ארכיון – עדי בעולם, מאי 2005

זכרונות מתל אביב

"הן נפגשו, אחר צהריים אחד בחורף, בדירה של רונה ברחוב הס, שהמטבח הענקי, הפתוח, בו ישבו, פנה לחצר אחורית מלאה צמחייה סבוכה שמתוכה מציצות כמה צמרות דקלים, שנראו לשירה לא שייכים, כמו הדקלים האחרים הפזורים בלב העיר. היא התפעלה מהחלונות הגדולים, ריבועי זכוכית מקובעים במסגרת ברזל צבועה בתכלת, ואמרה שתמיד חלמה שכשיהיה לה בית משלה יהיו בו חלונות כאלה".

("תאונות", יעל הדיה)

לא מזמן סיימתי לקרוא את "שם הוורד", והתחלתי לקרוא את "תאונות". את "שם הוורד", למרות שהוא מרתק, לקח לי קצת זמן לסיים. אולי בגלל שקריאה על מאבק הפרנציסקנים באפיפיור היא קצת יותר מאמצת מקריאה על נושאים שאני מבינה בהם יותר. "תאונות", לעומת זאת, רץ. הוא כתוב אמנם בשפה קריאה (אם כי לא בסגנון שאני אוהבת), אבל זה לא בגלל זה. זה בגלל הסיפור, ואני מצטטת מהכריכה: "תל אביב של שנות התשעים היא הרקע שעליו מתרחש סיפור האהבה… זהו רומן עירוני מאוד…". אז זהו, שתל אביב, שנות התשעים, סיפור עירוני, זה בדיוק אני.

בשבע השנים שיצא לי לגור בתל אביב, בין הצבא למעבר לשבדיה, הייתי ברוב הזמן סטודנטית, ובחציו, סטודנטית תפרנית במיוחד. עם הלימודים עבדתי בעבודות סטודנטים, שירות לקוחות וכאלה, עבודה במשמרות, לפי איך שהסתדר עם הלימודים ולפעמים גם בלי שהסתדר, וכסף קטן בסוף החודש, שהספיק לשכר הדירה ועוד קצת מאוד. בגלל זה גרתי בדירות עלובות, עם עוד שני שותפים, עם מטבחים שהיום אין סיכוי שאני אטעם משהו שיצא משם (טוב, זה גם בגלל שהיינו שותפים שלא הקפידו על ניקיון במיוחד), עם שירותים שאין סיכוי שאני אצליח להשתין בהם היום, ועם מקלחות שכף רגלי היחפה לא תדרוך בכאלה יותר. למרות הרושם שעשוי להצטייר, הייתי מאושרת עד הגג. גרתי במרכז המרכז, הכרתי המון אנשים חדשים, זו היתה אחת התקופות היותר רומנטיות בחיי.

ועדיין, לפעמים יצא לי לבקר בדירות בתל אביב שהבעלים שלהן שיפצו אותן לגמרי, עיצבו את כל הדירה מחדש, עם מטבחים פתוחים ורצפת קרמיקה וחלונות בלגים. זו היתה תקופה הבועה, והרבה עשירי הייטק חדשים קנו דירות ישנות בתל אביב והפכו אותן לדירת החלומות שלהם. זה עיצבן אותי, כי לי כמובן לא היה מזגן, מה שאומר שבקיץ ישנתי עם חלונות פתוחים, והרעש שעשו השיפוצים העיר אותי כל בוקר מוקדם, ואין דבר יותר מעצבן מלהתעורר לקול פטיש אוויר אחרי שעבדת במשמרת לילה במוקד שירות הלקוחות, ואת יודעת שאת מתעוררת בגלל שהשכנים היאפים שלך מחליפים את הרצפה למשהו יותר יוקרתי.

בכל פעם שביקרתי בדירה כזו, פרט להתפעלות כנה שקינאה בצידה, תהיתי לעצמי אם גם לי תהיה כזו. בדירות האלה תמיד היו מקררים גדולים וחדשים, מלאים בדברים שלי עוד לא יצא לאכול אז מעולם, בשעה שבמקרר שלי, אמקור ישן, היו בעיקר חסה, גבינה צהובה, מלפפונים ופיתות, הדברים הכי זולים בסופר. לכן, כשקראתי ב"תאונות" את הקטע ששירה, סטודנטית בת עשרים ושש, מבקרת בדירה של רונה, פסיכולוגית בת שלושים ושש, לא יכולתי שלא להיקלע לדז'ה וו.

"ושירה קינאה בה שיש לה חברות אמיתיות עם מקצועות אמיתיים, שחייהן מלאים כנסים ושבתונים ותחביבים והריונות, ולמרות שהיתה צעירה מרונה ומחברותיה, הרגישה כאילו עשר השנים המפרידות ביניהן עברו כבר וחשבה שמה שהיא מרגישה עכשיו זה לא הבעיטות הקטנות של תוכניות גדולות לעתיד, אלא אכזבה מראש על דברים שלעולם לא יקרו…

"מהרגע שנכנסה לדירה הרגישה שהיא נתונה למתקפה של ריחות רכים: ריחות האמבטיה והמטבח, ריח האגסים והבצק, ריח התה, ריח הסיד של הקירות, והריחות הסמויים: ריח השיחה, ריח ההריון, הריח של היום בו גם לה יהיה רוסטביף במקרר, וריח הפחד שזה לעולם לא יקרה".

(שם).

לקרוא את הספר הזה כאן, רק מראה לי שאי אפשר לדעת לאן החיים יקחו אותך. אם מישהו היה אומר לי שבמקום בדירה משופצת עם רצפה מצויירת ומיזוג מרכזי, רצוי קרוב לשדרות רוטשילד, אני אמצא את עצמי בדירה עתיקה עם רצפת פרקט ולא צריך מיזוג, לא הייתי מאמינה. אבל עובדה.

*ויש לי עוד תובנות מהספר, כי יש שם דוגמה מעולה לאיך נשים (אבל המקרה הזה יכול לקרות בהחלט גם להפך) לא מזהות את מי שטוב להן גם כשהן גרות איתו, ולעומת זאת שומרות אמונים לגבר הכי מנייאק שזורק אותן כל יומיים. זה מזכיר לי כל כך הרבה מערכות יחסים שראיתי ושמעתי. אבל זה עניין לפוסט אחר.

מסיבה – סיכום ותודות (ויש תמונה)

זהו, אפשר לנשום. אני אחרי המסיבה הגדולה.

אז מה היה לנו?

את האוכל והשתייה כבר תיארתי בפוסט או שניים לפני, ורק נציין שעשיתי את דיפ הקארי של קטמן בגירסתו הפחות חריפה, ועדיין יצא מספיק חריף בשביל שפולניה חיוורת כמוני תשתה הרבה (אבל לעומת זאת האורחים חובבי החריף היו מרוצים מאוד). חוץ מזה קיש הקשקבל נטרף הרבה יותר מהר משתיכננתי (אגנה והחבר שלה איחרו ולכן אפילו לא זכו לטעום), וגם סלט הפסטה היה הצלחה מפתיעה (בפעם שעברה נשאר לי יותר מדיי, אז הפעם הכנתי פחות, והופה, זה נגמר לפני שמצמצתי. אופס). כבר התחלתי לחשוד שלא הכנתי מספיק אוכל. אבל זה בסדר, העוגה שהכנתי היתה פצצת שוקולד עשירה, שני ביסים ממנה הבטיחו שאף אחד לא יוכל להכניס אוכל לפיו יותר באותו ערב. העוגה עצמה, אגב, לוותה במשבר אפייה קל: מדובר במתכון העוגה של המסעדה "יועזר בר יין", וזה מתכון מאוד קפדני, שלא לומר פלצן ברמות קשות (אפו בתנור 16 דקות, הוציאו מהתנור וכסו בצלחת למשך 12 דקות. ואם פיספסתי בדקה, מה קרה?). אז הייתי קצת מודאגת כשגיליתי שיש לי בבית חמישים גרם חמאה פחות ממה שהמתכון מבקש, אבל שיחת סקייפ בהולה לקטמן, ובאדיבות לודוויג שעמד לידו, הורגעתי שלא יקרה כלום אם חמישים גרם יהיו מרגרינה במקום חמאה. העוגה, אגב, היתה עם נרות והכל, והבנזוג כיבה אותם אחרי שכולם שרו לו "יום הולדת שמח" בשבדית.

והמשחקים. אוהו, פה יש לי הרבה קרדיטים לחלק. אז ככה. ראשית, משחק באדיבות מיכליקה ובהשראת "עמוק באדמה". הדבקתי על גב כל מי שנכנס לדירה תווית ובה שם של סלבריטי. הרעיון הוא שאנשים יכולים לראות מי הם האנשים האחרים, אבל לא מי הם עצמם, וצריכים לנחש בעזרת רמזים שמקבלים מאחרים. ככה למשל, הדבקתי על שרה האיטלקיה את התווית "מדונה", ועל החבר שלה את התווית "מייקל ג'קסון". הבנזוג זכה להיות "האפיפיור יוחנן פאולוס השני", וכל מי שנכנס לדירה אמר לו שהוא נראה הרבה יותר טוב ממה שהיית מצפה מאדם במצב בריאותו הנוכחי. חברתי רווית זכתה להיות "ג'וליה רוברטס", אבל לא הבינה כשאנשים אמרו לה שזה מפתיע שיש לה זמן למסיבות כשיש לה תאומים בבית, כי מסתבר שהיא לא ידעה שג'וליה ילדה לאחרונה. היא ניחשה אחרי כשהבנזוג שאל אותה אם היא אוהבת שקנאים. החבר שלה, דימה, שהיה "ג'יימס בונד", ניחש שנייה אחרי שהבנזוג שאל אותו איך קוראים לו, וענה: "בונד. ג'יימס בונד".

פורד זכה להיות "ג'.ר.ר. טולקין", וניחש אחרי שהבנזוג אמר לו שהוא מאוד פופולרי בניו זילנד. על אחותו של הבנזוג הדבקתי את התווית "הנסיכה ויקטוריה", הלא היא יורשת העצר השבדית, אבל לקח לה המון זמן לגלות את זה. עם החבר של אחותו הייתי קצת נקמנית, בגלל שהוא די אנטי ישראלי, ולכן הדבקתי עליו את התוית "אריאל שרון", וכולם עוד השתעשעו בלומר לו שהוא עושה הרבה למען השלום ואוהב כבשים. הוא היה מזועזע כשהוא גילה מי הוא. על אגנה הדבקתי את "המלכה אליזבת' השנייה" ועל החבר שלה את "יוסף סטאלין". יואקים, החבר הטוב של הבנזוג, זכה להיות "דייגו מראדונה", וכולם אמרו לו שהוא הרבה יותר רזה ממה שהם דימיינו, מה שהפתיע אותו מאוד כי הוא די שמנמן בעצמו.

ואני? הבנזוג הדביק עליי את "הנסיכה ליאה", גיבורת "מלחמת הכוכבים", וישר אמר לי שהוא מעדיף את התסרוקת הנוכחית שלי על פני הקודמת. שאר האנשים אמרו לי שהם מחבבים את המשפחה שלי חוץ מאבא שלי, שהפך למרושע, ולא קלטתי למה הם מתכוונים. פורד מאוחר יותר רמז לי ש"אני אוהבת לחמניות", סוג של רמז לתסרוקת המפורסמת ההיא, רק שאני לא קלטתי שהוא מדבר על קוקיות ביזאריות אלא חשבתי על לחמניות בצורתן הגשמית. מכאן הסקתי שאני בת למשפחת אופים מפורסמת, רק שלא הצלחתי לחשוב על אף אחת כזו. רק אחותו של הבנזוג, שרמזה שאחד מקרובי משפחתי סובל מאסטמה קשה, גרמה לי להיזכר בדארת' ויידר, ומכאן הדרך היתה קצרה.

אז זה היה משחק הסלבריטיז. המשחק הבא היה משחק ה"עשיתי משהו שאחרים לא עשו", באדיבות ערן רבל. הרעיון הוא פשוט: אומרים משהו שעשיתי בעבר (כמו "קפצתי באנג'י") ובודקים אם עוד מישהו במעגל עשה את זה. אם כן – אתה יוצא מהמשחק. אם לא – אתה ממשיך לשלב הבא. בשלב הבא שוב צריך לומר משהו שעשית, רק עם יותר הגבלות (למשל, בלי דברים שהם במסגרת העבודה, כלל שהוחלט עליו אחרי שכולם הבינו שהבנזוג יכול לומר כל סיבוב שהוא הוכיח איזה בעיה מתמטית סבוכה שברור שאף אחד אחר בחדר לא הוכיח). לשלב הבא עולים שוב, רק אלה שעשו משהו שאף אחד אחר לא עשה, והפעם היו הגבלות רציניות יותר – רק דברים שעשית בעשרים וארבע שעות האחרונות, וכו וכו. המנצח הוא זה שנשאר אחרון עם דברים שאף אחד אחר לא עשה. במשחק הזה שמעתי המון דברים ביזארים, חלקם מטרידים, על החברים שלנו: רווית, למשל, נפלה פעם לבור ביוב (קרעה אותנו מצחוק עם הסיפור), יואקים פוצץ רמזור (עם חומרי נפץ!), החבר של שרה קטע חתיכת אצבע לבן דוד שלו ("בטעות", נשבע לנו), והיו עוד כמה. אחד הקטעים הכי ביזארים היה כשיואקים אמר בסיבוב השני שהוא הרס תיבות דואר (מתברר שהוא היה ונדליסט לא קטן. לא הייתם מנחשים עם צורתו החננית היום), ובעוד אני ציפיתי שאף אחד אחר לא יאמר שהוא עשה את זה גם, גם הבנזוג (?!) וגם החבר של שרה הצביעו ואמרו שהם עשו את זה גם. אה? מי זה האנשים האלה בסלון שלי?

