\
שלמה ואני, סיפור אהבה-שנאה
כשהייתי בת שמונה עשרה נסעתי עם כמה חברים לפסטיבל ערד. כולנו היינו ערב הגיוס, ישר אחרי הבגרויות, וזה היה מן טיול ראשון של חופש אחרי הלימודים. מלבד מוסיקה היו שם עוד כמה חוויות, חלקן מפוקפקות (כולל סיבוב על קרוסלה שהותיר אותי עם בחילה לכל היום שאחרי. יניב, אני יודעת שאתה צוחק עכשיו). אבל היתה שם גם מוסיקה. וקודם אני חייבת הסבר: את השנתיים האחרונות של התיכון ביליתי משוכנעת שאני נערת רוק מגניבה, שמעתי רק רוק כבד, וכל מוסיקה אחרת נראתה לי משעממת ושל זקנים. ההופעות שהלכנו אליהם בערד היו בעיקר של להקות רוק, אבל בערב האחרון רכשנו כולנו כרטיסים להופעה הגדולה והמסכמת של הפסטיבל, שלמה ארצי. אני אומרת רכשנו כי זה היה בקבוצה, ואני התנגדתי ללכת, למרות ששילמתי. למה התנגדתי? כי שלמה ארצי היה בדיוק המוסיקה ששנאתי: אהבה, מלודיות, ילדים טובים. איכס, תנו לי איזה להקה ששוחטת חולדות על הבמה בעודה מרסקת את הגיטרות שלה.
סופו של סיפור, הוא שנכנסתי אל המגרש הגדול בערד לקראת ההופעה, וברגע שנשמעו הצלילים הראשונים חטפתי בחילה (האמת שעוד היתה לי קצת בחילה מהקרוסלה) והחלטתי לצאת. השומר ביציאה תקע בי מבט תוהה, והזכיר לי ליתר ביטחון שאחרי שיוצאים אין שוב כניסה. אמרתי לו בביטחון שחצני שאני יודעת, ושאין לי כוונה לחזור. את שאר הערב ביליתי בסיבובים בערד, משוכנעת שאני מגניבה לאללה.
כשאני חושבת על זה היום, במרחק שתים עשרה שנה כרונולוגיות ומאה שנות חוכמה, בא לי לבעוט בעצמי, רצוי עם הנעל המסומרת של אז. כי בדיוק עשר שנים אחרי הפסטיבל הזה, עברתי לשבדיה. וכאן התמלאתי נוסטלגיה שאין כדוגמתה למוסיקה ישראלית. וכאן התחלתי לשמוע שלמה ארצי, ולהקשיב. ועכשיו כבר יש לי כמה שירים שהם ממש הפייבוריטים שלי. ואחד מהם, שהוא דווקא לא הגדול בלהיטיו, ולמעשה, בגירסה שיש לי אותו, בהופעה בקיסריה, הוא אומר לפני שהוא מתחיל לשיר "זה שיר ישן, נושן נושן", תמיד מתנגן לי בראש. מדובר ב"אני שומע שוב", שרובנו מכירים לפי הפזמון של "אבל אני חייל, ואל תבכי ילדה". משהו בנינוחות של שלמה ארצי כשהוא שר את זה, גורם לי מייד לחשוב על ימי שישי בתל אביב, כשהעיר נרדמת לאט לאט וכל מה שנשאר זה לשבת על המרפסת בבריזה ולקרוא את עיתוני השבת, אחרי ארוחת צהריים נעימה בבית קפה ביתי. בייחוד כשהוא שר את המילים האלו:
אני שומע שוב ברגעי השלווה
את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן על בובי מק-גי
רביעייה קאמרית מנגנת מוסיקה צלולה
מעבירה בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות
אבל אני חייל – ואל תבכי לי ילדה
וגם את:
אהבתי –
רגעי זכרונות וגעגועים טרופים על השולחן
סיפורים של צ'כוב
כאבן שאין לה הופכין
כי אני הוא אדם
מחופש לחייל
כפות בכתונת משוגעים
אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות, על הציפיות ועל השנים
ובכי על שני לבבות אוהבים ורחוקים
כי משהו בשיר הזה, למרות סופו הקודר, משדר לי את זה. את הרגעים הישראלים שאני מתגעגעת אליהם, בעיקר שישי אחרי הצהריים. וזה מייד הוביל אותי לפתח חלום חדש, שעדי בת השמונה העשרה הייתה מקיאה ממנו מייד: ללכת להופעה בקיסריה.
