אווירת חג, מצד שני אנחנו לא רוצים להוציא על זה הון, והנסיעות הכי זולות, שזה לאירופה, לא יעזרו בכלל, כי אירופה סגורה כולה לרגל החג).

היו מעט אירועים משעשעים, לפני שהגיהנום השתחרר (הממ, אני צריכה להפסיק לתרגם ביטויים באנגלית). למשל, אנחנו מגיעים לאי, מתיישבים במטבח של אמא שלו, ואמא שלו אומרת לבנזוג: "טוב שאתה פה, שמרתי במיוחד בשבילך בעיה במתימטיקה שמציקה לי". עיניו של הבנזוג מתמלאות אור, שכן הוא שנים מפנטז על מישהו מהמשפחה שלו שירצה לדבר איתו על מתמיטיקה. אמא של הבנזוג מתכופפת אל ערימת עיתונים, שולפת משם אחד, מצביעה עליו ואומרת: "אני לא מצליחה לפתור את הסודוקו הזה". נחיריו של הבנזוג רוטטים בזעם, והוא אומר לה די בכעס ש"זה לא מתמיטיקה"! אמא של הבנזוג לא נראית מתרשמת, ועדיין מצפה ממנו לפתור לה את הבעיה. בלית ברירה הוא מתיישב על זה. וזה הזמן לספר שאחרי שהתחמקתי בעקביות מללמוד את כללי הסודוקו, למדתי לשחק את זה באי, פשוט כי לא היה לי משהו אחר לעשות שם. זה די ממכר, אתם יודעים?

אירוע חיובי היה בספרייה של הכפר. בעודי מחפשת משהו שייראה מעניין גם בשבדית, נתקלתי בעותק של "יש ילדים זיג זג" בשבדית. הבנזוג מייד השאיל אותו (לא הותרתי לו אפשרויות אחרות), ודווקא נראה בהתחלה מתעניין. הבעיה היא שבאמצע השבוע אני סיימתי את הארי פוטר, והבנזוג נטש מייד את ילדי הזיג זג ועבר להארי, כך שהוא לא סיים את הספר.

יום אחד מהשבוע הזה ברחנו מהעגמומיות של האי אל גטבורג, העיר הגדולה הכי קרובה. פגשתי ללאנץ' את ידידתי מהקהילה היהודית בעיר, בזמן שהבנזוג עסק בענייני עבודה באוניברסיטה המקומית. אחרי הלאנץ' פגשתי, וכאן מדובר בדייט הישרא השני שלי, את חרב דמוקלס, שכידוע ממש בימים אלה שוהה בשבדיה. היה כל כך כיף לדבר עברית, וחרב התגלתה כבחורה מצחיקה ומאוד אינטיליגנטית, למרות שאת זה בעצם ידעתי עוד מהפוסטים שלה. היא בטח לא יודעת, אבל התרגשתי עד דמעות בעיניים כשהיא שלפה מהתיק קופסה ובה ארבעה מגנטים קטנים למקרר, ואמרה: "מתנה לדירה החדשה". כזו נחמדות באמצע שבוע הזוועה שלי, שהתקשיתי לעכל. אז שוב – תודה.

מגטבורג חזרנו אל האי. ירד גשם רוב השבוע, אז היינו סגורים בבית הקטן של אמא שלו, בלי אינטרנט כמעט, די בחושך (בחוץ אפור ובפנים מדליקים כמה שפחות אורות), שממש הרגשתי כאילו אני באחד מהסרטים הקלאסים הסקנדינבים, האפלים והעגמומיים. לא היתה שמחה ממני, עת עליתי על הרכבת לשטוקהולם ביום שבת האחרון. אני לא חוזרת לאי הזה בקרוב. בעעעה.


ובמעבר חד: שרה האיטלקיה והחבר שלה עורכים ביום שבת הקרוב מסיבת יומולדת לשניהם. היא בת שלושים, הוא ארבעים. אם למישהו יש רעיון מה אני יכולה לקנות להם – קדימה.