המשחק הבא היה משחק העובדות, שהמצאתי לבד (יש סיכוי שקיבלתי השראה במקום אחר, אבל אני ממש לא זוכרת). הרעיון הוא כזה: אני מקריאה עובדה, כמו "בירתה של בולגריה היא סופיה". הראשון שאומר "נכון", מקבל נקודה. אממה, יש קטץ'. בין העובדות פזורות גם עובדות לא נכונות, כמו "הבל היה הרוצח הראשון בתנ"ך" מה שמבלבל, כי אנשים זוכרים אותו קשור למקרה הרצח הראשון, רק שוכחים שהוא היה הנרצח ולא הרוצח. אם אומרים "נכון" על עובדה לא נכונה, מקבלים מינוס נקודה. אז מצד אחד חייבים למהר לומר "נכון", כי אחרת מישהו יקדים אותך, מצד שני חייבים לחשוב על שנייה ולוודא שזה אכן נכון. נרשמו כמה מקרים משעשעים, כשהקראתי את העובדה "ישו נולד בנצרת", מה שבילבל לא מעט נוצרים בסלון, ששכחו שהוא נולד בבית לחם. או מוקש שהטמנתי במיוחד, שידעתי שבטוח יהיה מי שיטעה בו, "בירתה של ישראל היא תל אביב". החבר של אחותו של הבנזוג צעק ישר "נכון", ועוד אחר כך התווכח איתי החוצפן ש"הממשלה שלכם יושבת בתל אביב". כל הישראלים בסלון נאלצו לענות לו שלא.

אחרי המשחק הזה שיחקנו במשהו שמצאתי באתר משחקים ששלחה לי חברתי חגית מקליפורניה. לוקחים שני זוגות, מכסים לגבר את העיניים, ואילו על האישה תולים עשרה אטבי כביסה. הם צריכים למצוא את האטבים ולהוריד אותם. הראשון שמוריד את כולם ניצח. זה היה משחק מאוד משעשע. לסיבוב הראשון התנדבו שרה האיטלקיה והחבר שלה, ורווית ודימה. על שתיהן תליתי מקלות כביסה בהנאה די גדולה, כולל במקומות מביכים משהו, כמו באמצע החזה. פקדתי "התחל" ושני הגברים החלו במסע למציאת האטבים. החבר של שרה הוריד תשעה אטבים מהר מאוד, ונשאר לו לגלות רק אחד, זה שעל הציצי שלה. הוא מישש את כולה, כולל במקומות טיפה יותר אינטימים, רק לא בציצי, ולא הצליח למצוא אותו. בינתיים, דימה, חסר עכבות שכמוהו, הוריד מרווית את כל מקלות הכביסה. דימה ורווית ניצחו, כששרה צועקת על החבר שלה במבטא איטלקי כבד ולגמרי ברצינות: "אתה אף פעם לא נוגע באיזור הזה מספיק!" היה מאוד משעשע.

לסיבוב השני של המשחק הזה נודבו, בלחץ הקהל, הבנזוג ואני, נגד אחותו והחבר שלה. הפעם חל מהפך. עיניהן של הנשים כוסו, ורווית ושרה התנדבו לשים מקלות כביסה על הגברים. כלומר, זה היה אני נגד אחותו של הבנזוג, שזה חזית מלחמה די רגישה גם ככה. אני שמחה לומר ששמרתי על הכבוד הישראלי וניצחתי. ייפייי! אפילו ששרה חסרת הבושה שמה לבנזוג מקל כביסה בין הרגליים (רק מה, גם לי אין בושה. מצאתי את זה ראשון מכל האטבים).

זה היה המשחק האחרון, ואחריו עברנו לטקס פתיחת המתנות. פה, אין מה לומר, האורחים שיחקו אותה במתנות בול. פורד ויואקים העניקו לבנזוג ספרי מדע בדיוק כמו שהוא אוהב (למרות שאני מודה שעזרתי עם רשימת ספרים שהבנזוג הכין מבעוד מועד), רווית ודימה קנו לו בקבוק "פרנג'ליקו", ליקר אגוזים, שהבנזוג מאוד אוהב, אחותו והחבר שלה העניקו ספר מדע בדיוני עב כרס לצד רביעיית בקבוקי בירה מיוחדים שהם הביאו במיוחד כל הדרך מבלגיה, שרה והחבר שלה העניקו לו ספר בישול יפהפה על בישול איטלקי, ובתוכו, מתנה מיוחדת: המתכון הפרטי של שרה לטירמיסו, כתוב על דף מעוטר. אגנה והחבר שלה העניקו לנו סט הגדלה למשחק שיש לנו, שאנחנו מאוד אוהבים, בשם "סטלרז". אני קניתי לבנזוג כבר בשבוע שעבר נגן אם פי שלוש, אבל לכבוד המסיבה קניתי לו משהו קטן משעשע: מזוודה לבננה, שזה בדיוק מה שזה נשמע. זה מן כלי פלסטיק צהוב, בצורת בננה, שמיועד לאנשים שלוקחים בננה בתיק שלהם ולא רוצים שהיא תימעך על שאר הדברים. עטפתי את זה בצורה כזו שהצורה החשודה של הבננה נשמרה (זה נראה, לט'ס פייס איט, כמו ויברטור), ועוד שמתי על זה פתק: "אני חושבת שאתה צריך את זה. עדי". הבנזוג שלח בי מבט מודאג לפני שפתח את זה לפני כולם, וארשת הקלה ברורה נרשמה על פניו כשגילה שזה תיק לבננה.

ואחרי זה אנשים התחילו להתפזר. אפשר לסכם שהיתה מסיבה חביבה. היה קשה לבחור משחקים, ואני רוצה להגיד תודה רבה לאנשים שעזרו לי לפני שני פוסטים ותרמו משחקים ועצות: תודה רבה! ולקינוח, עוגה:

וכיוון שאני לא מצליחה למצוא לינק ראוי, אז הנה תמונה של תיק הבננה:

מוצ'ו חריפוס אבל גם מוצ'ו טעים

אוחח, אני בקושי יושבת מול המחשב.

ככה זה כשאוכלים יותר מדיי.

היינו בארוחה המקסיקנית אצל דיאנה והחבר שלה. הבנזוג ואני החלטנו להגיע על אופניים, בקטע של "ככה יותר בריא". למרבה הצער גילינו שני דברים בדרך: א. הדירה של דיאנה שוכנת בראש גבעה תלולה המיוחד, מה שגרם לי להתנשף כמו דארת' ויידר (ראינו אתמול את הסרט. דווקא אהבתי יותר מכל הטרילוגיה החדשה), בעוד הבנזוג מדווש בקלילות לידי כאילו כלום. ב. הבנזוג לא זוכר איפה בדיוק יוצא הרחוב, מה שגרם לנו להתברבר קצת, כמובן שבכיוון עם העלייה היותר תלולה. איחרנו בעשרים דקות.

אבל לא נורא. דיאנה נפנפה בשלווה "אנחנו בזמן לטיני היום, אתם יכולים לאחר כמה שאתם רוצים". במרפסת הדירה שלהם כבר ישבו שרה האיטלקיה והחבר שלה, נהנים מהשמש (שמונה בערב והשמש אפילו לא מתקרבת לשקיעה. תענוג). דיאנה הושיטה לנו כוסיות מרגריטה טבולות במלח. אחח… איזו מרגריטה. אמיתית, עם המון ליים. ישבנו שלושת הזוגות במרפסת, מסתכלים אל העצים ליד המרפסת, אל השמש המנמיכה, נהנים מהבריזה. תענוג.

אחרי זה ניגשנו לארוחה. קערת גוואקמולי ענקית (היא השתמשה בעשרה אבוקדו לגוואקמולי הזה. אני לא מאמינה כמה גוואקמולי אכלנו) עם נאצ'וס מצויינים ("אל תקנו את הזבל של טקס מקס", הזהירה דיאנה ונפנפה באיזו שקית שלא ראיתי מעולם לפני. "רק אלה טובים"). ואז התחיל האוכל להגיע. טאקוס רכים ממולאים בבשר מיובש שבושל – זה היה ממש מפתיע, זה היה בקר, אבל הבשר הכי רך שאכלתי אי פעם. ליד זה הוגשה שעועית שחורה עם גבינה שתובלה באניס. נשמע מוזר, היה מצוין.

יחד עם זה הוגשה סלסה שדיאנה עשתה לבד, עם המון כוסברה. "זה קצת חריף", היא הזהירה אותנו. לגבי הטאקוס היא דווקא לא הזהירה. שרה לקחה ביס אחד, האדימה לגמרי, וחירחרה: "קצת חריף הטאקוס האלה". "מה פתאום", תהתה דיאנה, "זה רגיל". לקחתי ביס גם אני, וכמעט נשרפתי בפה. שרה שלחה אליי מבט מבין. שאר הסועדים – שלושת הגברים ודיאנה שפכו לעצמם סלסה חריפה על הטאקוס האלה כאילו כלום. אני ושרה לעומת זה אכלנו בקצב של על כל ביס – שתי כוסות מים. התמלאנו די מהר…

אחרי זה פרשנו לסלון, שרועים על הספות בלי יכולת לזוז. "סייאסטה", הצהירה דיאנה, ושרה מייד התבדחה על זה שבאיטלקית, המונחים "סייאסטה" ו"זין קטן" מאוד דומים אחד לשני (פיזולרו ופיסטולרו, משהו כזה) אז אף גבר לא מצהיר שהוא לוקח סיאסטה.

אחרי אתנחתא קלה הוגש הקינוח – פלאן ענק, מכוסה ברוטב קרמל. יאממ יאממ. פתאום גיליתי שבעצם בכל זאת יש לי קצת מקום לאכול.. זה היה פלאן מעולה, אבל אחריו באמת כבר לא יכולתי לזוז.

ואז, אחרי חצי שעה או משהו, הלך החבר של דיאנה למטבח, וחזר עם בקבוק שמפניה. שרה, דיאנה ואני קיבלנו את הציון במבחן המסכם של הקורס היום. שרה ואני קיבלנו מצוין, דיאנה טוב מאוד. "יש סיבה לחגיגה", הכריז החבר של דיאנה, וכולנו שתינו שמפניה (שלושת הגברים הרימו כוסית לכבוד "הבנות").

אחרי זה באמת שכבר לא יכולתי לזוז. מזל שכל הדרך הביתה היתה בירידה, רק ישבתי על האופניים ולא הזזתי אף איבר.

יום שישי בשבוע שעבר, טקס חלוקת הפרס. כולם מסתובבים עם תגי שם, כולל אני. הבנזוג מוביל אותי לעבר פרופסור אמריקני שמבקר בשטוקהולם. מדובר בפרופסור בכיר מאוניברסיטה מהטובות ביותר בעולם, ובארבעת הימים שהוא שהה בשטוקהולם עסקו הפרופסורים השבדים בדאגה לשלומו ושביעות רצונו. הבנזוג מפלס את דרכינו בין ים אנשי האקדמיה המקיפים את הפרופסור, מכחכח בגרונו בהתרגשות, ואומר "תרשה לי להכיר לך את זוגתי". הפרופסור האמריקני מסתכל על תג השם שלי, מרים את הראש אליי, ואומר בעברית במבטא אמריקאי כבד: "את ישראלית?" דממה משתוררת במעגל, גם אני בעצמי די בהלם. אין לו שם יהודי במיוחד, והבנזוג השביע אותי מראש להתנהג יפה. בסוף אני מתאוששת ואומרת, בעברית גם כן, שאכן, ישראלית. הפרופסור מחייך, מצביע על הבנזוג ואומר בעברית "הוא מבין משהו בעברית?" "כלום", אני עונה בחיוך. " טוב מאוד", צוהל הפרופסור, "את יכולה לדבר עליו חופשי".

מסביבנו כמה אנשי אקדמיה שבדים בכירים, מתאמצים להבין מה לעזאזל קורה פה. חלק נועצים מבטי שטמה בבנזוג, שהביא בחורה דוברת שפה אקזוטית וגנב את ההצגה, בזמן שהפרופסור האמריקני החביב, יהודי שומר כשרות מתברר, מנהל איתי בנחת שיחה על החיים בשבדיה לעומת ישראל. על פרצופו של הבנזוג מצטיירת בבירור הבעת דאגה, מה אני אומרת לפרופסור המכובד, שאני לא אעשה לו פאדיחות. הוא נרגע קצת כשהפרופסור חוזר לאנגלית, מחייך בחביבות אל שנינו ומציע שעוד נדבר בהמשך. "אין כמו בת זוג ישראלית", אני לוחשת לבנזוג.

אתמול, שעת צהריים. שרה האיטלקיה משאירה לי סמס אופייני, בלי יותר מדיי מקום להתווכח: "צ'או עדי, עוד חצי שעה אני אצלך. תהיי מוכנה עם האופניים". כששרה מגיעה מתברר שהיא לוקחת אותי לפגוש את החברה האיטלקיה הכי טובה שלה פה, אלייזה. בפגישה עם אלייזה היא מושיטה לי את היד, ואומרת בעברית "נעים מאוד". מתברר שלא אלייזה, עליזה. היא פה כי היא מתחתנת עם בחור יהודי שבדי. נו, מה יש לומר.

אתמול, שעתיים אחרי זה. שרה ואני נפגשות בקניון עם דיאנה המקסיקנית. "אני רוצה להכיר לכם את ידיד שלי", היא אומרת ומובילה אותנו לאחת החנויות. מאחורי הדלפק בחנות עומד בחור, נראה מקסיקני לחלוטין. הוא שואל משהו את דיאנה בספרדית, משפט שנגמר ב"ישראליאנה". היא מצביעה עליי. הוא ניגש אליי ואומר בעברית: "נעים מאוד, אני ראול. מאוד אוהב את ישראל". נו מה, גם יהודי. היה כמה שנים בקיבוץ בתור נער. מואי מואי שמח לפגוש אותי.

בלי כל קשר ליהודים: הארוחה הבינלאומית הבאה תתקיים מחר. דיאנה המקסיקנית הזמינה אותנו ואת שרה והבנזוג שלה לארוחה מקסיקנית אותנטית. אהה! ידעתי שישתלם להזמין את כולם לארוחה ישראלית… סוף סוף נראה מה זה אוכל מקסיקני אמיתי (דיאנה אומרת שכל מה שאנחנו אוכלים בד"כ זה לא מקסיקני אמיתי, רק טקס מקס).

"דרך אגב, מחר יש לנו איזה קוקטייל"…

עוד לפני תחילת הפוסט, לכל מי שהגיע לכאן דרך גוגל כדי להבין איך קושרים עניבה, הקישור הזה יעזור לכם יותר.

"שמעי", אמר הבנזוג לפני חודשיים, "ביום שישי, העשרים במאי, יש איזה אירוע של אגודת מדעים שבדית, אנחנו מוזמנים". "אנחנו חייבים ללכת?" שאלתי די בבאסה, כי כבר הייתי במלא אירועים כאלה, וכולם משמימים באותה מידה. "כן", ענה הבנזוג, "פשוט זכיתי באיזה פרס, אז יעניקו לי אותו באותו ערב".