דעה קדומה
אתמול דיסקסנו בכיתה את המילה
fördomsfulla
שפירושה בשבדית משהו כמו דעה קדומה. אחד התלמידים פשוט לא הצליח להבין מה המילה אומרת. אז המורה, בקול רושף, פצחה בנאום הבא:
"דעה קדומה? אני אגיד לך מה זה דעה קדומה. זה כשאנשים חושבים משהו על אנשים אחרים בלי שהם מכירים אותם, רק בגלל שהם מגיעים, למשל, ממדינה אחרת. זה כמו שאני אגיד, למרות שזה לא נכון, שכל הספרדים והאיטלקים תמיד מאחרים ולא יודעים מה זה להגיע בזמן".
התלמיד ששאל מהנהן. פטריק (האיטלקי) ויורדן (הספרדי), ששניהם הגיעו באיחור של חצי שעה, משפילים מבט.
זהירות טרול
אחת התלמידות הרוסיות של הכיתה, סינאידה, הסתפרה קצר, עם קוצים. עם תחילת השיעור אומרת לה המורה "איזה יופי, אני רואה שהסתפרת". סינאידה קורנת ומהנהנת. המורה מוסיפה: "את נראית כמו טרול ביער". החיוך נמוג מהפנים של סינאידה, הכיתה מצחקקת בשקט, והמורה מבזבזת רבע שעה מהשיעור בספק הסבר ספק התנצלות שבשבדיה טרול זה משהו חיובי, זה משהו חמוד, זה לא משהו רע, היא לא צריכה להיעלב, בלה בלה בלה.
יום האישה
שירין, התלמידה האיראנית שרק פה העיזה להוריד את כיסוי הראש שלה, שרק פה היא משלימה את הלימודים שלה כי אבא שלה לא חשב שהיא צריכה לסיים תיכון, ושרק פה היא מתכוונת לפתח קריירה ולא רק לגדל ילדים, כתבה על הלוח "מזל טוב לכל הנשים בעולם!" והוסיפה קריאת שמחה וחיוך. לה אני מאמינה שהיום הזה אומר משהו.
רררר
כתבתי עכשיו פוסט ארוך במיוחד על השיעור היום, שנשלט כולו בידי חבורת האיטלקים של הכיתה ובשל כך היה משעשע במיוחד, לחצתי על "שלח" והכל נעלם. יכולתי ממש להרגיש איך נסתם לי וריד במוח מרוב עצבים. ממש אין לי כוח לשחזר הכל, מה עוד שאני קצת עצבנית.
דרך טובה להירגע היא להזכיר לעצמי איך פטריק (האיטלקי) התבלבל היום וקרא למורה מנגו, במקום מגנוס. הכיתה חישבה להיחנק מרוב צחוק, מגנוס האדים כמו – טוב, ההשוואה מתבקשת – מנגו בשל, ופטריק, שצחק בעצמו יותר מכולם, ניסה לשחרר התנצלות פלוס הסבר, רק לא כל כך שיכנע. היה הרבה יותר מעניין ממה שציפיתי משיעור של מגנוס (או כמו שהכיתה קוראת לו מעכשיו מאחורי גבו – מנגוס).
טאבו
אתמול אירחנו פה חברים שבדים לארוחת ערב. הם כמובן דרשו "אוכל ישראלי". כלומר, בהתחלה הם שאלו מה זה אוכל ישראלי, וכשאמרתי שקשה להגדיר, כי אנחנו קיבוץ גלויות, כור היתוך וכו וכו, הם שאלו מה אכלו אצלנו בבית. כשאמרתי שניצל ופירה ראיתי שהם קצת מתאכזבים, זה אקזוטי זה? הסברתי שמה לעשות, פולין לא הצטיינה באוכל אקזוטי. השיחה הלכה והידרדרה עד שהבנתי מה הם רוצים, ודפקתי את המשפט הפלצני הבא: "איזראלי קוויזין? זה שילוב ניחוחות מהמטבח האירופי, הים תיכוני והערבי". או, עכשיו הם היו מרוצים, ופיתחו ציפיות מארוחת הערב. הם קיבלו כמובן ארוחת ערב איטלקית למהדרין, אנטי פסטי, רביולי ברוקפור ומוס נאטלה, והתרשמו מאוד מהאיזראלי קוויזין. אמרתי שכן, בטח, זה מה שאוכל כל ילד ישראלי לארוחת ערב. וגם בצבא אוכלים ככה, ברור.