מסיבה איטלקית

את המוצ"ש שלנו בילינו הבנזוג ואני במסיבת יום ההולדת של שרה האיטלקיה והחבר שלה. היא חוגגת שלושים, הוא חגג ארבעים לפני חודשיים וחצי, והם החליטו לאחד את ימי ההולדת העגולים.

האורחים הוזמנו לחמש אחרי הצהריים, אבל שרה הודיעה לי מראש שהכוונה היא שהאורחים עם הילדים יבואו בחמש, ויתחפפו בשמונה, שאז יגיעו האורחים בלי הילדים. אז הגענו בשמונה. מצאנו בית שוקק ילדים, את שרה מחייכת בעצבים אל הילדים ואת החבר שלה די לחוץ בכל פעם שאחד מהילדים התקרב לאחד מכלי הזכוכית היקרים שלו (הוא אוסף דברי אמנות).

כיאה למסיבה שבדית שבה לא מכירים את כולם, התחלת הערב היא בלחיצת ידיים של כל אחד ואחד מהנוכחים וחזרה על השם שלכם. הבנזוג עובר בקלות, אבל אני מוצאת את עצמי מאייתת שוב ושוב את השם שלי (מה כל כך מסובך ב"עדי"?!). כנ"ל, כל אורח שבא אחרינו לוחץ שוב את הידיים של כולם ומציג את עצמו. יש בדירה שלושים אורחים, כך שמדובר במסת זמן רצינית של לחיצות ידיים, וגם כל התהליך מאולץ בעיני. הרי לא זכרתי את רוב השמות שתי דקות אחרי הלחיצת ידיים. לא עדיף לעשות מינגלינג ולהציג את עצמך לפני האדם שאתה מדבר איתו? ככה יש סיכוי טוב יותר שאני אזכור עם מי דיברתי.

לקח חמש שניות מהרגע שאמרתי שאני ישראלית עד שאחד האורחים שאל אותי על ההתנתקות. הסכמתי איתו שזה דבר טוב שקורה, שזה יביא לעתיד טוב יותר, ומייד שקעתי בכוס יין.

על השולחן הוכנה תקרובת איטלקית, למרבה השמחה. הבנזוג, שזוכר רק טוב מהבישול של שרה, העמיס על צלחתו מכל טוב מה שהיה שם: ברוסקטה, פיצה מעולה ששרה הוציאה מהתנור בדיוק כשהגענו, פשטידת ריקוטה ותרד, סלמון (מזה הבנזוג לא לקח, הוא לא סובל דגים), פרשוטו מגולגל ממולא בריקוטה מוקצפת עם פרוסות אבוקדו, חתיכות צנימים שהוגשו עם טפנד זיתים ופלפלים, ועוד פשטידה לא מזוהה. הבנזוג הניח שמדובר בפשטידת גבינות כלשהי, ולקח חתיכה יפה ממנה. שנייה לפני שהוא נגס בה, הגיע החבר של שרה ואמר: "אני מופתע שדווקא אתה תנסה את פאי השרימפס והמנטה שהכנתי". הבנזוג כמעט ירק עליו את מה שהיה לו בפה, ומייד העביר, באלגנטיות, את כל חתיכת הפשטידה שלו אליי.

לקינוח הוגשו פאי תפוחים ורובארב, פאי תפוחים רגיל וטירמיסו. הטירמיסו של שרה הוא אחד החלומות הגסטרונומים הרטובים של הבנזוג, והוא אכל, כשהוא חשב שאף אחד לא מבחין (אבל אני, הידועה בכינויי "עדי עין הנץ", הבחנתי ועוד איך), שלוש חתיכות נדיבות מאוד. אני חושבת שהוא גמר חצי תבנית לבד. לא היה נבוך ממנו, אם כן, כששרה ניגשה אליו, כולה עצב, ואמרה שהיא עשתה אקסטרה טירמיסו במיוחד כדי לתת לנו הביתה קצת, בשבילו. אבל היא לא מבינה, כנראה שהאורחים אכלו יותר משהיא תיכננה… הבנזוג הנהן בשקט נבוך, בולע את הביס האחרון של הטירמיסו שהיה לו בפה.