חודשיים עברו. שלשום אומר לי הבנזוג: "את זוכרת שיש לנו את האירוע הזה מחר?" האמת, שכחתי ממנו לגמרי. "בוו-דאי שאני זוכרת", אמרתי. "מתברר שזה עניבות שחורות", אמר הבנזוג, "אז תארגני לך שמלה הולמת".

עדיין לא התרגשתי. כבר הייתי באירועים האלה. הבנזוג חנוט בחליפה, אני מעפעפת בשמלה, התקרובת היא יין אדום או יין לבן לצד כריכוני פטה כבד, וכולם מסתובבים ומציגים את נשותיהם אחד לשני. מרוב פרופסורים שיוצא לי להכיר שם אני בדרך כלל לא זוכרת אפילו אחד. קארל? פרדריק? מיקאל? תזכיר לי מי היה מי?

רק שהערב אתמול היה קצת שונה.

מסתבר שהבנזוג, סמל הצניעות שכמוהו, זכה בפרס די רציני. זה נקרא פרס גוסטפסון למדענים, על שם הנדבן הגדול יורן גוסטפסון. אני כמובן לא שמעתי על הפרס הזה עד אתמול בערב, אבל מעכשיו סביר להניח שאני כבר לא אשכח אותו לעולם. הערב היה אמור להיות טקס הענקת הפרס וארוחת ערב מלאה לצידו. הטקס נערך בבית המכירות הפומביות של בוקובסקי, שהוא בית המכירה הפומבית הגדול בשבדיה. ארוחת הערב נערכה במוזיאון הלאומי (!). לא רק זה, מסתבר שהיתה הזמנה מודפסת, עם לו"ז מפורט, עם השם של הבנזוג כמקבל הפרס ועם השם המלא שלי עם המקום שאני צריכה לשבת בו וכאלה. ולי לא היה מושג שזה רציני ככה. כל מה שידעתי היה הלו"ז הבא: "קבלת הפנים מתחילה בשש", אמר הבנזוג, "הטקס מתחיל בשבע. נראה לי שאפשר לאחר".

אז לא השקעתי. לא טרחתי לעשות פן (אם מישהו רק היה מזהיר אותי שהזרקורים יהיו גם עליי בתור בת הזוג של, בעוד השיער שלי נראה כמו נוצות מרוטות), לבשתי את השמלה השמורה אצלי תמיד לאירועים האלה (של נעמה בצלאל, כי אין כמו לומר "זו מעצבת ישראלית"), לא טרחתי על האיפור יותר מכל יציאה אחרת, והכי גרוע, לא התחשק לי לשבור את הגב עם נעלי עקב, אז לבשתי את המגפיים החביבים עליי, זמש מזארה, לחלוטין לא לפי החוקים של "עניבה שחורה".

הבנזוג הופיע בבית ברבע לשש, מתוך החישוב של לוקח לו חמש דקות להתלבש, פלוס עשר דקות הליכה למקום האירוע. הדברים השתבשו בנקודה הזו. הבנזוג שכח איך קושרים עניבה. גם אני שכחתי (אבוי, ואני חשבתי שאני עקרת בית מושלמת). במשך עשרים דקות עמד הבנזוג וניסה לקשור את העניבה כמו שצריך. יש לו רק שתי עניבות ראויות לאירועים כאלה, והוא כבר קימט אחת לגמרי בניסיונות לקשור אותה. אחרי עשרים דקות זינקתי למחשב, למצוא ברשת מדריך מצולם לקשירת עניבה. זה הוביל לעוד עשרים דקות של ניסיונות מול המחשב, ולקימוט העניבה השנייה. בסוף השארנו איזה קשר עניבה עלוב שהבנזוג הצליח לנפק בקושי, וזינקנו החוצה, הבנזוג כמעט רץ בחליפה, אני מדלגת אחריו עם השמלה ותיק הערב, אנשים  ברחוב מסתכלים עלינו בתימהון.

הגענו למקום בחמישה לשבע. בכניסה עמדו מארגני הטקס לחוצים בטירוף. רק כאן קלטתי את גודל האירוע ואיך הבנזוג קצת זילזל במעמד. בעוד אנשים במדים לבנים ועניבות לקחו מאיתנו את המעילים, ניגש מארגן הטקס אל הבנזוג ורשף "איפה אתה? כל המוזמנים מחכים לך". במונחים שבדים מדובר בהתפרצות זעם של ממש. הבנזוג, ששקרים לבנים, שלא לומר טקט, הם ממנו והלאה, ענה: "שכחתי איך קושרים עניבה, וגם זוגתי לא הצליחה בלה בלה בלה". נעצתי בו מבט שנועד להרוג, אבל בדיוק בשנייה הזו המארגן קטע אותו ולקח איתו, מותיר אותי לבד. כמו שאני עומדת שם, תוהה לאיפה הולכים מכאן, ניגש אליי צעיר בלונדיני מסורק למשעי ואמר בנימוס: "עדי? אני ריקארד, סטודנט של בעלך, אני אלווה אותך הערב". קצת בהלם נתתי לו לקחת אותי, הוא הושיט לי כוסית שמפניה וספרון קטן עם הלו"ז להערב, והוביל אותי על פני בית המכירות, בין המון תמונות שעל כל אחת מהן היה תג מחיר של כמה מאות אלפי קרונות, אם לא מיליונים.

ריקארד לקח אותי אל אולם הטקס. הבנזוג, מתברר, כבר הושב במקום השמור לו בשורה הראשונה, ואילו אני התיישבתי לצד ריקארד באחת השורות האחוריות יותר. על הבמה עלה מנהל בית המכירות, שפצח בנאום משמים בן רבע שעה על היצירות הנמכרות עכשיו ("ומשמאלכם, אתם רואים את הציור המפורסם של הצייר הרוסי בן המאה השמונה עשרה בלה בלה בלה, מחיר התחלתי מיליון קרונה"…), ולאחר מכן הזמין לבמה איזה צמד נגנים לבצע איזה קטע מוסיקלי, שאחריו ניתנו עוד שני נאומים, שניהם של פרופסורים, אחד מהעבודה של הבנזוג ואחד מאוניברסיטת אופסלה. שני הנאומים ניתנו בשבדית וסקרו תחומי מחקר בפיזיקה ובמתימטיקה. התחשק לי להירדם, רק שהסטודנט ריקארד ישב לידי מתוח ונכון לביצוע כל מטלה שאני אטיל עליו, ולא היה נעים לי להירדם לידו. ואז, בשעה טובה, הוזמנו מקבלי הפרסים לעלות לבמה (היה מקבל פרס מכל תחום, פיזיקה, מכניקה, מתימטיקה, וגם היו כמה שקיבלו עם מחקר רפואי), ואני צפיתי בבנזוג על הבמה, מודע לחלוטין לקשר העניבה הגרוע שלו, מביט בקהל במבוכה. לפחות הוא קיבל את הפרס, ואנשים מחאו כפיים בנימוס.

כל הטקס הזה לקח משהו כמו שעה, ומכאן פנו המוזמנים ישירות אל המוזיאון הלאומי, לארוחת הערב. המוזיאון הלאומי של שבדיה יושב על חצי אי קטנטן מול ארמון המלך. מדובר בבניין מרשים, והיה עוד יותר מרשים לגלות שהוא נפתח במיוחד בשביל האירוע. בכניסה למוזיאון עמדו אותם מלצרים במדים, שלקחו שוב את המעילים מכולם והובילו אותנו לשולחנות. זה היה מאוד מרשים – חמישה עשר שולחנות סודרו להם בתוך חלל עם תקרה בגובה ארבע קומות. על כל שולחן הוצבו פמוטים כבדים עם שישה נרות, והשולחנות סודרו עם שלושה מזלגות, שלושה סכינים, שלוש כוסות יין שונות ותג שם לכל כיסא, שחלילה לא תשבו במקום הלא נכון.

הבנזוג ואני שובצנו באותו שולחן, אבל לא אחד ליד השני. ליד הבנזוג התיישבה בלונדינית יפהפייה, בשמלת ערב קצרצרה סגולה עם של לבן מהמם, ועיפעפה אליו. אותי לעומת זאת, הושיבו בין זוג עורכי דין בגיל העמידה. ממש מקסים. צותתי בלהט לשיחה של הבנזוג עם הבלונדינית המהממת, והתברר שהיא לא רק יפה, היא גם אופה, או לפחות אופים בשבילה: היא נכדתו של גוסטפסון הגדול, או במילים אחרות, היא גם כוסית וגם יורשת מיליונים. הבנזוג חייך אליה בנעימות ושוחח בלבביות, בעוד אני מתאמנת על כל לחשי הוודו שאי פעם ידעתי, על מנת שהיא, או בסדר, אם אין ברירה אז הוא, יקבלו שבץ במקום. זה לא עבד.

ואז הוגש האוכל. אין מה לומר חוץ מוואו. מנה ראשונה: שרימפס בעשבי תיבול על מצע ריזוטו, עם יין לבן מעולה. מנה עיקרית: פילה בשר ציד ברוטב שמנתי עם תפוחים, לצד קראנבריס, תפוחי אדמה אפויים ושעועית ירוקה וצהובה. עם יין אדום, כמובן. "טעים לך האוכל?" שמעתי את הבלונדינית מעפעפת אל הבנזוג, "אני ישבתי בוועדה שבחרה את התפריט". רררר. לקינוח הוגשו בישקוטי לצד פטל, אוכמניות ורובארב טריים, עם גלידת וניל, ויין קינוח כמובן. (הערה: אין לי מושג איך לתרגם רובארב. אני חושבת שאומרים ככה גם בעברית. זה פרי שלא ראיתי אף פעם בישראל. הוא נראה כמו סלרי, אבל סגול ירוק, וחמוץ-מתוק. בד"כ אוכלים אותו אפוי בפאי או בקרם. אף פעם לא אכלתי אותו טרי לפני, אבל זה היה חביב). ואז כמובן, קפה, לצד קוניאק, קלוודוס או קואנטרו. ספירת האלכוהול שלי לארוחת הערב: שמפניה, יין לבן, יין אדום, יין קינוח וקלוודוס. וזו היתה רק ההתחלה.

כשיצאנו מהאירוע (הבנזוג נפרד בצער מהבלונדינית העשירה), היינו מלאי אדרנלין. היה כבר לקראת חצות, אבל התברר שחבורת חברים ישראלים שלנו יושבים בפאב באי הדרומי. נו, מה לא נצטרף? תמיד יש מקום לעוד קצת אלכוהול. עברנו קודם בבית, כי הבנזוג השתוקק לצאת מהחליפה, והלכנו לפאב, להרים כוסית לחיים למקבל הפרס. היה כיף.

ועכשיו, כולם לשיל ביחד

היום היה המבחן בעל פה. התלמידים חולקו לזוגות, והתבקשו לנהל שיחה בשבדית מול שתי מורות. לא נתנו לנו לבחור בני זוג, אלא המורות, שלא הכירו אותנו, חילקו אותנו שרירותית.

בהפסקה, לפני המבחן, שרה האיטלקייה ואני עשינו חישוב סיכונים. הגענו למסקנה שהכי אנחנו לא רוצות להיבחן יחד עם יאניס היווני, איש קולני וסר טעם שכמוהו, שאין סיכוי שנצליח לנהל איתו שיחה (זה אותו איש שבזמנו התווכח איתי ועם האיטלקים שהתנ"ך נכתב במקור ביוונית). אחריו הסכמנו שהכי גרוע יהיה להיבחן עם אחת הסיניות, שהן דווקא חביבות וצחקקניות, רק שאי אפשר להבין מילה ממה שהן אומרות בגלל המבטא הכבד שלהן, והן גם מחליפות תמיד את הר' בל'.

ואז קיבלנו את השיבוצים: שרה האיטלקיה קיבלה כבת זוג את דיאנה המקסיקנית. שרה נשמה לרווחה. "הזוג הבא", הודיעה המורה, "יאניס ו.." עצרתי את הנשימה, לוחשת בלב "מלח מים מלח מים". ואכן, לא אני, זו היתה אמה האמריקאית, שנראתה כאילו היא עומדת לבכות כששמעה שהיא עם יאניס. הזוג אחרי היה אני – ולינדה, אחת הסיניות. שרה שלחה לי מבט מנחם ונבלעה בחדר המבחן עם דיאנה. שיט שיט. לינדה הסינית אמרה לי משהו, אחרי כמה שניות הבנתי שזה היה "אז אנחנו ביחד". זו לא היתה התחלה טובה.

כשנקראנו אל חדר המבחן התבקשנו לשוחח אחת עם השנייה על מה אנחנו עושות בזמן הפנאי שלנו. לפני שלינדה תשאל אותי משהו שאני לא אבין, פתחתי אני בשיחה ושאלתי אותה מה היא עושה בזמן הפנוי שלה. "אני הכי אוהבת לעשות קליוקי", היא ענתה, והסתכלה עליי במבט מצפה לתשובה. על פרצופן של המורות הצטייר בבירור סימן שאלה, וגם אני לא הבנתי מה בדיוק היא אמרה לי. אולי זה סוג של סקס סיני? איך עונים לזה? מילמלתי משהו כמו "אהה, אוקיי", לא יודעת איך להמשיך מפה. אבל אחת המורות היתה יותר יסודית ממני, ושאלה אותה מה בדיוק היא אמרה. לינדה חזרה על זה: "קליוקי". המורה הנהנה הפעם, רק שאני עדיין לא הבנתי. בסוף המורה ריחמה עליי ואמרה לי במבטא שבדי ברור: "קריאוקי". אה, אז תגידי קריאוקי! בחיים לא הייתי מנחשת.

את שארית השיחה ביליתי מנסה נואשות לעקוב אחרי מה שלינדה אומרת. באמת שזה לא פיר. אני לא מבינה אף פעם כשמדברים עם מבטא כבד. אפילו לא בעברית. ברוב המערכונים של לובה לא הצלחתי להבין מה לעזאזל היא אומרת, בעוד החברים שלי צוחקים (יניב, אתה זוכר שהיא הצביעה על הזיתים ואמרה "זיתה שבורה"? אני לא הבנתי מה היא אמרה בכלל, אתה צחקת על הכורסה כאילו אין מחר). למרבה המזל, המורות קצת ריחמו עליי, וביקשו ממנה בעצמן לחזור על מה שהיא אמרה.

מצד שני, ליד השבדית הסינית שלה, השבדית שלי בטח נשמעה מעולה.

הלו, זה מבחן בשבדית או מבחן בהיגיון?