אחרי ארוחת הערב שיחקנו במשחק שהענקתי לבנזוג לכריסמס. זה משחק אמריקאי, שחגית מקליפורניה נאלצה לסחוב בשבילי במזוודה שלה כשהיא באה לבקר (תודה מאמי). זה נקרא "טאבו", וזה אחד המשחקים שממש אהבתי כשהייתי בישראל (ועכשיו תודה לחגית המתרגמת ולגילה, שהכירו לי אותו). הרעיון פשוט: משחקים קבוצה נגד קבוצה. כל פעם מישהו לוקח קלף שכתובה עליו מילה, וצריך לתאר אותה לקבוצה שלו עד שינחשו. רק שעל הקלף כתובות, מלבד המילה הספציפית, גם שורה של מילים שאסור להשתמש בהן. לדוגמה, אם המילה שצריך לתאר היא "נפוליאון בונפרטה", אז אסור להגיד "צרפת (או צרפתי), ז'וז'פין, ווטרלו, קיסר או נמוך". ואסור כמובן להשתמש בפנטומימה כדי להראות שהוא היה נמוך או לדחוף את היד אל החולצה בתנועה נפוליאונית. תוסיפו לזה הגבלת זמן, והופה, אתגר.
הקטע המצחיק במשחק הזה זה האסוסיאציות שאנשים משתמשים בהם. בפעם הלפני אחרונה ששיחקנו, עם קבוצת ישראלים שהיתה פה, אחד השחקנים אמר רק "אידיוט", ומייד קפץ מישהו ואמר "ג'ורג' בוש"! וזו היתה התשובה הנכונה. אחר כך מישהו אמר "ילדה יהודייה" לא הספיק להוסיף מילה וכבר מישהו אמר "אנה פרנק". אז זה עובד יפה.
אתמול היה עוד יותר משעשע, כי בפעם השנייה ששיחקנו, התחלקנו לקבוצת בנים וקבוצת בנות, ואפשר היה לראות איך אנחנו חושבים וחושבות אותו דבר. למשל, אחד הבנים קיבל קלף, גירד קצת בראשו ואז אמר "זה, הממ, מקום משעמם", ומייד קפץ הבנזוג ואמר "מוזיאון". חבורת הבנים צהלה בשל ההצלחה המהירה, וכל הבנות בהו בהם בתדהמה, כשכל אחת מודיעה לבנזוג הפרטי שלה שמחר, כבר מחר, הולכים למוזיאון לתקן את דעתו על העניין. אחר כך אני קיבלתי קלף, וכל מה שהייתי צריכה לומר זה ש
Men should change their
ומייד אמרה חברה שלי בקול רגוע ובוטח
Attitude
ובוודאי שהיא צדקה. משחק מצוין.
התוצאה בסיום היתה תיקו, אגב, שזה הישג יפה לבנים אך מאכזב משהו לבנות. נשבענו לנקום.
אוכל
ביום שבת אירחנו פה כאמור קבוצת אנשים לארוחת ערב. אחת מהם היתה אחותו, שהביאה לי במתנה צנצנת ריבה. נשמע מוזר, אבל מדובר בריבה הכי טעימה שאכלתי. אחותו והחבר שלה קנו את הריבה בדנמרק קצת לפני כריסמס. טעמתי אותה אז וחישבתי להתעלף מהתענוג. מדובר בריבת תפוזים, פומרנץ (וכל הכבוד למי שימצא את השם של זה בעברית, ואני מתכוונת לשם שאפשר להשתמש בו, לא איזה לענת התפוז המריר, כי את זה מצאתי לבד באינטרנט, זה רק לא נראה לי הגיוני לבקש את זה מהירקן), והמרכיב הכי שווה – פלפל צ'ילי חריף. משו משו.
מאז הכריסמס חיפשתי בכל שטוקהולם את הריבה הזו, כולל בחנות אחת שמתמחה בריבות דניות (מסתבר שיש דבר כזה) ולא מצאתי. אז לא היתה שמחה ממני כשאחותו שלפה את זה מהתיק שלה במוצ"ש. מסתבר שזו איזה חווה בצפון דנמרק שמייצרת את זה, ולאחותו פשוט יש חברה שגרה לא רחוק. אתם לא מתארים לעצמכם כמה ריבה אני אכלתי ביומיים האחרונים. עם כפית.