קצת אחרי שגמרנו לאכול הודיעה שרה שהיא פותחת את המתנות. בשבדיה זה מן טקס כזה, שפותחים את המתנות לפני כולם וכולם מחווים דעה. וזה הזמן לספר, שהתלבטתי מאוד מה לקנות להם. לו זה היה יומולדת בישראל לזוג מהחבר'ה שלי, הייתי פשוט קופצת אל חנות הסקס הקרובה, ממלאת ארגז באביזרים, ומגישה להם. בשבדיה, שבאורח מפתיע ובניגוד לכל הסטריאוטיפים נוטה לפוריטניות כשזה מגיע לסקס, זה ממש לא מקובל. מצד שני, שרה איטלקיה, וגם החבר שלה גר כמה שנים טובות בספרד ויש לו מן צד ים תיכוני… החלטתי ללכת על סולידי, פחות או יותר. לשרה קניתי זוג עגילים של מעצב שבדי, ולשניהם ביחד קניתי קרם שוקולד לגוף, שמגיע עם מברשת. בארץ זה היה הרי נחשב למתנה ממש לא ביג דיל.

רק שמה שנהיה, הוא ששרה פותחת את המתנות שלהם, ומגלה כל פעם ואזה מעוצבת מזכוכית (שלוש ואזות!), ספר צילומים, כל מיני מתנות מכובדות כאלה. ואני חושבת על קרם השוקולד למריחה על הגוף שהענקתי להם, ומסתכלת על הקהל בחדר (שכולל גם את ההורים של החבר של שרה וכמה ילדים), ומתחיל להיות לי מאוד מביך. ואז, שרה פותחת את קרם השוקולד, מקריאה מה שכתוב עליו, "רוטב שוקולד לגוף לרגעים אינטימיים", וכל האורחים בחדר מצחקקים ודורשים לדעת מי קנה את זה. שרה מצביעה עליי, כל החדר מסתובב להסתכל עליי, הבנזוג מנסה לקבור את עצמו מאחורי איזה בקבוק יין, ואני ממלמלת "קניתי גם עגילים"…

ההדים מקרם השוקולד הזה לא שככו הרבה זמן, ואחת לכמה זמן ניגש אליי אחד האורחים ושאל מאיפה קיבלתי את הרעיון ואיפה קונים דבר כזה. הסברתי שזו מתנה מקובלת בישראל. בטח עכשיו הם חושבים שאנחנו מדינה של סוטים.

הזמן שאחרי מוקדש למינגלינג. בין האורחים גם דיאנה המקסיקנית, חברתנו לשלישיית הבנות מקורס השבדית. האורחים במסיבה מוקסמים מהרעיון של שלוש החברות הטובות מהקורס, ואחת לכמה זמן אחת מאיתנו מסבירה איך היינו באותו קורס ואיך נהיינו חברות גם מחוצה לו. באיזשהו שלב ברחנו שלושתנו אל המרפסת. לשרה והחבר שלה יש מרפסת שצופה אל חצי מהאיים של שטוקהולם, ועם הירח המלא ועם מזג האוויר המצוין ששרר פה היום באורח מפתיע, שלושתנו מאוד מרוצות מהפסקת השקט שעשינו עם יין לבן וקצת אוויר רענן.

בין האנשים שדיברתי איתם היתה גם בחורה מאוד נחמדה, אשתו של אחד החברים של שרה והחבר שלה. דיברנו בשבדית, וממש התאמצתי להבין מה היא אומרת. בדרך הביתה אמרתי לבנזוג ש"יואו, מה זה היה המבטא החזק הזה של האישה הזו? בקושי הבנתי אותה". הבנזוג תקע בי מבט מוזר ואמר ביובש: "אולי זה בגלל שהיא דיברה נורבגית". אה, זה מסביר את זה…

את הדרך הביתה עשינו על האופניים, קצת שיכורים, רוכבים לאורך שפת המים של האי הדרומי כל הדרך הביתה. שטוקהולם מאוד יפה בלילה קיצי עם הרבה אדי אלכוהול.