במבחן הבוקר (בעצם, זה כבר אתמול בבוקר), היתה שאלה שבילבלה לא מעט נבחנים. זה הלך ככה: חברת טלפונים ערכה סקר ושאלה אנשים האם במקרה שיוזילו את מחיר השיחות הסלולריות, הם יתקשרו יותר מהטלפון הסלולרי. לאחר מכן ניתנו תשובות מספר אנשים מהסקר, והנבחנים התבקשו לסכם את התשובות שלהם – האם הם כן, יתקשרו יותר/לא, לא יתקשרו יותר/לא יודעים מה יעשו.

אחת הדעות שקיבלנו לנתח היתה של בחור שענה ככה – וזה תירגום מילולי מדויק: "כנראה שכן, בטוח כן אם מדובר בהוזלה משמעותית של המחירים". אחרי התשובה הזו התבקשנו לבחור בין התשובות:

א. כן, הוא ידבר יותר בסלולרי

ב. הוא לא יודע אם הוא ידבר יותר

ג. לא, הוא לא ידבר יותר בסלורי

עכשיו תעצרו רגע, תקראו את התשובה שלו שוב, ותחשבו מה הייתם עונים.

לא קצת מעוות? מה, אני אמורה להחליט למה הוא התכוון? הוא נשמע קצת לא בטוח, לא? אז בחרתי בב', בהנחה ש"כנראה" זה "עוד לא החליט", ו"עוד לא החליט" שווה ל"לא יודע", וכי עם כל הכבוד לזה שהוא אמר "בטוח כן במקרה של הוזלה משמעותית של המחירים", הסקר שאל לגבי כל הוזלה, לא רק הוזלה משמעותית. לעומתי, שרה האיטלקיה בחרה בא', בטענה שמהתשובה משתמע שככל הנראה כן, הוא ידבר יותר. שאר התלמידים התחלקו לחצי חצי בתשובות. זה לא קצת מוזר? הרי זה מבחן שפה, וכולנו הבנו את השפה ומה היה כתוב בטקסט, רק אף אחד לא הצליח להבין למה כיוון מחבר המבחן, מן הסתם שבדי בעל מחשבה שבדית אופיינית.

בבית שאלתי את הבנזוג, גם הוא שבדי שההיגיון שלו לא מובן לי לעיתים, מה הוא היה בוחר. הוא אמר: "א'. לא, רגע, ב'. לא, רגע, זה לא הגיוני". בסוף הוא טען שאנחנו צריכים להתלונן, לא יכול להיות שישימו לנו שאלה תמוהה כזו במבחן. אז מחר, כשבמילא אני צריכה לחזור לבית הספר בשביל המבחן בעל פה, אולי אני אנסה לשאול לגבי תלונה.

אין כמו יום עם תוכניות נעימות

יום עמוס יש לנו היום. בבוקר עשיתי את המבחן המסכם של הקורס. נראה לי שהיה בסדר גמור. מחר יש לי את המבחן בעל פה, ואחריו – זהו, רשמית ממשלת שבדיה מאמינה שאני מוכנה לצאת אל שוק העבודה ולמצוא עבודה בשבדית. אם אתם לא מזהים את הקול שאתם שומעים כרגע – אלו הדי הצחוק הרם שלי.

וחוץ מזה, היום יום ההולדת של הבנזוג. אמנם לא היה לי זמן בבוקר לעשות לו ארוחת בוקר מושקעת (ובמקום זה שלחתי אותו אל המספרה, בלעדיי, ועוד מעט אני אחזה בתוצאה ואגלה אם זו היתה טעות טראגית), אבל אוטוטו הוא מגיע הביתה, מקבל את המתנות שלו (אני קניתי לו נגן אם פי שלוש – אייפוד, אחי והחברה שלו ספר חצי היסטוריה חצי מדע בדיוני), ואז נצא למסעדה ששרה האיטלקיה המליצה לי. וויהי.

מסיבת העצמאות האמיתית שלנו

באיחור קל של שלושה ימים, חגגנו היום את יום העצמאות. חברים שלנו, זוג ישראלים, חברים יקרים בעלי מרפסת ענק בגודל פעמיים חדר השינה שלנו, נידבו אותה בשביל מסיבת ברביקיו (טוב, האמת פורד ואני זממנו מלכתחילה לערוך את המסיבה שם, ונותר לנו רק לשתול את הרעיון במוחם של הזוג. התוכנית עבדה בהצלחה). הם גם הגדילו ראש, והשיגו מהחנות של הקהילה היהודית חומוס מהארץ (!), מלפפונים חמוצים (!!) והביאו איתם מישראל טחינה גולמית (!). חוץ מזה הם השקיעו הון עתק וקנו ירקות, לסלט ישראלי מושקע. כולל בצל ירוק, שלהשיג פה זה סוג של אתגר. והיו גם פיתות!

אז באחת בצהריים, שבשביל הבנזוג ובשבילי זה סוג של בוקר מוקדם, הופיעו במרפסת הענק שבעה ישראלים ושלושה שבדים (הבנזוג, הבלונדה של פורד ועוד שבדית אחת, חברה של אחד הישראלים). בעל הבית הבעיר את המנגל שקנה במיוחד, וכולנו התענגנו על השמש השבדית החמה (עשרים מעלות!!!) שהופיעה במפתיע (התחזית היתה חמש עשרה מעונן חלקית). כיאה למסיבה שבדית, התבקשו האורחים להביא את האלכוהול והבשר שלהם. כיאה לישראלים, כולם קנו יותר מדיי אוכל ושתייה. אני למשל, שהחלטתי לצאת משקיענית, וגררתי את רגליי עד שוק האוכל עם החנויות של המהגרים, והבאתי למסיבה נקניקיות צ'וריסו מהחנות הדרום אמריקאית, וקבב טלה ונקניקיות מרגז מהחנות האלג'ראית. פורד, לעומת זאת, הביא חזה עוף במרינדת צ'ילי מתוק, ואילו בעלי הבית הפתיעו בשיפודי עוף ברוטב סויה ודבש. מרוב אוכל מעולה, יצא שמהבשר שאני הבאתי אכלתי חצי צ'וריסו וקצת קבב, ולשאר פשוט לא היה לי כוח. ואה, שכחתי לומר שבעל הבית הכין רוטב צ'ימיצ'ורי כל כך מעולה, שכולנו אכלנו רוטב כמו מטורפים.

אז הנה, תמונה משולחן העצמאות שלנו. את התמונה של הצד השני של השולחן, אגב, אתם מוזמנים למצוא אצל פורד.

טיול כיתתי

בשיעורי הבית שהוענקו לכיתה לפני הסופ"ש האחרון התבקש כל אחד לכתוב חיבור על המקום האהוב עליו בשטוקהולם. מי שהטילה את שיעורי הבית האלה היתה המורה הכי מגדילת ראש בבית הספר, אווה. מה שהיא לא סיפרה לנו, זה שמתוך החיבורים האלה היא תבחר כמה מקומות, והכיתה תצא לסיור רגלי אליהם, תוך שכותב החיבור יצטרך להרצות על המקום. אם הכיתה היתה יודעת מה היא זוממת, היינו מתאמים מראש מקומות קרובים אחד לשני. אבל כיוון שהיא לא אמרה כלום, ישב כל אחד מהתלמידים והגה במקום החביב עליו בעיר, בלי גבולות. ככה יצא שבעוד אני בחרתי באולם הקריאה בבית התרבות במרכז העיר (שם יש עיתונים מכל העולם, כולל גיליון סוף השבוע של מעריב, באיחור קל של שבועיים), בחרה שרה האיטלקיה, למשל, בלונגהולמן, אי ליד האי הדרומי שהיה פעם בית כלא והיום הוא פארק טבעי יפה מאוד. גם שאר התלמידים התפרעו.

ביום שלישי נכנסה אווה לכיתה והודיעה שביום שישי אנחנו עושים טיול רגלי למקומות האהובים שלנו. רק אז הבינה הכיתה את גודל הצרה שנקלענו אליה. מישהו הציע שנעשה את הטיול באופניים, אבל לא לכולם יש. מישהו שאל אם אפשר לעשות את בעזרת הסאבווי, אבל אווה הודיעה שאל חלק מהמקומות שנבחרו אפשר להגיע רק ברגל. מול הכיתה הדוממת היא הורתה לבוא ביום שישי מצויידים בנעלי הליכה טובות, ונעלה את הדיון.

היום בבוקר התכנסנו כל הכיתה, למה שהתגלה כיום חם במיוחד (במרכז העיר נמדדו 19 מעלות!! וויהי). ראשית הוליכה אותנו אווה אל כנסייה גדולה במרכז האי הדרומי, שמריה הרוסייה בחרה כמקום האהוב עליה. בילינו כמה דקות בפנים ("הכנסיות הפרוטסטנטיות כל כך מכוערות", לחשה לי שרה האיטלקייה, "איפה קצת קישוטים?"), ואחריו הובילה אותנו אווה למקום שאף אחד לא בחר, אבל אם אנחנו כבר כאן אז למה לא: בחצר הכנסייה הזו קבורה אנה לינד, שרת החוץ השבדית שנרצחה לפני כמעט שנתיים בעודה קונה תחתונים בבית הכלבו היוקרתי במרכז העיר.

קצת אחרי זה התחלנו במסע:

מתברר שהרבה אנשים בכיתה בחרו מקומות תצפית על נוף כמקומות האהובים עליהם. למרבה הצער, מדובר בנקודות תצפית שונות, וכל אחת מהן נמצאת כמובן בראש גבעה אחרת. אז הנה נקודת תצפית אחת:

ואחרי זה הלכנו שוב:

אל נקודת תצפית שנייה:

בשלב הזה התנשפה רוב הכיתה, ולכן הנקודה הבאה ממש לא מצאה חן בעינינו. "את המקום הבא בחרה שירין", הודיעה אווה, ושירין האיראנית הנהנה בענווה. "זה בית קפה בעל נוף מצוין, הנה הוא". אווה הצביעה על המקום, וכולנו הבטנו בזעזוע על גבעת ענק, שטיפוס אליה ייקח בטוח חצי שעה לכל כיוון. מייד נעצו כולם מבטים כועסים בשירין האיראנית, שהתקפלה במבוכה והתחילה להסביר שהיא לא ידעה שנצטרך ללכת לשם, אחרת היא היתה בוחרת איזה בית קפה ליד בית הספר… היא לא התכוונה… שלא נכעס עליה.

אחרי דקת דומייה של זעזוע פרץ מרד. אני מודה שהתלמידה הישראלית היא שפתחה בו. "אני נגד לטפס על הגבעה הזו", הודעתי. שרה הצטרפה אליי מייד. אווה, שבדית דמוקרטית שכמוה, החליטה שנצביע מי רוצה לטפס אל בית הקפה. בהצבעה יצא שרק אווה רוצה לטפס על הגבעה, כל שאר הכיתה, כולל שירין שבחרה את המקום, מעדיפים ללכת לאיזה בית קפה במישור. וכך היה. יצא שאני הובלתי את הכיתה אל בית קפה שהבנזוג ואני גילינו פעם במקרה במהלך טיול רגלי, שמגיש עוגות לא רעות ופאנקייקים ובעל חצר ענקית שצופה כולה אל המים. היה נעים. (ואני בטח אקבל ציון סופי נמוך יותר בגלל המרד הזה. נו, לא נורא).

אני??? עקרת בית נואשת???

עד שפרצה "עקרות בית נואשות" לחיינו, היתה "אבודים" הסידרה המועדפת בבית. אבל מאז שהנואשות נחתו אצלנו בסלון יש קרב רייטינג צמוד. עקרות הבית, אין מה לומר, זו סידרה מעולה. אני לא אתחיל עכשיו בתיאור כל הדמויות והבנותיהן, בעיקר כי כל כתבה שקראתי על הסידרה באינטרנט דנה בהרחבה בסטיות של ברי (לקרוא כמו הגבינה), במסכנות של לינט או באומללות של גבריאל.

אבל אני חייבת לציין שהיה קצת מפחיד לגלות שברי, שהיא בעלת אובססיב קומפלסיב דיסאורדר מטורפת, חולקת כמה צדדים איתי. בהתחלה, כשרק הציגו אותה בתור סוג של מרתה סטיוארט, הבנזוג קצת התלוצץ שהיא כמוני. אבל שני פרקים מאוחר יותר, כשברי יושבת מול הפסיכולוג שלה ולא מצליחה להתרכז כי יש לו כפתור רופף בחולצה, נעלם החיוך מפניי, כי גם לי כבר קרה שלא הצלחתי להתרכז באיזה משהו כי למרצה היה פירור בקצה הפה או כתם על הנעל. ואחרי זה, כשבעלה של ברי מתלונן שהוא רק קם מהמיטה לשירותים והיא כבר מיישרת ומותחת את הסדין במיטה כדי שתהיה מסודרת, תקע בי הבנזוג מבט צידי רב משמעות. אהמ אהמ. אולי אני צריכה לעבוד קצת על ההפרעות שלי.

ומי שעדיין לא ראה, חייבים! בארץ זה משודר ב"יס". לכו על זה. והנה מאמר בווינט.

חיים בסרט

הלכתי ברחוב, ליד הפרלמנט השבדי, כשגיליתי שכל רחבת הכניסה לפרלמנט עמוסה מצלמות ושאר ציוד הסרטה. מסתבר שצילמו שם סצינה לסרט חדש. כמו אחרונת הפרובנציאלים נעמדתי מייד לצפות גם, וכמו אחרונת התיירים הוצאתי מצלמה וצילמתי. אז הנה, הסצינה בעיצומה: בחור יצא מהפרלמנט, ובחור אחר תופס אותו ופוצח בשיחה. בינתיים המוני ניצבים חולפים לידם:

אבל הכי התלהבתי מנער הקליפבורד. הוא היה פאנקיסט קשה, משהו עם מוהאק על הראש ושלשלאות ונראה מסומם לגמרי. בהתחלה תהיתי לעצמי למה נותנים לפושטק הזה להסתובב בסט, עד שגיליתי שהוא בעל תפקיד. (ובא לי לחנוק את עצמי שלא עשיתי יותר זום אין בתמונה, כדי שאפשר יהיה ממש לראות כמה מוזר הוא נראה).

בשלב הזה, כששני תיירים יפנים נעמדו לידי וצילמו גם, הרגשתי ממש פאתטית, אז הפסקתי. זה לא ימנע ממני כמובן להתעלף מהתרגשות כשאני אראה במקרה את הסצינה הזו בטלוויזיה או משהו.