בארוחת הערב במוצ"ש ניהלנו דיון: אם הייתם בוחרים בן/בת זוג לחיים לפי אוכל, עם מי הייתם מתחתנים? אני אמרתי שהייתי מתחתנת עם בחור איטלקי או צרפתי (הבנזוג נתקף קינאה קלה, איחל לי הצלחה למצוא בחור איטלקי שיסכים להיכנס למטבח, וסיים בהכללה: כולם שוביניסטים). הבנזוג עצמו אמר אישה איטלקייה או תאילנדית. אחד האורחים אמר "אחרי הארוחה הזו? עם ישראלית", וזכה בחיבתי הנצחית ובמבט זעם מהחברה שלו. עם מי אתם הייתם מתחתנים?
סיכום שבועי
עוברות עלינו כמה יממות עמוסות במיוחד, ובדברים כיפים. גם עכשיו אנחנו בדרך לטיול, שבסופו נלך לארוחת ערב אצל חברים. אבל בינתיים, בזמן שהבנזוג עסוק בשירותים-לצחצח שיניים-להתלבש, אני יכולה קצת לעדכן במבחר מאירועי היממות האחרונות.
2. אפיתי את עוגיות השוקולד תפוז לפי המתכון של האופה הקטנה. מתכון קל ויצא מצוין, ולמרות שהיא קוראת להן עוגיות שוקופוז ללא פוז, דווקא יש טעם תפוזי מצוין. לאלה מכם ששרוטים כמוני ומנסים להפוך כל מתכון ליותר בריא, תשמחו לשמוע שהחלפתי חצי מכמות הקמח בקמח מלא, ועדיין יצא טעים מאוד. אפילו הבנזוג לא עלה על זה (אם הוא מנחש ששוב דחפתי קמח מלא למתכון, הוא מייד מכריז שזה לא טעים ולא אוכל יותר מזה).
3. אתמול ביציאת הכיתה השבועית לפאב היינו שישה איטלקים, אחד חצי אנגלי חצי טורקי דובר איטלקית (חבר של אחת האיטלקיות), ספרדי אחד ואני. השיחה התנהלה באנגלית, ואיטלקים, כידוע, לא תמיד שולטים בשפה הזו, אז ניכר היה שהם מתאמצים. ניחמתי את עצמי שזה לא רק בשבילי הם מתאמצים, אלא גם בשביל הספרדי, רק שאז הוא בישר לי שהוא דווקא מבין איטלקית ("אני דובר קטלונית", הוא הסביר בטון של דההה, כאילו אני אמורה לדעת שקטלונית ואיטלקית זה כמעט אותו דבר). התחלתי להרגיש קצת רע, אבל אז הגיעו בחור אנגלי, החברה השבדית שלו והבחור היווני, שהוא המעצבן של הכיתה. סוף סוף היה צידוק לשיחה באנגלית חוץ ממני.
באיזשהו שלב החל ויכוח בין היווני לשני איטלקים ואני. היווני טען שהתנ"ך, שימו לב, נכתב במקור ביוונית. הסיבה: "אם אתם רוצים לכתוב ספר שיהיה מפורסם, עדיף לכתוב אותו בשפה מפורסמת, כמו למשל יוונית, ולא באיזו שפה נידחת שאף אחד לא שמע עליה, כמו עברית". הערתי שאם אני זוכרת נכון התנ"ך לא נכתב בשביל להיות בסט סלר אלא בשביל לעזור ליהודים לשמר את הדת/מורשת. אחד האיטלקים אמר ליווני שהוא מזכיר לו את האבא מ"החתונה היוונית שלי", זה שהתעקש להוכיח שכל מילה בכל שפה בעולם מגיעה מיוונית. היווני כמעט נחנק מכעס, הודיע שפגענו בכבודו וכאלה. זה היה השלב שאני ושני האיטלקים הודענו שאנחנו הולכים הביתה. בדרך לסאבווי, משתנקים מצחוק כשאנחנו נזכרים במה שהיווני אמר, פשוט לא הצלחנו לנשום. השבדים ברחוב הסתכלו עלינו כמו על משוגעים.