שלום, אני עוברת

דירה מחר. ויש לי שבע שעות לישון. אחרי שהלילה ישנתי אולי חמש. אני קמה בשבע בבוקר, בשבת! בשביל לסחוב ארגזים!

איזה מלאך דימה, שהתנדב לעזור לנו. (למען הצדק ייאמר שגם רוית התנדבה, אבל לט'ס פייס, גם היא, כמוני, לא יכולה להרים את רוב הארגזים).

גיליתי תופעה מעניינת. הרבה אנשים אחרים הציעו לעזור לנו: אגנה והחבר שלה, דיאנה המקסיקנית והחבר שלה, כאלה. אני לא מצליחה לומר להם שכן, אנחנו צריכים עזרה. אולי בגלל שאני לא מרגישה מספיק קרובה אליהם? אולי בגלל שמישראלים אני מרגישה יותר נוח לקבל עזרה? (גם פורד היה אמור לעזור, אבל ניצל בזכות הנסיעה שלו לסופ"ש).

על כל פנים, ממחר אנחנו בדירה החדשה, וייתכן נתק אינטרנט בן כמה ימים, תוצאה של חיבור כן/לא לאינטרנט בדירה החדשה. אני אדע יותר מחר. אבל אולי אני לא אוכל לספר לכם על זה עד עוד כמה ימים.


צ'ארלס אינגלס ואני

קמה בבוקר, שוטפת פנים מול המראה. פתאום אני מבחינה בהמון נקודות קטנטנות לבנות על כל השיער שלי.
מחשבה ראשונה: אמאל'ה! מה זה כל הקשקשים האלה? ממתי? ואיך זה שעל כל השיער?
מחשבה שנייה: נראה כמו ביצי כינים. לא יכול להיות.
במחשבה שלישית אני מבינה מה זה. אבל קודם כל דז'ה וו.

אני בת שמונה-תשע. אמצע שנות השמונים. בבית של סבא וסבתא, רואה איתם "בית קטן בערבה". צ'ארלס אינגלס צובע את האסם שלו, נדמה לי בירוק, כשתאונה גורמת לזה שחצי מהצבע נשפך לו על השיער. צ'ארלס מתפדח כשהצבע לא יורד והוא נותר עם בלורית ירוקה. גם בעיניי האייטיזיות מדובר בבושה. פחות מחמש עשרה שנה מאוחר יותר אני אצבע את השיער לכחול ולא אתבייש בכלל, אבל אז זו נראתה לי פאדיחה לא נורמלית. צ'ארלס אינגלס הולך עם כובע כל השבוע, עד שמגיע יום ראשון, היום בו כל משפחת אינגלס הולכת לכנסייה. ובכנסייה חייבים להוריד את הכובע. צ'ארלס נאלץ להוריד את הכובע. כל הקהל בכנסייה מסתובב להסתכל. ליחשושים. צחוקים. גם סבא שלי צוחק בכורסה.

סוף דז'ה וו. חזרה למציאות. בשבוע האחרון אנחנו צובעים את הדירה, בצבע שמנת, בעזרת רולרים. זה מתיז, וכל ערב אני מקרצפת את הידיים והזרועות להוריד מהן עשרות נקודות זעירות בצבע שמנת. בדיוק כמו אלה שיש לי בשיער. באינסטינקט מתחשק לי לחפוף מייד את השיער עד שיירד הכל. מחשבה שנייה מזכירה לי שאני עכשיו בדרך לעוד סשן צביעה. ררר. אז אני אשאר עם זה לעכשיו. אולי אשים משהו על הראש נגד הצבע. אבל בערב, ישר אחרי הצביעה, אנחנו הולכים לארוחה חגיגית במסעדה עם חברים… אופס. טוב, מה לעשות.


ביקורת ספר: אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות

הפוסט הזה מוקדש לחגיגית, שמידיה חמסתי את הספר שאני עומדת לדבר עליו.
זה היה בזמן הביקור בארץ, וכולנו היינו בערב הבנות אצל גילה, כשגילה הושיטה לי את "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" של לוסיה אצ'וריה (יכול להיות שזה יישמע לכם יותר מוכר אם אני אציין שזה הספר מסדרת עם עובד שלמרות שהוא בגודל ובצורה האופיינים לסידרה, הוא בולט למרחוק בשל צבעו הירוק הזרחני), והמליצה עליו בחום.