מיני-מסיבת יום העצמאות בשטוקהולם

אם יש דבר שמחרפן פולנייה כמוני, זה לשמוע את כל החברים שלי מישראל מדווחים על תוכניות ערב יום העצמאות שלהם, בעוד אני אמורה לשבת בחושך לבד בשבדיה. השנה הגיתי תוכנית נגד, ותיכננתי מסיבת ברביקיו תוך שאני מנדבת את מרפסת הענק של חבריי הישראלים. רק שאז בא עוכר שמחות וישראל, ואני לא אזכיר שמות, רק אציין שמדובר בבלוגר בעל חברה בלונדינית הקרוי על שם גיבור של ספר מדע בדיוני, ונזכר שיש לו כרטיסים להופעה של איזה זמר אפריקאי שכוח אל בדיוק על ערב יום העצמאות. בלית ברירה נדחתה המסיבה ליום שבת (שבאופן אובייקטיבי יש להודות שזה אכן יום טוב יותר, כי אף אחד לא עובד למחרת ואפשר גם לעשות את זה מוקדם יותר, כשעוד יש שמש ואפשר ממש להיות בחוץ במרפסת, אבל למה שאני אודה בקול רם שזה היה נכון לדחות את המסיבה. פףףף).

אז המסיבה הגדולה של יום העצמאות תיערך רק ביום שבת. בינתיים, המחשבה שכולם ייהנו בעוד אני יושבת בחושך, לא עשתה לי טוב, אז אירגנתי מיני-אירוע יום עצמאות. החברים שנידבו את המרפסת הוזמנו בתמורה לארוחת ערב אצלנו בבית, שכולה על טהרת האוכל הישראלי (נו, בערך). ברקע: רק מוסיקה ישראלית. בטלוויזיה על מיוט: "מבצע סבתא". הדקורציה: דגל ישראל, ששמור במיוחד למקרים כאלה. במקרה הכינותי מראש תמונה…

כיתוב תמונה: תפו"א ובטטות ברוזמרין, שניצלים, סלט חצילים וגמבה, סלט ירקות, סלט טבולה, וחציל בסויה (מתכון אורי בורי באדיבות גילה). כן, שתי מנות של חצילים. מה לעשות שאני בקטע של חצילים לאחרונה. כמו שהבנזוג אמר: אפשר להציע לך חציל לצד החציל שלך?

ועכשיו, כולם לשיל ביחד

היום היה המבחן בעל פה. התלמידים חולקו לזוגות, והתבקשו לנהל שיחה בשבדית מול שתי מורות. לא נתנו לנו לבחור בני זוג, אלא המורות, שלא הכירו אותנו, חילקו אותנו שרירותית.

בהפסקה, לפני המבחן, שרה האיטלקייה ואני עשינו חישוב סיכונים. הגענו למסקנה שהכי אנחנו לא רוצות להיבחן יחד עם יאניס היווני, איש קולני וסר טעם שכמוהו, שאין סיכוי שנצליח לנהל איתו שיחה (זה אותו איש שבזמנו התווכח איתי ועם האיטלקים שהתנ"ך נכתב במקור ביוונית). אחריו הסכמנו שהכי גרוע יהיה להיבחן עם אחת הסיניות, שהן דווקא חביבות וצחקקניות, רק שאי אפשר להבין מילה ממה שהן אומרות בגלל המבטא הכבד שלהן, והן גם מחליפות תמיד את הר' בל'.

ואז קיבלנו את השיבוצים: שרה האיטלקיה קיבלה כבת זוג את דיאנה המקסיקנית. שרה נשמה לרווחה. "הזוג הבא", הודיעה המורה, "יאניס ו.." עצרתי את הנשימה, לוחשת בלב "מלח מים מלח מים". ואכן, לא אני, זו היתה אמה האמריקאית, שנראתה כאילו היא עומדת לבכות כששמעה שהיא עם יאניס. הזוג אחרי היה אני – ולינדה, אחת הסיניות. שרה שלחה לי מבט מנחם ונבלעה בחדר המבחן עם דיאנה. שיט שיט. לינדה הסינית אמרה לי משהו, אחרי כמה שניות הבנתי שזה היה "אז אנחנו ביחד". זו לא היתה התחלה טובה.

כשנקראנו אל חדר המבחן התבקשנו לשוחח אחת עם השנייה על מה אנחנו עושות בזמן הפנאי שלנו. לפני שלינדה תשאל אותי משהו שאני לא אבין, פתחתי אני בשיחה ושאלתי אותה מה היא עושה בזמן הפנוי שלה. "אני הכי אוהבת לעשות קליוקי", היא ענתה, והסתכלה עליי במבט מצפה לתשובה. על פרצופן של המורות הצטייר בבירור סימן שאלה, וגם אני לא הבנתי מה בדיוק היא אמרה לי. אולי זה סוג של סקס סיני? איך עונים לזה? מילמלתי משהו כמו "אהה, אוקיי", לא יודעת איך להמשיך מפה. אבל אחת המורות היתה יותר יסודית ממני, ושאלה אותה מה בדיוק היא אמרה. לינדה חזרה על זה: "קליוקי". המורה הנהנה הפעם, רק שאני עדיין לא הבנתי. בסוף המורה ריחמה עליי ואמרה לי במבטא שבדי ברור: "קריאוקי". אה, אז תגידי קריאוקי! בחיים לא הייתי מנחשת.

את שארית השיחה ביליתי מנסה נואשות לעקוב אחרי מה שלינדה אומרת. באמת שזה לא פיר. אני לא מבינה אף פעם כשמדברים עם מבטא כבד. אפילו לא בעברית. ברוב המערכונים של לובה לא הצלחתי להבין מה לעזאזל היא אומרת, בעוד החברים שלי צוחקים (יניב, אתה זוכר שהיא הצביעה על הזיתים ואמרה "זיתה שבורה"? אני לא הבנתי מה היא אמרה בכלל, אתה צחקת על הכורסה כאילו אין מחר). למרבה המזל, המורות קצת ריחמו עליי, וביקשו ממנה בעצמן לחזור על מה שהיא אמרה.

מצד שני, ליד השבדית הסינית שלה, השבדית שלי בטח נשמעה מעולה.

הלו, זה מבחן בשבדית או מבחן בהיגיון?

במבחן הבוקר (בעצם, זה כבר אתמול בבוקר), היתה שאלה שבילבלה לא מעט נבחנים. זה הלך ככה: חברת טלפונים ערכה סקר ושאלה אנשים האם במקרה שיוזילו את מחיר השיחות הסלולריות, הם יתקשרו יותר מהטלפון הסלולרי. לאחר מכן ניתנו תשובות מספר אנשים מהסקר, והנבחנים התבקשו לסכם את התשובות שלהם – האם הם כן, יתקשרו יותר/לא, לא יתקשרו יותר/לא יודעים מה יעשו.

אחת הדעות שקיבלנו לנתח היתה של בחור שענה ככה – וזה תירגום מילולי מדויק: "כנראה שכן, בטוח כן אם מדובר בהוזלה משמעותית של המחירים". אחרי התשובה הזו התבקשנו לבחור בין התשובות:

א. כן, הוא ידבר יותר בסלולרי

ב. הוא לא יודע אם הוא ידבר יותר

ג. לא, הוא לא ידבר יותר בסלורי

עכשיו תעצרו רגע, תקראו את התשובה שלו שוב, ותחשבו מה הייתם עונים.

לא קצת מעוות? מה, אני אמורה להחליט למה הוא התכוון? הוא נשמע קצת לא בטוח, לא? אז בחרתי בב', בהנחה ש"כנראה" זה "עוד לא החליט", ו"עוד לא החליט" שווה ל"לא יודע", וכי עם כל הכבוד לזה שהוא אמר "בטוח כן במקרה של הוזלה משמעותית של המחירים", הסקר שאל לגבי כל הוזלה, לא רק הוזלה משמעותית. לעומתי, שרה האיטלקיה בחרה בא', בטענה שמהתשובה משתמע שככל הנראה כן, הוא ידבר יותר. שאר התלמידים התחלקו לחצי חצי בתשובות. זה לא קצת מוזר? הרי זה מבחן שפה, וכולנו הבנו את השפה ומה היה כתוב בטקסט, רק אף אחד לא הצליח להבין למה כיוון מחבר המבחן, מן הסתם שבדי בעל מחשבה שבדית אופיינית.

בבית שאלתי את הבנזוג, גם הוא שבדי שההיגיון שלו לא מובן לי לעיתים, מה הוא היה בוחר. הוא אמר: "א'. לא, רגע, ב'. לא, רגע, זה לא הגיוני". בסוף הוא טען שאנחנו צריכים להתלונן, לא יכול להיות שישימו לנו שאלה תמוהה כזו במבחן. אז מחר, כשבמילא אני צריכה לחזור לבית הספר בשביל המבחן בעל פה, אולי אני אנסה לשאול לגבי תלונה.

אין כמו יום עם תוכניות נעימות

יום עמוס יש לנו היום. בבוקר עשיתי את המבחן המסכם של הקורס. נראה לי שהיה בסדר גמור. מחר יש לי את המבחן בעל פה, ואחריו – זהו, רשמית ממשלת שבדיה מאמינה שאני מוכנה לצאת אל שוק העבודה ולמצוא עבודה בשבדית. אם אתם לא מזהים את הקול שאתם שומעים כרגע – אלו הדי הצחוק הרם שלי.

וחוץ מזה, היום יום ההולדת של הבנזוג. אמנם לא היה לי זמן בבוקר לעשות לו ארוחת בוקר מושקעת (ובמקום זה שלחתי אותו אל המספרה, בלעדיי, ועוד מעט אני אחזה בתוצאה ואגלה אם זו היתה טעות טראגית), אבל אוטוטו הוא מגיע הביתה, מקבל את המתנות שלו (אני קניתי לו נגן אם פי שלוש – אייפוד, אחי והחברה שלו ספר חצי היסטוריה חצי מדע בדיוני), ואז נצא למסעדה ששרה האיטלקיה המליצה לי. וויהי.

מסיבת העצמאות האמיתית שלנו

באיחור קל של שלושה ימים, חגגנו היום את יום העצמאות. חברים שלנו, זוג ישראלים, חברים יקרים בעלי מרפסת ענק בגודל פעמיים חדר השינה שלנו, נידבו אותה בשביל מסיבת ברביקיו (טוב, האמת פורד ואני זממנו מלכתחילה לערוך את המסיבה שם, ונותר לנו רק לשתול את הרעיון במוחם של הזוג. התוכנית עבדה בהצלחה). הם גם הגדילו ראש, והשיגו מהחנות של הקהילה היהודית חומוס מהארץ (!), מלפפונים חמוצים (!!) והביאו איתם מישראל טחינה גולמית (!). חוץ מזה הם השקיעו הון עתק וקנו ירקות, לסלט ישראלי מושקע. כולל בצל ירוק, שלהשיג פה זה סוג של אתגר. והיו גם פיתות!

אז באחת בצהריים, שבשביל הבנזוג ובשבילי זה סוג של בוקר מוקדם, הופיעו במרפסת הענק שבעה ישראלים ושלושה שבדים (הבנזוג, הבלונדה של פורד ועוד שבדית אחת, חברה של אחד הישראלים). בעל הבית הבעיר את המנגל שקנה במיוחד, וכולנו התענגנו על השמש השבדית החמה (עשרים מעלות!!!) שהופיעה במפתיע (התחזית היתה חמש עשרה מעונן חלקית). כיאה למסיבה שבדית, התבקשו האורחים להביא את האלכוהול והבשר שלהם. כיאה לישראלים, כולם קנו יותר מדיי אוכל ושתייה. אני למשל, שהחלטתי לצאת משקיענית, וגררתי את רגליי עד שוק האוכל עם החנויות של המהגרים, והבאתי למסיבה נקניקיות צ'וריסו מהחנות הדרום אמריקאית, וקבב טלה ונקניקיות מרגז מהחנות האלג'ראית. פורד, לעומת זאת, הביא חזה עוף במרינדת צ'ילי מתוק, ואילו בעלי הבית הפתיעו בשיפודי עוף ברוטב סויה ודבש. מרוב אוכל מעולה, יצא שמהבשר שאני הבאתי אכלתי חצי צ'וריסו וקצת קבב, ולשאר פשוט לא היה לי כוח. ואה, שכחתי לומר שבעל הבית הכין רוטב צ'ימיצ'ורי כל כך מעולה, שכולנו אכלנו רוטב כמו מטורפים.

אז הנה, תמונה משולחן העצמאות שלנו. את התמונה של הצד השני של השולחן, אגב, אתם מוזמנים למצוא אצל פורד.

טיול כיתתי

בשיעורי הבית שהוענקו לכיתה לפני הסופ"ש האחרון התבקש כל אחד לכתוב חיבור על המקום האהוב עליו בשטוקהולם. מי שהטילה את שיעורי הבית האלה היתה המורה הכי מגדילת ראש בבית הספר, אווה. מה שהיא לא סיפרה לנו, זה שמתוך החיבורים האלה היא תבחר כמה מקומות, והכיתה תצא לסיור רגלי אליהם, תוך שכותב החיבור יצטרך להרצות על המקום. אם הכיתה היתה יודעת מה היא זוממת, היינו מתאמים מראש מקומות קרובים אחד לשני. אבל כיוון שהיא לא אמרה כלום, ישב כל אחד מהתלמידים והגה במקום החביב עליו בעיר, בלי גבולות. ככה יצא שבעוד אני בחרתי באולם הקריאה בבית התרבות במרכז העיר (שם יש עיתונים מכל העולם, כולל גיליון סוף השבוע של מעריב, באיחור קל של שבועיים), בחרה שרה האיטלקיה, למשל, בלונגהולמן, אי ליד האי הדרומי שהיה פעם בית כלא והיום הוא פארק טבעי יפה מאוד. גם שאר התלמידים התפרעו.

ביום שלישי נכנסה אווה לכיתה והודיעה שביום שישי אנחנו עושים טיול רגלי למקומות האהובים שלנו. רק אז הבינה הכיתה את גודל הצרה שנקלענו אליה. מישהו הציע שנעשה את הטיול באופניים, אבל לא לכולם יש. מישהו שאל אם אפשר לעשות את בעזרת הסאבווי, אבל אווה הודיעה שאל חלק מהמקומות שנבחרו אפשר להגיע רק ברגל. מול הכיתה הדוממת היא הורתה לבוא ביום שישי מצויידים בנעלי הליכה טובות, ונעלה את הדיון.