הופעה חינם
אתמול בערב הלכתי עם אגנה להופעה במועדון בעיר. אגנה (לקרוא כמו אגנס) היא חברה טובה שלי מהכיתה. היא במקור מליטא, שזה ממש ממש לא כמו רוסיה (פשוט, בפעם הראשונה ששמעתי מאיפה היא, אמרתי לה, בטיפשות אופיינית, "גם סבא שלי במקור מרוסיה". היא כמעט הרגה אותי). אגנה בחורה הרבה יותר חרוצה ממני, והיא נחושה בדעתה לא לתת לשבדיה לדכא אותה. כיוון שכך, כל סופ"ש היא סורקת את כל העיתונים המקומיים, עושה רשימה של אירועים שיכולים לעניין אותה, ושולחת לי את הכל במייל. כיוון שבדרך כלל אני גם פסיבית מדיי בשביל לומר לא, אני מוצאת את עצמי כל שבוע הולכת לאירועים שלא הייתי שוקלת לעולם לפני. כך כבר מצאתי את עצמי בתערוכת אוניות מיוחדת במוזיאון להיסטוריה ימית, או בפתיחת מצג אמנות שבדית-ליטאית.
1. הלכנו עם חברים למסיבת סנט פטריק באיזה פאב אירי במרכז העיר. באיזשהו שלב המסיבה היתה כל כך מטורפת, שכמה בנות שבאמת שתו יותר מדיי, פשטו חולצותיהן ורצו החוצה. בחוץ, כמובן, היה מינוס כמה מעלות. מעולם לא הרגשתי כל כך זקנה כמו בזמן שציקצקתי בלשוני למראה הפוסטמות הקפואות חוזרות זקורות משהו אל החום שבפנים.
אתמול זה דווקא נשמע מבטיח יותר. הופעה חינם של להקה שבדית, במקור מגטבורג, שחזרה עכשיו ממסע הופעות בכל אירופה, ומוציאה דיסק. ההופעה תהיה במועדון יחסית ידוע במרכז העיר. לא התעמקתי באימייל של אגנה, כך שלא טרחתי לקרוא, נגיד, את שם הלהקה או איזה סוג של מוסיקה הם מנגנים. מה כבר הם יכולים לנגן?
טנגו אקספרימנטלי. זה מה שהם מנגנים. בדיעבד הייתי צריכה לדעת, אם רק הייתי קוראת במייל את שם הלהקה, "ניו טנגו אורקסטרה". הלהקה עלתה על הבמה באיחור של חצי שעה, וגם ככה הייתי עצבנית קצת, כי אני שונאת את המקומות פה שמכריחים אותך להפקיד את המעיל במלתחה לפני שאתה נכנס למועדון, וגם מכריחים אותך לשלם על זה עשרים קרונה (12 שקל). המוזיקאים – כנרת, צ'לן, פסנתרן, גיטריסט ואחד שניגן על אקורדיאון ריבועי, הממ, בנג'ו? – פתחו בכיוון הכלים, ורק אחרי שתי דקות הבנתי שזה לא כיוון כלים אלא הקטע המוזיקלי הראשון. גם אגנה, מסתבר, חשבה בהתחלה שהם מכוונים את הכלים, אז שתינו התחלנו לצחקק כשקלטנו שזה בעצם ההופעה.
אבל הם השתפרו בהרבה בקטעים הבאים, וניגנו דברים ממש יפים. הבנג'ואיסט (?) דיבר בין הקטעים המוסיקלים, בסוג של סטנד אפ שבדי אופייני, וקרה מה שקורה לי הרבה פעמים עם הומור שבדי: הבנתי מה הוא אומר, לא הבנתי מה מצחיק. גם אגנה באיזשהו שלב הביטה בקהל הצוחק והפטירה "זה מה שמצחיק אותם? נו באמת". אולי הבירות עזרו לקהל, אבל גם אנחנו שתינו די יפה.
בסוף הלכנו הביתה. סיכום הערב: מוסיקה לא רעה בכלל, אחרי השוק הראשוני (רק עם אגנה אני יכולה למצוא את עצמי בהופעה של טנגו אקספרימנטלי). נשאר לי עכשיו להגיד לה לא על ההצעה שלה למחר (ריקודי עם ליטאים או משהו כזה. גם לי יש גבול).
