פעם ראשונה בבלוגספירה
מוזר להיות כאן. המון זמן אני מתכננת להעלות בלוג. תכננתי תמונות, סיפורים, ביקורות, הערות שנונות. ועכשיו, כשיש לי מקום לכתוב – יוק. כאילו קיבלתי אגוז ונפלו לי השיניים (אפרופו כניסתי לקטגוריית השלושים פלוס).
נכתב על ידי עדי בעולם , 16/1/2005 20:02
5 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
ערוך כאן ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של ענברית ב-16/1/2005 21:43
לונדו, סינקלייר, גאריבלדי ואני
לכבוד הכריסמס קניתי לבנזוג את קופסת העונה הראשונה של "בבילון חמש". קצת התקשיתי לעשות את זה, כי מדובר בסידרת מדע בדיוני שעולה די הרבה, ולא יכולתי שלא לדמיין לעצמי מה יכולתי לעשות בכסף הזה. נגיד, לקנות סרטים שיעניינו גם אותי. אבל זו היתה המתנה שלו, אז קניתי מה שידעתי שהוא רוצה. למרות שידעתי שזה מן עונש כפול: לא מספיק ששילמתי את חסכונות הפנסיה שלי בשביל הקופסה הזו, הוא גם יצפה ממני לצפות בזה יחד איתו. ואכן, חוש הניבוי שלי התגלה כמדויק. הוא הכין פופקורן, ערימות של שתייה ושוקולדים על השולחן בסלון, מה שרימז על ערב ארוך בכורסה, ולחץ על פליי.
בפרקים הראשונים עוד החמצתי פנים, "מה זה הסטאר טרק לעניים הזה?". אחר כך כבר לא הוצאתי מילה בשביל לא להפסיד מה שהדמויות אומרות. יומיים אחרי שנינו היינו לגמרי בפנים. "ארוחת הבוקר מוכנה?" "מייד אני משגרת אותה אליך, קבל אישור לנחיתה בתחנה". גם כינויי החיבה והכעס שלנו השתנו לגמרי: "נסיך מינבארי שלי". "את מתנהגת כמו קנטאורית, מייד אני שולח אלייך את הנארנים". רק מי שראה יבין, ומי שלא ראה, מהר לספריית הווידיאו.
אתמול גמרנו את העונה הראשונה. זה נגמר כמו 24, כשמתים לראות מה קורה הלאה. רצנו למחשב, לראות איפה קונים את העונה השנייה. באמזון גרמניה מצאנו הכי זול. בקרוב גאריבלדי ידבר גרמנית אצלנו בסלון.
עכשיו מעונן
יש רגעים שממש נמאס מהחורף. היום קמתי בבוקר ליום כל כך אפור שלא היה טעם להסיט את הווילון, האור בחדר נשאר אותו דבר. טיפות הגשם שדפקו על החלון רק הוציאו לי את החשק עוד יותר לצאת מהבית ללכת לכיתה. התקשרתי לבנזוג, ובישרתי לו שנראה לי שאני מבריזה מהכיתה, לטובת יום חורפי בבית. הוא מייד הזכיר לי שעשיתי את אותו הדבר ביום שישי, רק מהסיבה ההפוכה, היתה שמש והכרזתי "שחבל לבזבז כזה יום יפה בכיתה". היה משהו בדבריו. החלטתי ללכת לכיתה. יצאתי החוצה, וגיליתי שהגשם מעורב בשלג, מה שאומר שלא רק שאני נרטבת, גם פתיתים קפואים נדבקים לי לריסים. בההה.לפחות היה שיעור נחמד. הכיתה שאני לומדת בה שבדית מלאה בכל סטריאוטיפ אפשרי על כל לאום שיש. ועל כך – בפעם הבאה.
נכתב על ידי עדי בעולם , 18/1/2005 18:00
ללא כותרת
לפעמים סיפורים שאני קוראת כאן פשוט מדהימים אותי, כמו זה למשל: העורך הראשי של עיתון החינם "מטרו" בשבדיה (ומדובר בעיתון שמופץ בכל הערים הגדולות, וכולם קוראים אותו בסאבווי ובאוטובוסים), נאלץ לאחרונה להתפטר בגלל התבטאות גזענית. בארוחת ערב רשמית עם יותר ממאתיים עובדיו, נשא העורך, הנס אלברכט, נאום, ופתח אותו במשפט הבא:
"Good evening ladies, gentelmen and niggers"
ההסברים שהבוס סיפק מאוחר יותר להתבטאות האומללה הזו, רק מסבכים אותו יותר. אלברכט, וזה בהחלט לא עובד לטובתו במקרה הזה, הוא גרמני, ואת המשפט הזה הוא אמר כניסיון להתלוצץ על חוסר הכישרון של גרמנים לשאת נאומים. אכן, חוסר כישרון.
לדבריו, מדובר בציטוט, שהוא לקח מנשיא גרמניה בשנות השישים, היינריך לובקה, שעל פי הסיפורים פתח עם המשפט הזה את נאומו בביקור באחת ממדינות אפריקה. אם זה נכון, אז הנשיא לובקה היה כנראה אידיוט. אבל צריך להיות עוד יותר אידיוט בשביל לצטט אותו.