היום בבוקר התכנסנו כל הכיתה, למה שהתגלה כיום חם במיוחד (במרכז העיר נמדדו 19 מעלות!! וויהי). ראשית הוליכה אותנו אווה אל כנסייה גדולה במרכז האי הדרומי, שמריה הרוסייה בחרה כמקום האהוב עליה. בילינו כמה דקות בפנים ("הכנסיות הפרוטסטנטיות כל כך מכוערות", לחשה לי שרה האיטלקייה, "איפה קצת קישוטים?"), ואחריו הובילה אותנו אווה למקום שאף אחד לא בחר, אבל אם אנחנו כבר כאן אז למה לא: בחצר הכנסייה הזו קבורה אנה לינד, שרת החוץ השבדית שנרצחה לפני כמעט שנתיים בעודה קונה תחתונים בבית הכלבו היוקרתי במרכז העיר.

קצת אחרי זה התחלנו במסע:

מתברר שהרבה אנשים בכיתה בחרו מקומות תצפית על נוף כמקומות האהובים עליהם. למרבה הצער, מדובר בנקודות תצפית שונות, וכל אחת מהן נמצאת כמובן בראש גבעה אחרת. אז הנה נקודת תצפית אחת:

ואחרי זה הלכנו שוב:

אל נקודת תצפית שנייה:

בשלב הזה התנשפה רוב הכיתה, ולכן הנקודה הבאה ממש לא מצאה חן בעינינו. "את המקום הבא בחרה שירין", הודיעה אווה, ושירין האיראנית הנהנה בענווה. "זה בית קפה בעל נוף מצוין, הנה הוא". אווה הצביעה על המקום, וכולנו הבטנו בזעזוע על גבעת ענק, שטיפוס אליה ייקח בטוח חצי שעה לכל כיוון. מייד נעצו כולם מבטים כועסים בשירין האיראנית, שהתקפלה במבוכה והתחילה להסביר שהיא לא ידעה שנצטרך ללכת לשם, אחרת היא היתה בוחרת איזה בית קפה ליד בית הספר… היא לא התכוונה… שלא נכעס עליה.

אחרי דקת דומייה של זעזוע פרץ מרד. אני מודה שהתלמידה הישראלית היא שפתחה בו. "אני נגד לטפס על הגבעה הזו", הודעתי. שרה הצטרפה אליי מייד. אווה, שבדית דמוקרטית שכמוה, החליטה שנצביע מי רוצה לטפס אל בית הקפה. בהצבעה יצא שרק אווה רוצה לטפס על הגבעה, כל שאר הכיתה, כולל שירין שבחרה את המקום, מעדיפים ללכת לאיזה בית קפה במישור. וכך היה. יצא שאני הובלתי את הכיתה אל בית קפה שהבנזוג ואני גילינו פעם במקרה במהלך טיול רגלי, שמגיש עוגות לא רעות ופאנקייקים ובעל חצר ענקית שצופה כולה אל המים. היה נעים. (ואני בטח אקבל ציון סופי נמוך יותר בגלל המרד הזה. נו, לא נורא).

אני??? עקרת בית נואשת???

עד שפרצה "עקרות בית נואשות" לחיינו, היתה "אבודים" הסידרה המועדפת בבית. אבל מאז שהנואשות נחתו אצלנו בסלון יש קרב רייטינג צמוד. עקרות הבית, אין מה לומר, זו סידרה מעולה. אני לא אתחיל עכשיו בתיאור כל הדמויות והבנותיהן, בעיקר כי כל כתבה שקראתי על הסידרה באינטרנט דנה בהרחבה בסטיות של ברי (לקרוא כמו הגבינה), במסכנות של לינט או באומללות של גבריאל.

אבל אני חייבת לציין שהיה קצת מפחיד לגלות שברי, שהיא בעלת אובססיב קומפלסיב דיסאורדר מטורפת, חולקת כמה צדדים איתי. בהתחלה, כשרק הציגו אותה בתור סוג של מרתה סטיוארט, הבנזוג קצת התלוצץ שהיא כמוני. אבל שני פרקים מאוחר יותר, כשברי יושבת מול הפסיכולוג שלה ולא מצליחה להתרכז כי יש לו כפתור רופף בחולצה, נעלם החיוך מפניי, כי גם לי כבר קרה שלא הצלחתי להתרכז באיזה משהו כי למרצה היה פירור בקצה הפה או כתם על הנעל. ואחרי זה, כשבעלה של ברי מתלונן שהוא רק קם מהמיטה לשירותים והיא כבר מיישרת ומותחת את הסדין במיטה כדי שתהיה מסודרת, תקע בי הבנזוג מבט צידי רב משמעות. אהמ אהמ. אולי אני צריכה לעבוד קצת על ההפרעות שלי.

ומי שעדיין לא ראה, חייבים! בארץ זה משודר ב"יס". לכו על זה. והנה מאמר בווינט.

חיים בסרט

הלכתי ברחוב, ליד הפרלמנט השבדי, כשגיליתי שכל רחבת הכניסה לפרלמנט עמוסה מצלמות ושאר ציוד הסרטה. מסתבר שצילמו שם סצינה לסרט חדש. כמו אחרונת הפרובנציאלים נעמדתי מייד לצפות גם, וכמו אחרונת התיירים הוצאתי מצלמה וצילמתי. אז הנה, הסצינה בעיצומה: בחור יצא מהפרלמנט, ובחור אחר תופס אותו ופוצח בשיחה. בינתיים המוני ניצבים חולפים לידם:

אבל הכי התלהבתי מנער הקליפבורד. הוא היה פאנקיסט קשה, משהו עם מוהאק על הראש ושלשלאות ונראה מסומם לגמרי. בהתחלה תהיתי לעצמי למה נותנים לפושטק הזה להסתובב בסט, עד שגיליתי שהוא בעל תפקיד. (ובא לי לחנוק את עצמי שלא עשיתי יותר זום אין בתמונה, כדי שאפשר יהיה ממש לראות כמה מוזר הוא נראה).

בשלב הזה, כששני תיירים יפנים נעמדו לידי וצילמו גם, הרגשתי ממש פאתטית, אז הפסקתי. זה לא ימנע ממני כמובן להתעלף מהתרגשות כשאני אראה במקרה את הסצינה הזו בטלוויזיה או משהו.

מיני-מסיבת יום העצמאות בשטוקהולם

אם יש דבר שמחרפן פולנייה כמוני, זה לשמוע את כל החברים שלי מישראל מדווחים על תוכניות ערב יום העצמאות שלהם, בעוד אני אמורה לשבת בחושך לבד בשבדיה. השנה הגיתי תוכנית נגד, ותיכננתי מסיבת ברביקיו תוך שאני מנדבת את מרפסת הענק של חבריי הישראלים. רק שאז בא עוכר שמחות וישראל, ואני לא אזכיר שמות, רק אציין שמדובר בבלוגר בעל חברה בלונדינית הקרוי על שם גיבור של ספר מדע בדיוני, ונזכר שיש לו כרטיסים להופעה של איזה זמר אפריקאי שכוח אל בדיוק על ערב יום העצמאות. בלית ברירה נדחתה המסיבה ליום שבת (שבאופן אובייקטיבי יש להודות שזה אכן יום טוב יותר, כי אף אחד לא עובד למחרת ואפשר גם לעשות את זה מוקדם יותר, כשעוד יש שמש ואפשר ממש להיות בחוץ במרפסת, אבל למה שאני אודה בקול רם שזה היה נכון לדחות את המסיבה. פףףף).

אז המסיבה הגדולה של יום העצמאות תיערך רק ביום שבת. בינתיים, המחשבה שכולם ייהנו בעוד אני יושבת בחושך, לא עשתה לי טוב, אז אירגנתי מיני-אירוע יום עצמאות. החברים שנידבו את המרפסת הוזמנו בתמורה לארוחת ערב אצלנו בבית, שכולה על טהרת האוכל הישראלי (נו, בערך). ברקע: רק מוסיקה ישראלית. בטלוויזיה על מיוט: "מבצע סבתא". הדקורציה: דגל ישראל, ששמור במיוחד למקרים כאלה. במקרה הכינותי מראש תמונה…

כיתוב תמונה: תפו"א ובטטות ברוזמרין, שניצלים, סלט חצילים וגמבה, סלט ירקות, סלט טבולה, וחציל בסויה (מתכון אורי בורי באדיבות גילה). כן, שתי מנות של חצילים. מה לעשות שאני בקטע של חצילים לאחרונה. כמו שהבנזוג אמר: אפשר להציע לך חציל לצד החציל שלך?

מסיבת העצמאות האמיתית שלנו

באיחור קל של שלושה ימים, חגגנו היום את יום העצמאות. חברים שלנו, זוג ישראלים, חברים יקרים בעלי מרפסת ענק בגודל פעמיים חדר השינה שלנו, נידבו אותה בשביל מסיבת ברביקיו (טוב, האמת פורד ואני זממנו מלכתחילה לערוך את המסיבה שם, ונותר לנו רק לשתול את הרעיון במוחם של הזוג. התוכנית עבדה בהצלחה). הם גם הגדילו ראש, והשיגו מהחנות של הקהילה היהודית חומוס מהארץ (!), מלפפונים חמוצים (!!) והביאו איתם מישראל טחינה גולמית (!). חוץ מזה הם השקיעו הון עתק וקנו ירקות, לסלט ישראלי מושקע. כולל בצל ירוק, שלהשיג פה זה סוג של אתגר. והיו גם פיתות!

אז באחת בצהריים, שבשביל הבנזוג ובשבילי זה סוג של בוקר מוקדם, הופיעו במרפסת הענק שבעה ישראלים ושלושה שבדים (הבנזוג, הבלונדה של פורד ועוד שבדית אחת, חברה של אחד הישראלים). בעל הבית הבעיר את המנגל שקנה במיוחד, וכולנו התענגנו על השמש השבדית החמה (עשרים מעלות!!!) שהופיעה במפתיע (התחזית היתה חמש עשרה מעונן חלקית). כיאה למסיבה שבדית, התבקשו האורחים להביא את האלכוהול והבשר שלהם. כיאה לישראלים, כולם קנו יותר מדיי אוכל ושתייה. אני למשל, שהחלטתי לצאת משקיענית, וגררתי את רגליי עד שוק האוכל עם החנויות של המהגרים, והבאתי למסיבה נקניקיות צ'וריסו מהחנות הדרום אמריקאית, וקבב טלה ונקניקיות מרגז מהחנות האלג'ראית. פורד, לעומת זאת, הביא חזה עוף במרינדת צ'ילי מתוק, ואילו בעלי הבית הפתיעו בשיפודי עוף ברוטב סויה ודבש. מרוב אוכל מעולה, יצא שמהבשר שאני הבאתי אכלתי חצי צ'וריסו וקצת קבב, ולשאר פשוט לא היה לי כוח. ואה, שכחתי לומר שבעל הבית הכין רוטב צ'ימיצ'ורי כל כך מעולה, שכולנו אכלנו רוטב כמו מטורפים.

אז הנה, תמונה משולחן העצמאות שלנו. את התמונה של הצד השני של השולחן, אגב, אתם מוזמנים למצוא אצל פורד.

טיול כיתתי

בשיעורי הבית שהוענקו לכיתה לפני הסופ"ש האחרון התבקש כל אחד לכתוב חיבור על המקום האהוב עליו בשטוקהולם. מי שהטילה את שיעורי הבית האלה היתה המורה הכי מגדילת ראש בבית הספר, אווה. מה שהיא לא סיפרה לנו, זה שמתוך החיבורים האלה היא תבחר כמה מקומות, והכיתה תצא לסיור רגלי אליהם, תוך שכותב החיבור יצטרך להרצות על המקום. אם הכיתה היתה יודעת מה היא זוממת, היינו מתאמים מראש מקומות קרובים אחד לשני. אבל כיוון שהיא לא אמרה כלום, ישב כל אחד מהתלמידים והגה במקום החביב עליו בעיר, בלי גבולות. ככה יצא שבעוד אני בחרתי באולם הקריאה בבית התרבות במרכז העיר (שם יש עיתונים מכל העולם, כולל גיליון סוף השבוע של מעריב, באיחור קל של שבועיים), בחרה שרה האיטלקיה, למשל, בלונגהולמן, אי ליד האי הדרומי שהיה פעם בית כלא והיום הוא פארק טבעי יפה מאוד. גם שאר התלמידים התפרעו.

ביום שלישי נכנסה אווה לכיתה והודיעה שביום שישי אנחנו עושים טיול רגלי למקומות האהובים שלנו. רק אז הבינה הכיתה את גודל הצרה שנקלענו אליה. מישהו הציע שנעשה את הטיול באופניים, אבל לא לכולם יש. מישהו שאל אם אפשר לעשות את בעזרת הסאבווי, אבל אווה הודיעה שאל חלק מהמקומות שנבחרו אפשר להגיע רק ברגל. מול הכיתה הדוממת היא הורתה לבוא ביום שישי מצויידים בנעלי הליכה טובות, ונעלה את הדיון.

היום בבוקר התכנסנו כל הכיתה, למה שהתגלה כיום חם במיוחד (במרכז העיר נמדדו 19 מעלות!! וויהי). ראשית הוליכה אותנו אווה אל כנסייה גדולה במרכז האי הדרומי, שמריה הרוסייה בחרה כמקום האהוב עליה. בילינו כמה דקות בפנים ("הכנסיות הפרוטסטנטיות כל כך מכוערות", לחשה לי שרה האיטלקייה, "איפה קצת קישוטים?"), ואחריו הובילה אותנו אווה למקום שאף אחד לא בחר, אבל אם אנחנו כבר כאן אז למה לא: בחצר הכנסייה הזו קבורה אנה לינד, שרת החוץ השבדית שנרצחה לפני כמעט שנתיים בעודה קונה תחתונים בבית הכלבו היוקרתי במרכז העיר.

קצת אחרי זה התחלנו במסע:

מתברר שהרבה אנשים בכיתה בחרו מקומות תצפית על נוף כמקומות האהובים עליהם. למרבה הצער, מדובר בנקודות תצפית שונות, וכל אחת מהן נמצאת כמובן בראש גבעה אחרת. אז הנה נקודת תצפית אחת:

ואחרי זה הלכנו שוב:

אל נקודת תצפית שנייה:

בשלב הזה התנשפה רוב הכיתה, ולכן הנקודה הבאה ממש לא מצאה חן בעינינו. "את המקום הבא בחרה שירין", הודיעה אווה, ושירין האיראנית הנהנה בענווה. "זה בית קפה בעל נוף מצוין, הנה הוא". אווה הצביעה על המקום, וכולנו הבטנו בזעזוע על גבעת ענק, שטיפוס אליה ייקח בטוח חצי שעה לכל כיוון. מייד נעצו כולם מבטים כועסים בשירין האיראנית, שהתקפלה במבוכה והתחילה להסביר שהיא לא ידעה שנצטרך ללכת לשם, אחרת היא היתה בוחרת איזה בית קפה ליד בית הספר… היא לא התכוונה… שלא נכעס עליה.