ענייני נדל"ן
חזרנו עכשיו מסיבוב דירות במרכז העיר. לא שאנחנו כל כך מתים לעבור, כמו שלא תהיה לנו ברירה, כי שוק ההשכרה פה כל כך גרוע שלמרות שאנחנו מתים על הדירה שלנו, אנחנו בטוחים שיעיפו אותנו ממנה בתום שנת השכירות הראשונה, אם לא לפני. אז היום החלטנו לגוון, ולמה בעצם לשכור, אולי נבדוק דירות למכירה, ונגמור סוף סוף עם כאב הראש של לעבור דירה אחת לשנה. הסיור בין הדירות הביא אותנו לכמה מסקנות:
1. יש דירות מקסימות במרכז שטוקהולם.
2. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אף אחת מהן.
3. יש גם דירות פחות מקסימות, שזקוקות לשיפוץ יסודי לפני שעוברים אליהן.
4. גם אותן אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
5. מי שבא לראות דירות יקרות זה אנשים עשירים.
6. אנשים עשירים מתלבשים יותר יפה מאיתנו.
7. לכל גבר עשיר יש חברה מאוד יפה.
8. כנראה שבסוף נמצא את עצמנו בפרבר. לא, לא זה שבתחנה האחרונה של הסאבווי, זה שהסאבווי לא מגיעה אליו.
9. הרבה יותר טוב להיות עשיר.
שלום, אני נוסעת
השנה יוצאים חג הפורים וחג הפסחא באותו יום, או סופ"ש, או משהו כזה.
בדמיוני, ראיתי מסיבת פורים שווה. אני אזמין את כל החברים הישראלים שלי פה, פלוס כמה חברים לא ישראלים, אני אאפה אוזני המן, כולם יתחפשו ונראה לשבדים איך חוגגים ועושים שמח בישראל.
בדמיונו, ראה הבנזוג נסיעה להורים שלו, שגרים על איזה אי (קחו ימינה כשאתם מגיעים לתיזינבו) לכבוד הפסחא, ושהייה איתם לאורך כל הסופ"ש, כולל ארוחות ערב לאור נר אחד קטן לכל הבית החשוך, תוך שתיקה מתמשכת.
הוא ניצח. אנחנו נוסעים מחר לאי. (שלוש שעות רכבת מהירה לצד השני של שבדיה פלוס שעה וחצי אוטובוס. בהה).
אבל לא פראיירית ישראל. טוב, אמרתי לבנזוג. ניסע להורים שלך. נתייבש בארוחות ערב של תפוחי אדמה ובשר עם התבלין האקזוטי מלח, אבל פורים אני אחגוג! הודעתי להורים שלו שנשלב גם את החג היהודי בחג שלהם. הם דווקא שמחו, הם תמיד שמחים ללמוד על הדת המעניינת שלנו ("ליהודים יש דברים מאוד מיוחדים בחגים!" איבחנה אמא שלו פעם). מה זה אומר? ובכן, ביליתי את אחה"צ בהכנת משלוחי מנות, כולל אפיית עוגיות שוקופוז, ההן מלפני ארבעה פוסטים, והפעם בגירסה עוד יותר בריאה, לא רק קמח מלא, גם סוכר חום. את העוגיות הנחתי בקופסאות שעיטרתי לבד (לא הייתי כל כך יצירתית מאז היסודי, בחיי). תמונה למעלה. חוץ מזה אני אסחוב איתנו לאי את שק התחפושות שלי, ואכריח את ההורים שלו להתחפש לכבוד ארוחת החג שלהם. יש לי בשק התחפושות תחפושת של חתול, שתי תחפושות של שטן ותחפושת של מלכת סאדו-מאזו. חשבתי לתת לאמא שלו את האחרונה. מה, בבדיחות הדעת, זה הרי חג של שמחה, לא?
זה אומר, למרבה הצער, שאני אתנתק מכל ציוויליזציה מחר, ואמצא עצמי על אי כמעט בודד, עם קשר אינטרנט של עשר דקות ביום. אני מבטיחה לקרוא תגובות, ואולי אף להגיב (אבל רק באנגלית, חוששתני). אנחנו חוזרים ביום ראשון בערב. השבוע מעולם לא נראה ארוך יותר.
על אי בודד – יומן (2)
וביום השלישי זרחה השמש.
והתפזר הערפל.
והטמפרטורה עלתה.
ועלתה. ועלתה. עד שהגיעה לטמפרטורה הכמעט חמסינית של 15 מעלות. פלוס חמש עשרה מעלות!! אמא של הבנזוג קמה בבוקר, הלכה לבדוק מה הטמפרטורה בחוץ, וחזרה חיוורת כשהיא אוחזת בליבה לבשר לנו כמה מעלות. "חייבים לצאת לטיול", חירחרה בהתרגשות, "פלוס חמש עשרה"!