העניין הוא, שבמשך רוב הביקור שלי בארץ התעניתי עם "זכרון דברים", התקדמתי לאט מאוד, והנחתי שלא אספיק לקרוא את הספר של גילה לפני שאני עוזבת. (אז למה לא הפסקתי פשוט לקרוא את "זכרון דברים"? כי יש לי הפרעה לפיה אני חייבת לסיים כל ספר שהתחלתי). אז ברגע של טיפשות, אמרתי לגילה ש"לא תודה, יש לי ספר אחר". חגיגית, שקצת התפלאה, אני מניחה, אמרה מייד שהיא תיקח אותו.

רק כמה ימים אחרי, בעודי בתל אביב, נחתה עליי ההכרה שזה היה ממש טימטום מצידי, כי מתי בעצם ייצא לי ללוות את הספר הזה אם לא בזמן ביקורי בארץ? מייד התקשרתי לחגיגית והתקלתי אותה בביקור פתע. היא עוד לא הספיקה להגיב, וכבר הרמתי את הספר של גילה מערימת הספרים שלה. כשהיא התאוששה, היא סלחה לי, רק ביקשה שבתמורה לחטיפה ללא בושה הזו, אני אכתוב על הספר פוסט נטול ספוילרים, שיגיד לה אם לקנות או לא.

התשובה היא כן. יופי של ספר (טוב, גילה הרי המליצה מלכתחילה, כך שזה לא מפתיע). אני מאוד אוהבת ספרים על נשים בגילי, לראות איך חיים בעולם. במקרה הזה, שלוש אחיות, נשים צעירות, באיזור השלושים או מתחתיו (כן גדי, שלושים זה נשים צעירות!), חיות במדריד בשלושה עולמות שונים. אנה היא האחות הגדולה, הנשואה ואמא לילד, שזה כל מה שהיא עושה בחיים. רוזה היא האחות האמצעית, אשת קריירה שמקדישה את כל חייה לעבודה, וכריסטינה, האחות הקטנה, הברמנית השרלילה, חיית לילה, שעושה כל מה ששתי אחיותיה לא עשו לפניה. שלוש אחיות, שלוש מספרות. כל אחת מספרת את החיים שלה, וככה אנחנו לומדים לא רק עליה, אלא גם על שתי האחיות האחרות, וגם על איך זה להיות אישה צעירה במדריד.

היתרון של הספר הזה בעיני, הוא זה שיכולתי להבין כל אחת מהאחיות. למרות ששלוש הדמויות כל כך שונות אחת מהשנייה, בכל אחת מהן תמצאו צד שידבר לכם אל הלב. בכל אחת מהדמויות מצאתי משהו להזדהות איתו. והייתי מסבירה מה מצאתי בכל אחות, אבל הרי הבטחתי לחגית שזה יהיה בלי ספוילרים, אז לא משנה. אז חגית, אם תקראי אותו עכשיו, אני אוכל לפרט מה אהבתי בו. (וגילה, אני אשלח לך את הספר בקרוב בחזרה).

תוספת שנייה: גילה כתבה לי משהו שאני מסכימה לגמרי איתו והייתי צריכה לכתוב בעצמי. אז הנה, במילים שלה:
מה שאני זוכרת ממנו זה בעיקר את האינטנסיביות. הכל מורגש שם בעוצמות – והאחות השרלילה, איזה חיים!! בא לך לטלטל אותה שתתעורר כבר, בעצם את שלושתן. ותודה לאמא שדפקה להן את החיים.
והוא גם כזה ספר בנות בלי להתאמץ, בלי להכריז: הנה אנחנו נשים שכותבות על נשים ועל בעיות של נשים (או מה שגברים חושבים שמעסיקות נשים. ברידג'ט ג'ונס למשל). הוא פשוט נשי בהווייה שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s