אחרי דקת דומייה של זעזוע פרץ מרד. אני מודה שהתלמידה הישראלית היא שפתחה בו. "אני נגד לטפס על הגבעה הזו", הודעתי. שרה הצטרפה אליי מייד. אווה, שבדית דמוקרטית שכמוה, החליטה שנצביע מי רוצה לטפס אל בית הקפה. בהצבעה יצא שרק אווה רוצה לטפס על הגבעה, כל שאר הכיתה, כולל שירין שבחרה את המקום, מעדיפים ללכת לאיזה בית קפה במישור. וכך היה. יצא שאני הובלתי את הכיתה אל בית קפה שהבנזוג ואני גילינו פעם במקרה במהלך טיול רגלי, שמגיש עוגות לא רעות ופאנקייקים ובעל חצר ענקית שצופה כולה אל המים. היה נעים. (ואני בטח אקבל ציון סופי נמוך יותר בגלל המרד הזה. נו, לא נורא).

אני??? עקרת בית נואשת???

עד שפרצה "עקרות בית נואשות" לחיינו, היתה "אבודים" הסידרה המועדפת בבית. אבל מאז שהנואשות נחתו אצלנו בסלון יש קרב רייטינג צמוד. עקרות הבית, אין מה לומר, זו סידרה מעולה. אני לא אתחיל עכשיו בתיאור כל הדמויות והבנותיהן, בעיקר כי כל כתבה שקראתי על הסידרה באינטרנט דנה בהרחבה בסטיות של ברי (לקרוא כמו הגבינה), במסכנות של לינט או באומללות של גבריאל.

אבל אני חייבת לציין שהיה קצת מפחיד לגלות שברי, שהיא בעלת אובססיב קומפלסיב דיסאורדר מטורפת, חולקת כמה צדדים איתי. בהתחלה, כשרק הציגו אותה בתור סוג של מרתה סטיוארט, הבנזוג קצת התלוצץ שהיא כמוני. אבל שני פרקים מאוחר יותר, כשברי יושבת מול הפסיכולוג שלה ולא מצליחה להתרכז כי יש לו כפתור רופף בחולצה, נעלם החיוך מפניי, כי גם לי כבר קרה שלא הצלחתי להתרכז באיזה משהו כי למרצה היה פירור בקצה הפה או כתם על הנעל. ואחרי זה, כשבעלה של ברי מתלונן שהוא רק קם מהמיטה לשירותים והיא כבר מיישרת ומותחת את הסדין במיטה כדי שתהיה מסודרת, תקע בי הבנזוג מבט צידי רב משמעות. אהמ אהמ. אולי אני צריכה לעבוד קצת על ההפרעות שלי.

ומי שעדיין לא ראה, חייבים! בארץ זה משודר ב"יס". לכו על זה. והנה מאמר בווינט.

חיים בסרט

הלכתי ברחוב, ליד הפרלמנט השבדי, כשגיליתי שכל רחבת הכניסה לפרלמנט עמוסה מצלמות ושאר ציוד הסרטה. מסתבר שצילמו שם סצינה לסרט חדש. כמו אחרונת הפרובנציאלים נעמדתי מייד לצפות גם, וכמו אחרונת התיירים הוצאתי מצלמה וצילמתי. אז הנה, הסצינה בעיצומה: בחור יצא מהפרלמנט, ובחור אחר תופס אותו ופוצח בשיחה. בינתיים המוני ניצבים חולפים לידם:

אבל הכי התלהבתי מנער הקליפבורד. הוא היה פאנקיסט קשה, משהו עם מוהאק על הראש ושלשלאות ונראה מסומם לגמרי. בהתחלה תהיתי לעצמי למה נותנים לפושטק הזה להסתובב בסט, עד שגיליתי שהוא בעל תפקיד. (ובא לי לחנוק את עצמי שלא עשיתי יותר זום אין בתמונה, כדי שאפשר יהיה ממש לראות כמה מוזר הוא נראה).

בשלב הזה, כששני תיירים יפנים נעמדו לידי וצילמו גם, הרגשתי ממש פאתטית, אז הפסקתי. זה לא ימנע ממני כמובן להתעלף מהתרגשות כשאני אראה במקרה את הסצינה הזו בטלוויזיה או משהו.

מיני-מסיבת יום העצמאות בשטוקהולם

אם יש דבר שמחרפן פולנייה כמוני, זה לשמוע את כל החברים שלי מישראל מדווחים על תוכניות ערב יום העצמאות שלהם, בעוד אני אמורה לשבת בחושך לבד בשבדיה. השנה הגיתי תוכנית נגד, ותיכננתי מסיבת ברביקיו תוך שאני מנדבת את מרפסת הענק של חבריי הישראלים. רק שאז בא עוכר שמחות וישראל, ואני לא אזכיר שמות, רק אציין שמדובר בבלוגר בעל חברה בלונדינית הקרוי על שם גיבור של ספר מדע בדיוני, ונזכר שיש לו כרטיסים להופעה של איזה זמר אפריקאי שכוח אל בדיוק על ערב יום העצמאות. בלית ברירה נדחתה המסיבה ליום שבת (שבאופן אובייקטיבי יש להודות שזה אכן יום טוב יותר, כי אף אחד לא עובד למחרת ואפשר גם לעשות את זה מוקדם יותר, כשעוד יש שמש ואפשר ממש להיות בחוץ במרפסת, אבל למה שאני אודה בקול רם שזה היה נכון לדחות את המסיבה. פףףף).

אז המסיבה הגדולה של יום העצמאות תיערך רק ביום שבת. בינתיים, המחשבה שכולם ייהנו בעוד אני יושבת בחושך, לא עשתה לי טוב, אז אירגנתי מיני-אירוע יום עצמאות. החברים שנידבו את המרפסת הוזמנו בתמורה לארוחת ערב אצלנו בבית, שכולה על טהרת האוכל הישראלי (נו, בערך). ברקע: רק מוסיקה ישראלית. בטלוויזיה על מיוט: "מבצע סבתא". הדקורציה: דגל ישראל, ששמור במיוחד למקרים כאלה. במקרה הכינותי מראש תמונה…

כיתוב תמונה: תפו"א ובטטות ברוזמרין, שניצלים, סלט חצילים וגמבה, סלט ירקות, סלט טבולה, וחציל בסויה (מתכון אורי בורי באדיבות גילה). כן, שתי מנות של חצילים. מה לעשות שאני בקטע של חצילים לאחרונה. כמו שהבנזוג אמר: אפשר להציע לך חציל לצד החציל שלך?

טיול כיתתי

בשיעורי הבית שהוענקו לכיתה לפני הסופ"ש האחרון התבקש כל אחד לכתוב חיבור על המקום האהוב עליו בשטוקהולם. מי שהטילה את שיעורי הבית האלה היתה המורה הכי מגדילת ראש בבית הספר, אווה. מה שהיא לא סיפרה לנו, זה שמתוך החיבורים האלה היא תבחר כמה מקומות, והכיתה תצא לסיור רגלי אליהם, תוך שכותב החיבור יצטרך להרצות על המקום. אם הכיתה היתה יודעת מה היא זוממת, היינו מתאמים מראש מקומות קרובים אחד לשני. אבל כיוון שהיא לא אמרה כלום, ישב כל אחד מהתלמידים והגה במקום החביב עליו בעיר, בלי גבולות. ככה יצא שבעוד אני בחרתי באולם הקריאה בבית התרבות במרכז העיר (שם יש עיתונים מכל העולם, כולל גיליון סוף השבוע של מעריב, באיחור קל של שבועיים), בחרה שרה האיטלקיה, למשל, בלונגהולמן, אי ליד האי הדרומי שהיה פעם בית כלא והיום הוא פארק טבעי יפה מאוד. גם שאר התלמידים התפרעו.

ביום שלישי נכנסה אווה לכיתה והודיעה שביום שישי אנחנו עושים טיול רגלי למקומות האהובים שלנו. רק אז הבינה הכיתה את גודל הצרה שנקלענו אליה. מישהו הציע שנעשה את הטיול באופניים, אבל לא לכולם יש. מישהו שאל אם אפשר לעשות את בעזרת הסאבווי, אבל אווה הודיעה שאל חלק מהמקומות שנבחרו אפשר להגיע רק ברגל. מול הכיתה הדוממת היא הורתה לבוא ביום שישי מצויידים בנעלי הליכה טובות, ונעלה את הדיון.

היום בבוקר התכנסנו כל הכיתה, למה שהתגלה כיום חם במיוחד (במרכז העיר נמדדו 19 מעלות!! וויהי). ראשית הוליכה אותנו אווה אל כנסייה גדולה במרכז האי הדרומי, שמריה הרוסייה בחרה כמקום האהוב עליה. בילינו כמה דקות בפנים ("הכנסיות הפרוטסטנטיות כל כך מכוערות", לחשה לי שרה האיטלקייה, "איפה קצת קישוטים?"), ואחריו הובילה אותנו אווה למקום שאף אחד לא בחר, אבל אם אנחנו כבר כאן אז למה לא: בחצר הכנסייה הזו קבורה אנה לינד, שרת החוץ השבדית שנרצחה לפני כמעט שנתיים בעודה קונה תחתונים בבית הכלבו היוקרתי במרכז העיר.

קצת אחרי זה התחלנו במסע:

מתברר שהרבה אנשים בכיתה בחרו מקומות תצפית על נוף כמקומות האהובים עליהם. למרבה הצער, מדובר בנקודות תצפית שונות, וכל אחת מהן נמצאת כמובן בראש גבעה אחרת. אז הנה נקודת תצפית אחת:

ואחרי זה הלכנו שוב:

אל נקודת תצפית שנייה:

בשלב הזה התנשפה רוב הכיתה, ולכן הנקודה הבאה ממש לא מצאה חן בעינינו. "את המקום הבא בחרה שירין", הודיעה אווה, ושירין האיראנית הנהנה בענווה. "זה בית קפה בעל נוף מצוין, הנה הוא". אווה הצביעה על המקום, וכולנו הבטנו בזעזוע על גבעת ענק, שטיפוס אליה ייקח בטוח חצי שעה לכל כיוון. מייד נעצו כולם מבטים כועסים בשירין האיראנית, שהתקפלה במבוכה והתחילה להסביר שהיא לא ידעה שנצטרך ללכת לשם, אחרת היא היתה בוחרת איזה בית קפה ליד בית הספר… היא לא התכוונה… שלא נכעס עליה.

אחרי דקת דומייה של זעזוע פרץ מרד. אני מודה שהתלמידה הישראלית היא שפתחה בו. "אני נגד לטפס על הגבעה הזו", הודעתי. שרה הצטרפה אליי מייד. אווה, שבדית דמוקרטית שכמוה, החליטה שנצביע מי רוצה לטפס אל בית הקפה. בהצבעה יצא שרק אווה רוצה לטפס על הגבעה, כל שאר הכיתה, כולל שירין שבחרה את המקום, מעדיפים ללכת לאיזה בית קפה במישור. וכך היה. יצא שאני הובלתי את הכיתה אל בית קפה שהבנזוג ואני גילינו פעם במקרה במהלך טיול רגלי, שמגיש עוגות לא רעות ופאנקייקים ובעל חצר ענקית שצופה כולה אל המים. היה נעים. (ואני בטח אקבל ציון סופי נמוך יותר בגלל המרד הזה. נו, לא נורא).

אני??? עקרת בית נואשת???

עד שפרצה "עקרות בית נואשות" לחיינו, היתה "אבודים" הסידרה המועדפת בבית. אבל מאז שהנואשות נחתו אצלנו בסלון יש קרב רייטינג צמוד. עקרות הבית, אין מה לומר, זו סידרה מעולה. אני לא אתחיל עכשיו בתיאור כל הדמויות והבנותיהן, בעיקר כי כל כתבה שקראתי על הסידרה באינטרנט דנה בהרחבה בסטיות של ברי (לקרוא כמו הגבינה), במסכנות של לינט או באומללות של גבריאל.

אבל אני חייבת לציין שהיה קצת מפחיד לגלות שברי, שהיא בעלת אובססיב קומפלסיב דיסאורדר מטורפת, חולקת כמה צדדים איתי. בהתחלה, כשרק הציגו אותה בתור סוג של מרתה סטיוארט, הבנזוג קצת התלוצץ שהיא כמוני. אבל שני פרקים מאוחר יותר, כשברי יושבת מול הפסיכולוג שלה ולא מצליחה להתרכז כי יש לו כפתור רופף בחולצה, נעלם החיוך מפניי, כי גם לי כבר קרה שלא הצלחתי להתרכז באיזה משהו כי למרצה היה פירור בקצה הפה או כתם על הנעל. ואחרי זה, כשבעלה של ברי מתלונן שהוא רק קם מהמיטה לשירותים והיא כבר מיישרת ומותחת את הסדין במיטה כדי שתהיה מסודרת, תקע בי הבנזוג מבט צידי רב משמעות. אהמ אהמ. אולי אני צריכה לעבוד קצת על ההפרעות שלי.

ומי שעדיין לא ראה, חייבים! בארץ זה משודר ב"יס". לכו על זה. והנה מאמר בווינט.

חיים בסרט

הלכתי ברחוב, ליד הפרלמנט השבדי, כשגיליתי שכל רחבת הכניסה לפרלמנט עמוסה מצלמות ושאר ציוד הסרטה. מסתבר שצילמו שם סצינה לסרט חדש. כמו אחרונת הפרובנציאלים נעמדתי מייד לצפות גם, וכמו אחרונת התיירים הוצאתי מצלמה וצילמתי. אז הנה, הסצינה בעיצומה: בחור יצא מהפרלמנט, ובחור אחר תופס אותו ופוצח בשיחה. בינתיים המוני ניצבים חולפים לידם:

אבל הכי התלהבתי מנער הקליפבורד. הוא היה פאנקיסט קשה, משהו עם מוהאק על הראש ושלשלאות ונראה מסומם לגמרי. בהתחלה תהיתי לעצמי למה נותנים לפושטק הזה להסתובב בסט, עד שגיליתי שהוא בעל תפקיד. (ובא לי לחנוק את עצמי שלא עשיתי יותר זום אין בתמונה, כדי שאפשר יהיה ממש לראות כמה מוזר הוא נראה).

בשלב הזה, כששני תיירים יפנים נעמדו לידי וצילמו גם, הרגשתי ממש פאתטית, אז הפסקתי. זה לא ימנע ממני כמובן להתעלף מהתרגשות כשאני אראה במקרה את הסצינה הזו בטלוויזיה או משהו.