יצאנו. קודם הלכנו אל המים. ככה זה נראה:
ואז טיילנו בין בתי הכפר:
ואז חזרנו הביתה, לנוח מהיום הקשה. כי זה משהו שתמיד קורה לי שם: אנחנו קמים מאוחר, אני לא עושה כלום, ואז, בשעות אחר הצהריים, אני מוצאת עצמי תשושה, מתה לישון. אמא של הבנזוג טוענת שזה בגלל האוויר הבריא שיש שם, שעירונית כמוני לא רגילה אליו. אני גורסת שזה בגלל השיעמום, אבל לא היה לי נעים לומר לה.
בינתיים, אמא שלו, שרגילה לאוויר הבריא ולכן מלאת אנרגיה, ערכה את שולחן החג. כי אותו יום היה ערב הפסחא. בשבדיה זה כמובן אומר שעורכים את השולחן בכחול ובצהוב, וגם תולים כל מיני קישוטים כמו נוצות ודמויות ציפורים ואפרוחים. אז ככה נראה השולחן שלנו:
לארוחת הערב הבטיחה אמא שלו להימנע מהמסורת השבדית, בעיקר בגלל שהמסורת היא ברובה דגים, והבנזוג אינו אוכל שום דבר ששחה לפני. במקום זה, מלאת מוטיבציה מהארוחה הישראלית יום קודם, היא הכריזה שגם היא תעשה משהו קליל ומזין. סבבה. בדמיוני כבר ראיתי ארוחה עמוסת ירקות, סלטים, הרבה צבע. לכן הייתי קצת, ממ, נקרא לזה מופתעת, כשגיליתי שהיא מגישה לארוחת הערב תפוחי אדמה אפויים עם נתחי בשר עבים עליהם, עם קצת מלח. והקליל איפה? מה, זה לא קליל? תהתה אמא שלו. בטח קליל, שיקר הבנזוג, מונע ממני להגיד לה שכבר אצלנו בפולניה בישלו קליל יותר.
הקינוח, לעומת זאת, היה שבדי מסורתי לפסחא. כל פסחא קונים הורים לילדים מן ביצים ריקות מקושטות בציורי אפרוחים וציפורים ומה לא, וממלאים אותם בשוקולדים. אצלנו במשפחה אין ילדים, אבל הבנזוג לא התבגר מעולם, אז זה גם הולך. וכך הוגשה ביצת פסחא לשולחן:
אחרי הארוחה הזו כבר באמת לא יכולתי לזוז. אמא שלו הציעה שבץ-נא, ולפני שהצלחתי להוציא קול הבנזוג הסכים. נו, זה שהגעתי מקום שלישי מתוך שלושה זה מכובד, לא?
למחרת קמנו, ושוב היתה שמש משו משו. הפעם היינו מוזמנים אל ארוחת הערב בבית של אבא שלו. בגלל שפה אוכלים ארוחת ערב בחמש, ובגלל שבמילא אין מה לעשות, הלכנו כולנו אל הבית של האבא כבר בצהריים. יש לו חצר גדולה, ופשוט התנחלנו בדשא עד ארוחת הערב. ארוחת הערב הפעם היתה שבדית מסורתית לפסחא. אבא שלו, במפגן רגישות אופייני, שכח שהבן שלו לא אוכל דגים, ולכן הכין שולחן שלם עם סלמון, עם שרימפס, עם הרינג, וקצת לחם. הבנזוג בהה בכעס בשולחן ושאל את אבא שלו מה הוא אמור לאכול. אבא שלו נראה כאילו היכה בו פטיש, כשנזכר שהבן שלו כבר שלושים וארבע שנה לא אוכל דגים. מייד הוא מיהר אל המטבח, וחזר עם כדורי בשר מטוגנים. נו, בסדר.
זה היה כבר היום הרביעי באי, וכולנו כבר היינו מרוטי עצבים משהו. ארוחת הערב התנהלה בדממה והחזקתי את עצמי כשאני מזכירה לעצמי שמחר אני עולה על הרכבת חזרה, מחר, מחר, רק עוד ערב אחד. האלכוהול כמובן סייע מאוד. הבנזוג ואני התגלגלנו אל הבית של אמא שלו אחרי, והלכנו לישון. ולמחרת – חזרנו לשטוקהולם. פששש, אנחת הרווחה.
עדי בעולם 