ולהיבט שעוד פחות משעשע אותי בסיפור הזה: את הנאום הזה נשא אלברכט בארוחה רשמית לפני מאתיים וחמישים עובדיו, עיתונאים, באוגוסט 2003, כלומר לפני שנה וחצי. ההתבטאות הזו לא הפריעה לאף אחד מהם. רק עכשיו נקנתה החברה על ידי "ניו יורק טיימס", והבעלים החדשים, אמריקאים, שמעו על המקרה, ודרשו מאלברכט הסברים, שבסופם נאלץ להתפטר. אם זה מה שעושים כלבי השמירה של הדמוקרטיה, מי באמת ישמור פה על השוויון?
נכתב על ידי עדי בעולם , 19/1/2005 18:26 בקטגוריות מהנעשה בשבדיה
מסדר חותנת
ביום ראשון תנחת אצלנו אמא שלו, לביקור של יומיים כולל פנסיון מלא. לכאורה זה ביקור של אם מתגעגעת, אבל כל הצדדים יודעים שבעצם מדובר בביקורת דקדקנית, פיקוח על תנאי ההיגיינה שבה אני מחזיקה את הבן האהוב שלה. באותה הזדמנות היא כבר תבחן גם את האוכל הישראלי האקזוטי עימו אני מפטמת את הבן שלה.
בכמה ימים מאז שנודע לנו על הביקור החזקתי מעמד שאננה. היום קלטתי שעוד יום וחצי היא פה ועוד לא קירצפתי כלום. סיור קצר בחדר האמבטיה גילה דברים שבד"כ אני מצליחה לא לראות, כמו את העובדה שבהחלט הגיע הזמן לשפשף את האמבט, על החלונות יש פסי רטיבות שראוי לנגב, והגיע הזמן לשאוב את אבקת הכביסה שנשפכה לי מצד למכונה ולא ניקיתי כי קשה להכניס לשם את השואב. ביקורות מהירות בשאר הדירה העלו מימצאים דומים. ההיסטריה אחזה בי ומייד צלצלתי למשרד של הבנזוג, לבשר לו שאם הוא עוד לא התבאס מהיום האפור שיש פה היום (ואפור באמת, משהו עגמומי במיוחד), הרי שיש למה לצפות – הערב מנקים. הוא מילמל משהו על זה שבעצם הוא צריך להישאר מאוחר במשרד, כאילו שתירוצים משומשים כאלה יתקבלו.
לפחות בעניין האוכל הישראלי אמא שלו כנראה לא תמצא יותר מדיי בעיות. הכי אקזוטי שאני מגיעה זה שקשוקה לארוחת בוקר בשבת. כל השאר – שניצלים ופירה ומיני פסטות במיטב מסורת הבישול האיטלקית-פולנית. אבל נראה, אולי בשבילה אני אכין איזה בורקס. אלפי קלוריות בתוך בצק עלים שמנוני, זה בטח ירשים אותה.
מסדר חולים
בטיימינג מושלם, בדיוק לרגל הגעת אמא שלו, חטפתי איזה וירוס, לא ברור מה, הניחושים נעים בין צינון קל לדלקת ריאות קטלנית. אתמול בלילה השתעלתי קלות, ותוך שעתיים זה כבר היה שיעול כבד, פלוס חום פלוס כאב ראש פלוס התקף אסטמה מתפתח. "אולי נצטרך לבטל את הביקור של אמא שלי", אמר הבנזוג בקול מלא תקווה והלך להביא את הוונטולין מארון התרופות. מבט קצר גילה שתאריך התרופה פג במרץ שנה שעברה. אופס. עברנו לתוכנית ב': אם הוא מתעורר לקול נשימות צפצפניות, הוא מתקשר להזמין אמבולנס.
לפנות בוקר חל טוויסט בעלילה. התעוררתי עם דימום מהאף, משהו מרשים, סטייל שיטפון בנגב. זה כבר היה ממש מוזר, כאילו, כל שאר הסימנים מצביעים על שפעת או משהו, אבל דימום מהאף? וואט דה פאק? "אולי יש לך איזה וירוס קטלני נדיר", עודד אותי הבנזוג.
לקראת הצהריים הודענו לאמא שלו שאני חולה משו משו. הוא דיבר ואני השתעלתי ברקע. היא מייד ביטלה את השינה שלה כאן (בביקור האחרון שלה בעיר היא חטפה ברונכיט ולא הבריאה ממנה חודשים, אז היא ממש לא לוקחת סיכונים). אבל לעומת זאת הודיעה שעדיין תקפוץ לתה ועוגה. הבנזוג אישפז אותי בכורסה, הורה לי לא לצאת ממנה במשך כל הביקור, והגיש תה ועוגיות. היה מרשים.
עכשיו הם ממשיכים בלו"ז שהיה מתוכנן עוד ממקודם, רק בלעדיי. כלומר, הוא לקח אותה למוזיאון. זה די משעשע אותי, כי זה היה רעיון שלי והוא נאלץ להסכים להיגרר איתנו. מצד שני, לא היה לו מה לומר. למרות האדוויל, החום שלי ממשיך לטפס, אז ברור שאני לא יכולה לבוא איתם. אבל אם המחלה תמשיך זה יתחיל להיות בעיה, כי אנחנו אמורים לנסוע לישראל עוד שלושה ימים. אין לי שום כוונה להפסיד את הטיסה הזו. מצידי אני אעלה על המטוס עם אלונקה. הבשורה הטובה היא שאין לי תיאבון. אם זה רק יימשך עוד יומיים שלושה אני אראה מצוין בחתונה של בן דוד שלי בעוד שבוע (מזל טוב מאמי)
עדי בעולם 