מיני-מסיבת יום העצמאות בשטוקהולם

אם יש דבר שמחרפן פולנייה כמוני, זה לשמוע את כל החברים שלי מישראל מדווחים על תוכניות ערב יום העצמאות שלהם, בעוד אני אמורה לשבת בחושך לבד בשבדיה. השנה הגיתי תוכנית נגד, ותיכננתי מסיבת ברביקיו תוך שאני מנדבת את מרפסת הענק של חבריי הישראלים. רק שאז בא עוכר שמחות וישראל, ואני לא אזכיר שמות, רק אציין שמדובר בבלוגר בעל חברה בלונדינית הקרוי על שם גיבור של ספר מדע בדיוני, ונזכר שיש לו כרטיסים להופעה של איזה זמר אפריקאי שכוח אל בדיוק על ערב יום העצמאות. בלית ברירה נדחתה המסיבה ליום שבת (שבאופן אובייקטיבי יש להודות שזה אכן יום טוב יותר, כי אף אחד לא עובד למחרת ואפשר גם לעשות את זה מוקדם יותר, כשעוד יש שמש ואפשר ממש להיות בחוץ במרפסת, אבל למה שאני אודה בקול רם שזה היה נכון לדחות את המסיבה. פףףף).

אז המסיבה הגדולה של יום העצמאות תיערך רק ביום שבת. בינתיים, המחשבה שכולם ייהנו בעוד אני יושבת בחושך, לא עשתה לי טוב, אז אירגנתי מיני-אירוע יום עצמאות. החברים שנידבו את המרפסת הוזמנו בתמורה לארוחת ערב אצלנו בבית, שכולה על טהרת האוכל הישראלי (נו, בערך). ברקע: רק מוסיקה ישראלית. בטלוויזיה על מיוט: "מבצע סבתא". הדקורציה: דגל ישראל, ששמור במיוחד למקרים כאלה. במקרה הכינותי מראש תמונה…

כיתוב תמונה: תפו"א ובטטות ברוזמרין, שניצלים, סלט חצילים וגמבה, סלט ירקות, סלט טבולה, וחציל בסויה (מתכון אורי בורי באדיבות גילה). כן, שתי מנות של חצילים. מה לעשות שאני בקטע של חצילים לאחרונה. כמו שהבנזוג אמר: אפשר להציע לך חציל לצד החציל שלך?

התעלומה של השואה שלנו

כשגרתי בארץ, הקפדתי לקחת את השואה במידות קטנות ביום השואה. יותר מזה לא יכולתי. ידעתי שאם אשקע בזה, אז אשקע. המגורים בחו"ל שינו אותי. אולי זה ייסורי המצפון של להשאיר את הכל מאחוריי, אולי זה לראות אנשים שמחים סביבי לא מודעים ליום הטראגי הזה, אולי זה סתם רצון לשמור על הקשר החזק עם המדינה שלי. אבל פה אני שוקעת בזה. גלגלצ אצלי ברמקולים של המחשב, טקסטים של שואה, עצב בלב.

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת, כזו שהפיתרון שלה עורר שאלה בכל אחד מהמשפחה שלי. מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת השתים עשרה, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה במכר, שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין תקווה גם להבת נר שכבתה תיתן אחת. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה וחמש שנה אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם שישים ושלוש שנים מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

מוסיקה פופולרית מפינלנד

כשאני פה אני משתדלת לקרוא בעיקר בעברית. גיליתי ששפה, גם שפת אם, יכולה להידלדל אם לא משתמשים בה לעיתים תכופות מספיק. עיקרון הקריאה שלי הוא פשוט: אם הספר יצא במקור באנגלית, והשפה מוסיפה משהו לאיכותו – אני אקרא אותו באנגלית. אם הוא יצא במקור בעברית או בכל שפה אחרת שאינה אנגלית, אני אקרא אותו בעברית.

כך שלא היתה עצבנית ממני כשגיליתי באמצע הקריאה של הספר השבדי במקור, "מוסיקה פופולרית", עליו עמלתי באנגלית, שהוא בדיוק יצא בתירגום עברי, כך שבעצם יכולתי לקרוא אותו בעברית בחצי הזמן. מה פתאום בכלל קראתי ספר שבדי באנגלית? או, שאני מאמינה שאחת הדרכים הכי טובות להכיר תרבות היא לקרוא את הספרים שלה. יצא לי לקרוא עד עכשיו בעיקר קלאסיקות שבדיות, שזה גם חשוב כמובן, אבל זה לא מלמד מספיק על התרבות של היום. כך הגיתי את הרעיון המופלא של לקרוא ספרים שבדים עכשוויים, כאלה שמובילים את מצעד רבי המכר פה בשנים האחרונות.

הבנזוג התלהב מאוד מהרעיון, בעיקר בגלל שזו היתה שעת הנקמה שלו: עד עכשיו, הפעלתי את עיקרון ה"תרבות מכירים דרך ספרים" בעיקר עליו, וקניתי לו המוני ספרים ישראלים מתורגמים לאנגלית. וזו היתה גם הדרך להבין שמה שקסום בעיני בעברית לא תמיד יקסום למתבונן מהצד. את "רומן רוסי", למשל, אחד הספרים שאני הכי אוהבת בעולם, קניתי לו בהתרגשות של ממש, והתאכזבתי מאוד כשהוא משך בכתפיו בתום הקריאה ואמר "פ'סדר, לא יותר". הושבתי אותו מייד לפוסט מורטם, דורשת לדעת מה גרם לו לפספס את העובדה שמדובר ביצירת מופת, והוא נאנח: "יותר מדיי שמות, התקשיתי לעקוב אחרי מי זה מי" (וזה כמובן קשה במיוחד למי שלא רגיל לשמות ישראלים ולכן לא מבדיל בין יעקב לאפרים למשולם לברוך ולאורי ויוסי), "לא הבנתי את כל עניין חבורת העבודה" (הייתי צריכה לחשוב על זה שהוא לא מכיר את ההיסטוריה עם החלוצים, והאיכרים, והסוציאליזם, והברון, ולכן כל הקונספט יהיה זר לו), ובנוסף היו עוד המון ניואנסים שהוא הפסיד. (כמו למשל למה בוסקילה, עוזרו הנאמן של ברוך בבית הקברות, לעולם יהיה זר בכפר – הוא לא זיהה את השם בוסקילה כלא אשכנזי, ולכן לא קלט שיש פה גם עניין של עדות, וסנוביזם של מי עלה קודם, וכך פיספס את כל עניין הביקורת על החברה והחיצים המושחזים ששלו משלח בחברה הישראלית).

אז זו היתה שעת הנקמה שלו, ומהר מאוד הוא קנה לי את "מוסיקה פופולרית", או בשמו המקורי וגם איך שהוא נקרא בעברית: "מוסיקה פופולרית מוויטולה". הוא שקל לקנות לי את זה בשבדית, ובכך לקטוף שתי ציפורים במכה אחת – גם ספר על החברה השבדית, גם קצת הרבה תירגול של השפה, אבל אז החליט שיש יותר סיכוי שאני אטרח לקרוא את הספר אם הוא יהיה באנגלית.

מדובר בספר שהיה שבועות ארוכים בראש מצעד רבי המכר השבדים, ופחות או יותר כל המשפחה של הבנזוג קראה אותו. אז התחלתי לקרוא אותו. ראשית, חייבים לומר שזה לא בדיוק מה שציפיתי. אני דימיינתי לעצמי ספר על החיים המודרנים בשטוקהולם. במקום זה קיבלתי ספר על החיים בסיקסטיז בחור הכי מרוחק שיש בשבדיה. כפר קטן בשם פאיילה, השוכן בתוך החוג הארקטי, כלומר ממש ממש בצפון המדינה, וצמוד צמוד לגבול עם פינלנד. אז קצת הווי חיים שטוקהולמי לא קיבלתי מהספר הזה. מה שכן קיבלתי, היה מידע שלא ידעתי לפני: בעוד כולם פה יודעים שבפינלנד יש מיעוט דובר שבדית, הרבה בשבדיה לא יודעים שיש מיעוט בשבדיה שדובר פינית. המיעוט הזה גר בכפרים הקטנים באיזור פאיילה, והוא תוצאה של החלוקה השרירותית של הגבול בין שבדיה לפינלנד, לפני המון שנים.

אני מכירה כמה פינים שעברו לשבדיה. רובם אינם בעלי גאווה לאומית. להפך. חברה פינית אמרה לי פעם: "אם את פוגשת מישהו שגאה בכך שהוא פיני, סימן שהוא לא נולד בפינלנד". ב"מוסיקה פופולרית" הגיבורים נולדו בשבדיה, אבל הם רואים את עצמם כפינים וגאים במסורת הפינית. הם תמיד יעדיפו אוכל פיני, אלכוהול פיני, מסורת פינית ו-נשים פיניות. המשפחה של הגיבור המספר מתגאה בזה שכל בניה חסונים ושתקנים, "גברים אמיתיים". ולמה הם ככה? כי הגברים של המשפחה מקפידים לשאת רק נשים פיניות אמיתיות. הם חוצים את הגבול אל פינלנד, שוהים שם קצת זמן, מוצאים אישה וחוזרים איתה לשבדיה. זה יוצר הרבה משפחות שהן בעצם הרבה יותר פיניות משבדיות.

הספר הזה הוא מעין ביוגרפיה לא רשמית של המחבר, מיקאל ניאמי. על הכריכה מצאתי גם תמונה שלו. לפני שקראתי את הספר, כלומר כשעוד חשבתי שהוא שבדי שבדי, משהו בתמונה נראה לי מוכר אך מוזר. הסתכלתי עליה קצת ולא הצלחתי להבין מה נראה לי מוכר פה.

אחרי זה הראיתי אותה לבנזוג, שפיענח בשנייה מה נראה לי מוכר. "הוא נראה פיני", אמר בטבעיות. להרבה פינים יש מראה מאוד מיוחד: עיניים מלוכסנות קצת, שיער מאוד חלק. אפשר לומר שהם נראים כמו אסייאנים בלונדינים. כל הפינים שיצא לי להכיר, גם אם לא נראו אותו דבר, היה בהם משהו דומה אחד לשני – אותן עיניים קצת מלוכסנות. קצת כמו ביורק רק בבלונד. ואחרי שהבנזוג אמר את זה, קלטתי שגם מיקאל ניאמי נראה פיני. ובאמת, תוך כדי הספר הבנתי שהוא באמת יותר פיני משבדי.

הספר עצמו כונה בידי המבקרים "ניק הורנבי של שבדיה". נו, טוב. אולי קצת. ספר חביב, אך לא יותר. כיוון שכאמור הוא כבר יצא בעברית, אז יאללה, למה שלא תנסו? בכל זאת, טעימה מעולם תרבותי אחר.

אופניים

לאט לאט כל החברים שלי הפכו לרוכבי אופניים. הבנזוג מאז ומעולם היה איש אופניים, כזה שגם שלג ומינוס עשרים לא הפריעו לו לדווש לעבודה. מאז שמזג האוויר משתפר גם החברים הפחות מטורפים שלי מצטרפים לטרנד. שרה האיטלקייה הפסיקה להצטרף לנסיעות בסאבווי הביתה, דיאנה המקסיקנית תולה קסדה ליד המעיל בכיתה, אגנה מתקשרת אליי מהפארק, עושה סיבוב בשמש. בקיצור, רק אני הייתי החננה שבגללה לא יצאנו לטיולי אופניים למקומות ירוקים ורחוקים.

אז בשבוע שעבר נכנעתי, והלכתי עם הבנזוג לחנות אופניים. ראשית, צריך להבהיר שלא רכבתי משהו כמו חמש עשרה שנה, ואני לא מבינה כלום באופניים. כשהמוכר שאל אותי באיזה אופניים אני מעוניינת, עניתי: "אדומים". המוכר החזיר לי מבט תוהה, והסתכל על הבנזוג, שגילגל עיניים למעלה ואמר: "אופניים לתוך העיר, שלושה מהלכים, בטוחות לבחורה לא כל כך מתורגלת". המוכר, שנראה בבירור שהוקל לו, נתן לי עוד צ'אנס ושאל אותי אם יש לי בכל זאת עוד בקשה לגבי האופניים: "אפשר גם ירוקים", הסברתי בשמחה.

בשלב הזה הבין המוכר עם מי יש לו עסק, ועבר לדבר רק עם הבנזוג. קצת אחרי הוצגו לפניי אופניים בטוחים, יציבים, פשוטים להפעלה, והכי חשוב – אדומים. מדדתי אותם קצת, נראה בסדר גמור, אמרתי סבבה, ניקח אותם.

אתמול אספנו אותם מהחנות. מדובר בחנות שנמצאת במרחק משהו כמו שני קילומטר מהבית, אז הבנזוג הגיע על אופניו, אני הגעתי בסאבווי, ותיכננו לדווש ביחד הביתה. כאן גיליתי נקודה מאוד חשובה. מכירים את המשפט "זה כמו לרכב על אופניים"? משפט שאמור להביע את הרעיון שמיומנות כלשהי שרכשתם תישאר לנצח גם אם לא התאמנתם? בולשיט! לרכב על אופניים זה ממש לא כמו לרכב על אופניים. לא התאמנתם שנים – לא תזכרו איך לנסוע. תאמינו לי.

בעיה ראשונה התגלתה תוך כדי נסיעה, עת התברר שאני מתקשה לשמור על קו ישר. קרי, למרות ששטוקהולם עטורת שבילי אופניים נוחים, הם לא מספיקים לי, אני צריכה לפחות שני נתיבים בשביל השמיניות שאני עושה. זה גרם לבנזוג לבטל את התוכנית לנסוע לצד המים, כי היה סיכון רציני שאני אפול אל המים, רוכבת ישירות אליהם בלי שליטה על עצמי. אחר כך התברר שהתוכנית השנייה, לנסוע בתוך העיר, גם לא מדהימה, כי יש גבעת ענק באמצע ואילו אני התנשפתי כמו חולה אסטמה בהתקף קשה בעלייה הקטנטונת שליד החנות. בלית ברירה מצאנו איזה שבילון מעפן בדרך ללא מכוניות, ונסענו בזהירות הביתה. בסה"כ אני די גאה, גמאתי שני קילומטרים על אופניים. הבוקר קמתי כולי תפוסת שרירים וישבן (הכיסא של האופניים ממש לא נוח!), אבל אופטימית. אני עוד ארזה מזה.